[יט, א]
הנה, מצייר בחזיונו, כי רואה את ה' רוכב על עב קל, משל למהירת ההליכה. ובא למצרים, האלילים ינועו מפניו, ולבב האומה ימס.
וטעם הציור הזה, כי המצרים בימים הקדמונים היו עובדים לנהר נילוס ומיחסים לו אלהות בצירוף יתר אליליהם, והיו מהבילים כי האלילים הם המונעים את העננים מבוא בארצם, כי הענן והגשם סימן רע להם, וגם עוד היום אבל כבד הוא למצרים, יען שבתיהם בנוים מעפר וטיט, ובבוא הגשם תמס יהלוכו, ומצד זה עת קרה להם גשם בימי קדם, היו מיחסים אותו אל לקות אליליהם העוצרים בעד הגשם, ומצד זה צייר ביאת השם ותנועת האלילים ממקומם, לשיבא ה' על העב וישים עבים רכובו.

[יט, ב]
וסכסכתי -
(מאמר זה נמשך עד פסוק ה' שסיים נאום האדון ה'), מצייר כי שמע קול ה' אומר בעת לכתו לשם אלה הדברים. אנכי אלך, ואסבב את מדינת מצרים ע"י אנשי מצרים בעצמם, שיצורו מקצת אנשי מצרים על קצתם, כי תהיה חרב איש ברעהו.

ונלחמו איש באחיו -
הנה דרך הנהוג בעת ילחמו ממלכה בממלכה, ישלימו כל הערים העומדות תחת פקודת הממלכה ביניהם, ויהיו לאגודה אחת ללחום נגד מתקוממיהם בלב אחד, וכן עת תלחם עיר בעיר, ישלימו בני העיר להיות כאיש אחד נגד העיר העושה עמה מלחמה, וכשילחמו משפחה עם משפחה אחרת, איש ברעו, אז יצטרפו כל האחים והקרובים אשר במשפחה ההיא להיות בקשר אחד. אבל פה תחלה ילחמו איש באחיו, עד שתהיה פירוד בין האחים בני המשפחה, ואח"כ איש ברעהו, אשר אינו ממשפחה אחת, ילחמו משפחה במשפחה, ואח"כ ילחמו עיר בעיר אחרת ואח"כ ממלכה בממלכה אחרת, ובאופן זה תהיה המלחמה עליהם מבית ומחוץ, מלחמה פנימית של האחים והמשפחות והערים, ומלחמה חיצונית של הממלכות.

[יט, ג]
ונבקה -
רוח החכמה והגבורה של מצרים שהיו חכמים וגבורים מעולם תתרוקן עתה מהם.

ועצתו –
גם העצה הנמצאת אצלם מכבר בעניני המלחמה והנהגת המדינה, אבלע ואשחית אותה. ודרשו, וכשיהיו ריקם מכל עצה וגבורה ידרשו אל הבלים לבלתי הועיל.

[יט, ד]
וסכרתי -
ועי"ז תהיה אחריתם, שאסגיר את מצרים ביד אדונים קשים ואכזרים, שימשלו עליהם הרבה אדונים אכזרים, שזה גרוע יותר מאם ימלוך עליהם מלך אחד אכזר שלא יוכל להפשיט אכזריותו כ"כ על כל האנשים הפרטיים, ואינו משחית רק את הכלל, מה שאין כן כשהם רבים.

ומלך –
רצה לומר וגם לא יהיה להם שום תקוה לפרוק עול האדונים מעל צואריהם, יען שמלך עז ותקיף ימשול בהאדונים האלה, והוא יחזיק את ידם בממשלתם.

נאם ה' -
עד כאן דברי ה' שאמר בעת לכתו, ומעתה יתחיל הנביא את דבריו בפני עצמו.

[יט, ה]
ונשתו -
מספר והולך איך ע"י אבדת ממשלתם, וע"י היותם למס אובד תחת שבט אכזריים, אבדו גם את מחייתם ופרנסתם, וחושב בזה חמשה דברים:
א) הנה טוב ארץ מצרים היה ע"י נהר הנילוס שעלה בכל שנה והשקה את אדמתם, ובזה היה תלוי כל הצלחתם, וע"כ צייר חורבנם ביבושת הנהר ההוא. ויען שלדעת הקדמונים כל הנהרות מתמלאים ממי הים, והנילוס כאחד מהם, מצייר כי המים נעתקו ונכרתו מהים וממילא נתייבש נהר הנילוס ג"כ.
א)

[יט, ו]
והאזניחו -
הנהר והים שנעתקו ונתיבשו יעזבו מעתה את הנהרות הקטנים שהיו מתפשטים מן הנילוס בכל ארץ מצרים בעת עלותו, שהתפשטו ממנו זרועות ותעלות לכלל המדינה. דללו, וגם היאורים הנמשכים בידי אדם לתוך החפירות שכרו בעומק להקוות שם מים לעמוד זמן רב שיהיה להם לתועלת בעת המצור, שאי אפשר לשאוב מן הנהר, והם עמוקים מאד, נתדללו וגם חרבו לגמרי.

קנה -
ולא לבד שחרבו המים, אלא גם הקנה וסוף הגדלים אצל היאורים נתיבשו מרוב היובש שלא נשאר שום ליחות אף להחיות הקנה וסוף שאין גדלים רק במקום מים.

[יט, ז]
ערות -
(ענין הב') היו מצרים מתפרנסים, מרוב התבואה הגדלה בארצם, עד שהיתה נקראת אוצר הדגן, כי לשם היו באים מארצות רחוקות לשבור בר ולחם, אומר בין הזרעים הגדלים מעצמם ע"י היאור ובסבתו, ואפי'. על פי יאור, הגדלים על שפת היאור ששם לא יחסרו המים לעולם.

וכל מזרע יאור -
מוסיף שלא לבד הזרעים הגדלים מעצמם, אלא אף הנזרעים ע"י אדם, ששרשם חזק יותר ומתקיים, מכל מקום יבש וגם נדף ונדחף ממקומו ע"י הרוח והיה כאין ואיננו.

[יט, ח]
ואנו -
(ענין הג') היו מתפרנסים ע"י צידת דגים שהיה שם לרוב וגם זה נשבת ביבוש הנהר. הדיגים, הם האנשים שפרנסתם ע"י צידת דגים יתאוננו כי חסר לחמם.

ואבלו -
אח"כ יתאבלו ג"כ גם אותם שהיו צדים הדגים הגדולים ביותר שלא יצודו רק ע"י חכה אחד אחד, כי אחר זה ימותו גם הדגים הגדולים. ופרשו, וגם אותם שצדים ע"י רשת ומכמורת שפורשים ע"פ המים, ובו רגיל להתאסף דגים רבים, וגם בעת שהדגים מועטים ולא יוכלו לימצא ע"י חכה, לא ימלט שימצאו איזה מהם במכמורות, מכל מקום גם הם אומללו, כי ימותו כולם.

[יט, ט]
ובשו-
(ענין הד') היו המצרים מרויחים ע"י הפשתה שגדל לרוב במצרים, שש ובד וחטובות אטון מצרים כנודע בקורות ימי קדם, עתה גם זה יכרת מהם, ויבושו העובדי עבודת הפשתים, והעובדים הפשתים המשורק והאומנים האורגים הבגדים הלבנים.

[יט, י]
והיו -
(ענין הה') היו רבים מתפרנסים על ידי עבודת הבנינים שהיו עושים להגיר המים מן הנילוס אל החפירות המיועדות להם, ומקצתם היו עושים בנינים לסתום המים שיעמדו שם לעת הצורך. אומר שתותיה הם העושים במלאכה להגיר המים בעת רבוי המים ועלייתו הם יהיו מדוכאים בעוני, וכן העושים סתימות של אגמים שינפשו שם המים וינוחו ולא יגירו לחוץ, יהיו אגמי נפש מחוסר לחם.

[יט, יא]
אך אוילים -
עתה מסב הנביא דבריו אל שרי פרעה ויועציו, איך לא השכילו עצת עליון הנגזר עליו. והבטיחו אותו על הבל, עד שנשחת מלכותו.

שרי צוען –
מדבר -
א) נגד השרים המנהיגים הנהגות המלכות.
ב) חכמיו ויועציו בדברי עצה בין בדבר חכמת בינה, בין בדבר חכמות אלהות כענין חרטומי מצרים.
אל החכמים אומר: איך תאמרו אל פרעה, להתפאר לפניו לאמר: בן חכמים אני, החכמה מקובלת אצלי מאבותי.
ואל השרים אומר: איך תאמרו אל פרעה אני בן מלכי קדם, ומקובל אני מאבותי ענין הנהגת המלוכה.

[יט, יב]
אים -
משיב לעומת החכמים אפוא הם ומדוע לא הבינו עצת ה'? אפוא חכמיך?
המאמר מוגבל איה חכמיך ויגידו נא לך. אפוא (חכמיך) וידעו מה יעץ ה', כי ההבדל בין איה ובין אפוא, במלת איה שואל על העצם אם ישנו פה לפנינו, ובמלת אפוא שואל על העצם אם נמצא כלל במציאות באיזה מקום בעולם, ולזה איה חכמיך האם ישנם אצלך למען יגידו לך מה יעץ ה', ומוסיף לאמר אפוא חכמיך גם אם אינם פה שיגידו לך האם ישנם כלל במציאות באיזה מקום שידעו עכ"פ הם בעצמם מה יעץ ה' ומה גזר על מצרים, כי לא נמצא כלל בהם חכם שידע את זאת, שאם לא כן לא היו משיאים אותך בהבליהם.

[יט, יג]
נואלו -
עתה מסיב פניו אל שרי צוען, שהם היו צריכים להדריך את העם, והם עצמם נואלו ומהם נשאו ונפתו שרי נוף הקטנים מהם לבטוח מן הרע המשקיף עליהם.

והתעו -
רצה לומר ולכן פנת שבטיה, שהם הראשים שבה, התעו את העם ההמוני ויתעם בתהו לא דרך.
(א)

[יט, יד]
ה' מסך -
אומר, אבל באמת מה' היתה זאת כי הוא מסך בקרבם, ומזג בם רוח בלבול וטרוף הדעת, כמי שמוזג את היין שיהיה נוח לשתות, ומן יין העועים הלז המשכר, שתתה מדינת מצרים ונשתכרה, ועי"ז והתעו, השרים האלה את מצרים.

כהעתות שכור בקיאו -
כמו שהשכור תועה לשוב ולשתות את קיאו, אשר פלט ממעיו ומבטנו הורישתהו הטבע, שאינה יכולה לסבלו, והוא בדמיונו כי יין הוא שותהו, כן התעו אותם לעשות מעשים נגד טבעם, מעשים אשר תקיא הארץ אותם ולא תוכל להכילם.

[יט, טו]
ולא יהיה -
ועי"כ לא ישאר למצרים מעתה איזה מעשה ופעולה שיעשה לו לתועלתו, אחד מראשיו הגדולים, או מן הראשים הפחותים. וגם אפילו שיתעורר איזה כפה היינו אחד מגבוריו ועשיריו לאיזה תועלת כללי, או אפילו אגמון שהם ההמון העם החלשים, כולם ירפו ידיהם מעשות כל דבר.

[יט, טז]
כנשים -
החרדים ומתפחדים מכל דבר.

וחרד ופחד -
חרדה היא הבהלה הפתאומית מפגע חדש אשר פגעו, והפחד הוא הפחד הנמשך ימים רבים מעצם שאינו נגד עיניו. והנה יקרה לפעמים שהאדם יתבהל פתאום ויחרד גם לדבר קטן פתאומי אשר פגעו, אבל אחר שראהו כבר כי אך דבר קטן הוא לא יפחד עוד אח"כ, וכן יצוייר שיפחד האדם גם מפני דבר שאין בו ממש, וזה בא מסבת שלא השיג את הדבר שהוא מפחד ממנו, ונדמה לו כי הוא עצם נשגב שביכולתו להרע לו, אבל אחר שחרד מפני הדבר ההוא ע"י שפגע בו, א"א שיפחד אח"כ ממנו, כי הלא כבר היה לנגד עיניו וראה שהוא דבר קטן.

לעומת זה אומר, כי מצרים יהיו רכי לבב כ"כ עד שגם רק מפני תנופת יד ה', שזה מורה הנפה קטנה ורמיזה קלה שיורה לו בידו, (כי זה המבדיל בין הרמה לתנופה), ורצה לומר ע"י רמיזה קטנה שידמה להם שהוא להם אות לרעה, יתחרדו פתאום בעת יראו הרמיזה והאות הקטן ההוא, וגם אחר כך יפחדו ממנו בתמידות כדרך הנשים המהבילות והמלאות מורך לב.

[יט, יז]
והיתה -
גם אדמת יהודה תהיה להם לחרדה, שאיש אשר יזכור פתאום את עצמו בארץ יהודה, יחשוב זאת לאיזה אות, אולי ה' צבאות יועץ עליו איזה דבר, וע"י שהוא נזכר למעלה אצל ה', הוא זוכר למטה את אדמת הקודש וארץ ה', (וידוע שהמצריים היו מעוננים לכל דבר, ועל פי זה צייר גם יראתם את ה' בדרך זה, שכמו שהיה סימן אל האומות בימי קדם כשהיה זוכר איזה דבר רע או טוב פתאום, היה מנחש מזה איזה דבר שיקרה לו כנודע, כן מצרים אחרי יכירו קדושת ארץ יהודה כי ה' שוכן בקרבה, אם יעלה על זכרונם פתאום ארץ יהודה, יחשבו זאת לסימן שה' זוכר אותו ויעץ עליו איזה דבר, טוב או רע).

[יט, יח]
שפת כנען -
לשון הקדש, ונשבעות, שישבעו לה' לאמר כי אחת מהנה שתסוג אחור ממנו יאמר לה עיר ההרס, יהרסוה ויחרבוה.
(א)

[יט, יט]
מזבח -
המזבח יהיה בתוך הארץ להקריב עליו קרבנות, והמצבה תהיה אצל הגבול לאות שה' הוא אלהיהם, והוא יריב ריבם מן הבא לגבולם לעשות להם רעה כמו שיבאר.

[יט, כ]
והיה לאות ולעד לה' -
מוסב על המזבח והמצבה, המצבה תהיה לאות לה' יזכרו בו כי ה' הוא הרב ריבם והמושיע להם מצורריהם, והמזבח הוא יהיה לעד להם להתרות בהם בעתיד שיעבדו את ה' להקריב לו זבח ומנחה.
(ובזה יש לומר פה מה שאמר לה' צבאות בארץ מצרים, הוא מאמר מגביל לאות לה' צבאות ולעד בארץ מצרים. האות יהיה כנגד ה' שיזכר ע"י המצבה שהוא יושיעם ויצילם, והעד יהיה בארץ מצרים שהמזבח יעיד בם ויתרה להם לעבוד את ה').

כי יצעקו -
עתה מבאר דבריו מה שאמר והיה לאות לה' צבאות, הוא כי יצעקו אל ה' מפני לחצים, עת יבואו אויבים למדינתם, וע"י האות הזה שהיא המצבה יזכר ה' וישלח להם מושיע ויריב ריבם והצילם.

[יט, כא]
ונודע -
עתה מבאר מה יהיה העד בארץ מצרים, אומר כי ע"י שיעזור ה' למצרים יודע להם, ואח"כ יתחילו להתבונן בו ולהכיר מעשיו הכללים והפרטים וידעו מצרים את ה', מעצמם ג"כ, מצד השכלתם, ועי"כ יעבדו את ה' בזבח ומנחה, על המזבח אשר יהיה בארץ מצרים, וגם ידרו נדרים על העתיד וישלמו אותם באמונתם ובטחונם ובמלאת ה' כל חפצם, וזה יהיה העד.

[יט, כב]
ונגף -
אומר מעתה לא יתנהג ה' עם מצרים כאשר יתנהג עם אומה אחרת מאומות השנואים בעיניו, אשר עת ינגוף אותם הוא דרך נקמה להשחית האום הזה ולבלעו. לא יהיה כן אצל מצרים רק עת ינגף ה' את מצרים, יהיה זה דרך רפואה, שאם יליזו מדרך הישר יגוף אותם כדי שע"י המגפה יתנו אל לבם כי אילו ושבו אל ה' בתשובה ונעתר להם וירפא אותם:

[יט, כג]
תהיה מסלה -
כי יהיה שלום ביניהם.

ועבדו -
כמשמעו.

ויש מפרשים:

ועבדו לה' בזבח ומנחה מצרים עם אשור.

[יט, כד]
שלישיה -
תהיה משולשת לענין הברכה, שתהיה מבורכת ע"י מצרים ואשור בשלשה ענינים.

[יט, כה]
אשר ברכו ה' וכו' ברוך עמי מצרים -
שיעור הכתוב:
לאמר מצרים - ברוך עמי,
ולאמר אשור - ברוך מעשה ידי,
ולאמר ישראל - ברוך נחלתי,
היינו מצרים יכירו מעלת ישראל מצד שבחרם ה' לו לעם בצאתם ממצרים, והם יברכו את ישראל מצד שהם עם ה'. אשור יכיר מעלת ישראל מצד שראה שם מעשה יד ה' הגדולה ונפלאותיו אשר הכה את כל מחנהו בלילה אחת, והוא יברכם ע"י מעשה יד ה' הנראה עליהם. וישראל עצמם יכירו מעלתם העקרית שהם נחלת ה', מצד נפשם החצובה ממעל, והם ממלכת כהני ה' וגוי קדוש, אשר לא ימירם באום אחר לעולם, ומצד זה יתברכו בעצמם כי הם נחלת ה' לעולם.