[טו, א]
משא מואב -
במשא הזה נושא משל ומליצה על מפלת מואב, ועל רפיון ידי גבוריה, כאילו אחר ששדדו ממנה שתי ערים גדולות ער וקיר העומדות בגבול מואב לא הרגישו עדיין, ואחר שכבשו מהם גם נבו ומידבא העומדות באמצע המדינה, אז הרגישו והתרגשו, אבל לא למלחמה רק לבכות, כנשים החלשות אשר לא יעצרו כח להלחם, רק אחר שכבר כבש מהם האויב חלק גדול במדינה והחריב חשבון ואלעלה צבי תפארת מואב, אז התעוררו גבוריו למלחמה, אבל אך לחנם, כי כבר הנחת גבורתם. כי בליל, בליל אשר שדד ער, עיר פרזי ממדינת מואב שעמדה אצל הספר. מואב נדמה, שתק לא התפעל מזה מאומה. גם בליל אשר שדד קיר, עיר בצורה ומוקפת חומה אשר בגבול מואב, גם עליה לא שת לבו, רק נדמה, אח"כ -

[טו, ב]
עלה, -
מואב.

הבית -
על הבתים,

ודיבון -
עיר במואב (עלה) על הבמות בגובה, אבל לא למלחמה רק לבכי על נבו ועל מידבא, שנכבשו בתוך כך וזאת העיר לבבם לבכות עד שכל מואב ייליל, כי הרגישו בצרתם, ותחת שראוי לגבורי חיל לאמץ לבב המדינה, עלו הם לבכות כמתיאש, ולא לבד שבכו בצנעה, אבל גם בכל ראשיו קרחה, כמתאבל על שבר שאין לו רפואה כלל. וגם כל זקן גרועה הגם שהזקן היה נכבד אצלם יותר ולא מרטו שערותיו אם לא נגע היאוש במעמקי לבבם.

[טו, ג]
בחוצותיו -
ולא תאמר שהיה האבל בחדרי משכיתם, כי גם בחוצותיו ששם אנשים עוברים ושבים חגרו שק וגם על גגותיה, שם גלוים יותר על ידי שהם בגובה, ואף גם ברחבתיה שהרחוב הוא מקום השוק שרבים מתאספים שם תמיד בתמידות כי הם המיוחדים לרבת עם, גם שם כלו ייליל ולא נשמרו כלל להסתיר אבלם. והיתה היללה גדולה כ"כ עד שכ"א יורד ונשבר מרוב הבכי, ובכל זאת לא נבער בקרבם רשף קנאה כלל לצאת למלחמה:

[טו, ד]
ותזעק -
רק אחר שגם חשבון ואלעלה התחילו לזעוק שגם אותן החריב האויב והן היו תפארת גאון מואב והדרה, וזעקתם גדלה כ"כ עד אשר עד יהץ נשמע קולם, כי נגע החורבן עד יהץ שאז כבר נכבשה עין הארץ. רק אז חלצי מואב יריעו למלחמה, אבל כבר לא היה תרועת מלחמה ותרועת נקמה וגבורה, רק נפשו ירעה לו, תרועת שבר שהריעו על נפשם כאילו לבם נבא להם שבר ואבדון.

[טו, ה]
לבי -
במעמקי החזיון הזה, הלביש החוזה דבריו משל ומליצה, ימליץ כאילו לבבו הרואה אחרית דבר, הוא עצם חי עומד וקורא בקול לצבא מואב היוצאים למלחמה, ומזהיר אותם, אל תלכו להלחם כי לא תצליחו, רק זאת העצה, כי בריחיה, הבורחים של מואב והם עגלת שלישיה מעגל וחברת השלישים והגבורים של מואב יברחו עד צוער ולא ילחמו, כי עת ילחמו אני מודיעם כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו, הגבור אשר יפלט מן המלחמה וינצל, יען כי דרך חורנים, שהיה בבקעה לפני המעלה ושם היה שדה המערכה, שם זעקת שבר יעערו, כי יפלו לפני אויביהם, ולכן טוב יותר שיברחו לצוער ולא ילחמו כלל, כ"ז זעקת לב הנביא וקריאתו לגבורי מואב.

[טו, ו]
כי -
הנה עושר של מואב ורכושו, היה ע"י המסחר שהיה ע"י חוף אניות שהיה לו על מי נמרים, שעל הנהר הזה הביאו אניותיהם מרכולת אל תוך המדינה, והוציאו סחורה ממנה לחוץ, והנה המסחר יהיה בשני דברים:
א) במה שמוכרים היתרה, שהם דברים שתוציא הארץ יותר על הצורך, אל שאר מדינות.
ב) במה שמביאים החסר דברים הבלתי נמצאים במדינה, מחוץ אל המדינה. על פי זה ימליץ כי מי נמרים, הנהר הזה היה לשמה חרב ויבש ע"י רוב החום ועצירת הגשמים שהיה אז, עד שיבש חציר, וגם כלה הדשא שמתקיים יותר, ואף ירק שמתקיים יותר מכולם לא היה. (עיין באור המלות).

[טו, ז]
על כן -
ע"י שחרב הנהר וחוף האניות ולא יכלו לסחור בו, לכן יתרה (אשר) עשה, הם דברים שגדלו במדינה יתר על הצריך שהיה דרכם להוליכם על האניות לחוץ.

ופקדתם –
דברים שהיו חסרים במדינה שהיו מוליכים אותם על האניות על מי נמרים לתוך המדינה, מעתה, על נחל הערבים ישאום, ילך המסחר הזה על נחל מצרים, כי מלך אשור שכבש אותם הוליכם דרך נהר מצרים, שדרך שם הולכים ממדינת מואב אל אשור, (או כיון על נחלי בבל אם מלך בבל היה המחריב), והיא מליצה הלציית, על ששבת המסחר שלהם, וכל רכושם הלך שבי דרך נחל הערבים לארץ אויביהם, כאילו ע"י יבושת הנהר שלהם הוסב המחסור אל נהר אחר.

[טו, ח]
כי הקיפה -
אחר שצייר השממון שהיה בתוך המדינה, אומר כי גם את גבול מואב הקיפה הזעקה, כי גם ביצאם מארצם השיגם חרב אויב, וגם עד עגלים שהוא חוץ מגבול מואב, וגם (עד) באר אלים שרחוק יותר ממואב הקיפה יללתה, כי לא נחו מאויביהם גם אחר שברחו הלאה מגבולם. (ומצייר את הזעקה כעצם מופשט הצועק סביב סביב לארץ מואב, כי בכל סביבות גבולם קרם שוד ושבר).

[טו, ט]
כי -
גם מי דימון שהיה רחוק יותר ממואב מלאו דם מהרוגי מואב. כי אשים על דימון נוספות, מחנות צוררים אשר יתאספו שם שנית להלחם עם הבורחים.

לפליטת -
רצה לומר וגם ליתר הפלטה שימלטו מיד אויבים ויחבאו ביערות (אשית עליהם) אריה וחיות רעות שיכלו בהם, ולשארית (מואב אשית) אדמה, ולהשארית המעט שישארו נחבאים במדינה, אשית עליהם את האדמה בעצמה שאדמת מואב החרבה תמית את יושביה ברעב ובדבר, (ופסוק זה הוא דברי השם).