[ב, א]
הדבר אשר חזה -
בתחלת הסימן יספר איך באחרית הימים כל העמים ילכו בשם ה'. ומן הסיפור הזה התעורר לקרא לבית יעקב שילמדו מוסר ממה שיעשו העמים וילכו תיכף באור ה'. אולם כרגע התבהל מחזותו מצב בני דורו, שהם לומדים תעתועי העכו"ם והבליהם, וינבא עליהם תוכחה ועונש עד סוף הסימן. ויען שהרואה תחלת הנבואה יטעה כי החזון הזה על העמים עקרו על העמים לעתיד, הודיע בנושא הנבואה שחזה זאת על יהודה וירושלם, כי ראשית הנבואה היא רק הוצעה אל מה שיוכיח מפסוק ה' והלאה.

[ב, ב]
באחרית הימים -
בימי המשיח.

נכון יהיה -
יהיה מכונן בכל יופי והדר.

הר בית ה' -
ההר שעליו יבנה בהמ"ק.

ונשא -
על ידי הגבעות שסביבותיו שיעמוד לתלפיות עליהם יהיה מנושא עוד יותר.

ונהרו -
ימשכו אליו כנהר המושך, וימליץ שהגם שיהיה המקום גבוה מאוד ימשכו אליו מרוב חשקם כנהר הנמשך בטבעו אל מקום נמוך.

[ב, ג]
והלכו -
עם לעם.

אל בית -
מן ההר נעלה אל בית המקדש.

ויורנו מדרכיו -
הדרכים, הם הגדולים. וארחות, הם הקטנות המסתעפות מהם, ורצה לומר הגם שלא יורנו רק דרכיו הגדולים שהם שרשי הדת ועיקריו, מכל מקום אנחנו מעצמנו נלכה באורחותיו הפרטיים ושבילים הקטנים, והוא שנשתדל להשיג גם פרטי הדת ענפיו וסעיפיו (גם אמר הגם שגם מן הדרכים הגדולים לא יראה לנו רק מדרכיו מקצת דרכיו, מכל מקום נחנו בשקידתנו נשיג כל הארחות כולנה, שעל זה אמר בארחותיו בב').

מציון -
ששם היה מושב הסנהדרין והכה"ג ומלכות בית דוד.

תצא תורה -
לכל העולם כמו שכתוב: כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וקמת ועלית וכו', וזה היה רק בציון.

ודבר ה' -
הוא דבר הנבואה (תצא) מירושלם, ששם היו הנביאים מתאספים, שואבים רוח ה' בכל העיר, כי הנביאים לא ישבו בלשכת הגזית. וכל זה דברי העמים זה לזה.

[ב, ד]
ושפט -
רצה לומר וכאשר יבקשו כן יהיה באמת, כי השופט בעת ההיא, והוא המשיח ישפוט ויורה ויוכיח, בין הגוים, כי הצורך אל תכסיסי מלחמה הם שני דברים:
א) בין עם לעם. אחר שאין דת ממוצע בין שני עמים שדתיהם שונות בהכרח החרב תשפוט ותכריע ביניהם.

ב) שמירת הממשלה והסדר תוך המדינה בל ימרדו ויפרקו עול. לעומת זה אמר כי אז יתבטלו הסבות האלה, כי בדברי ריבות הנופלים בין הגוים בין גוי לגוי ישפוט הוא, וכן יוכיח בתוכחה לבד יעצור עמים רבים ולא יעברו חק, ואחר שלא יצטרכו למלחמה ממילא וכתתו חרבותם וכו' ולא ילמדו עוד תכסיסי מלחמה כלל.

[ב, ה]
בית יעקב -
אחר ההוצעה הזאת קורא אל בית יעקב א"כ אתם לכו מעתה באור ה'.
ולמדו קל וחומר ממה שיעשו העמים לעתיד, וגם אתם לא ככל העמים תצטרכו לבקש מאופל ומחשך את ה' בציון, כי האור זורח על ראשכם רק אתם לכו באורו.- בזה שם קנצי למלים בדברו זאת התרגש מאד כי חזה את בני דורו, שחלף שהיה ראוי שילמדו ממה שיעשו העמים לעתיד, הם לומדים הבלי העכו"ם בזמנם, מסב פניו אל ה' ואומר -

[ב, ו]
כי נטשתה -
אתה ה' ! אם נטשת עמך צדקת מאד כי מלאו מקדם.

עמך בית יעקב –
רצה לומר שנטשת אותם שלא יהיו עמך, עם ה', וגם שלא יקראו עוד בית יעקב כי אבדו גם את יחוסם, ומבאר מה שנטשתם מהיות עמך כי מלאו ממעשה ארמיים שישבו למזרח א"י, ועננים כפלשתים, שישבו במערב כמו שכתוב (לקמן ט' י"א), ומצד זה אינם עמך כי לא נחש ביעקב, ומה שנטשת אותם מהיות בית יעקב הוא כי בילדי נכרים ישפיקו, לוקחים נשים נכריות ומולידים מהן בנים וזאת ישפיק להם שאין לוקחים בת ישראל כלל, ובזה אבדו גם יחוסם מלהקרא בית יעקב כי ולד שפחה ועכו"ם כמותה.

[ב, ז]
ותמלא -
מפליג חטאם, אם מצד החטא עצמו אם מצד הסבה שגרמה את החטא. על הסבה של החטאים אומר ותמלא ארצו, שע"י רוב כסף שהיו להם, וע"י רוב סוסים שע"י ירדו למצרים למען הרבות סוס, ע"י סבה זאת.

[ב, ח]
ותמלא ארצו אלילים -
וזה מגדלת החטא מאד שבא מצד היותם כפויי טובה. ומרוב טוב והצלחה בעטו ומרדו. ובהשקף על החטא עצמו אומר, למעשה ידיו ישתחוו, ויותר מזה כי גם למעשה אצבעותיו בעצמו, וזה מורה על גודל סכלותם. וא"כ אני אומר לך גם אם -

[ב, ט]
וישח אדם -
ויכנע בלבבו ורוחו ומצפונו, וגם אם וישפל איש בפועל בצום ובמעשים, מכל מקום אני אומר. ואל תשא להם, בל תמחול עונותיהם, כי הראוי כי -

[ב, י]
בוא בצור -
שיבואו בצורים מפני העונש.
ודלתות הכתוב מגבילים:
בוא בצור מפני פחד ה',
והטמן בעפר מהדר גאונו,
הצור הוא מקום משגב ושם יבואו להשגב מפני פחד העונש, והעפר אינו מקום משגב רק מקום סתר, שם יטמנו מפני יראת הרוממות, כעטלף הנחבא מפני אור השמש בגבורתו. מעתה מתחיל לאמר כי כאשר גזר עליהם כן יהיה באמת, כי -

[ב, יא]
עיני גבהות אדם -
ישפלו ורצה לומר בני אדם הגבוהים בעצמותם מצד מעלתם בחכמה או בגבורה ישפילו עיניהם ויכניעו את עצמם לפני ה'.

ושח, גם אנשים שאין להם מעלה עצמיית רק מעלה מקרית כמו העשירים והשרים שמעלתם מצד מקומם, ישחו קומתם לפני ה'. ונשגב, לא יתנו שום רוממות בלתי לה' לבדו.
ומה יהיה הסבה שיתעוררו לשוב ולהכנע?
הוא.

[ב, יב]
כי -
יש יום מוכן לה' בו יפקוד, על כל גאה ורם, רצה לומר בין על מי שמתגאה והוא רם באמת שהוא מאנשי המעלה, ובין על המתנשא בלבבו והוא שפל באמת שהוא מבני בלי שם. ופסוק הזה הוא כלל, שיפקוד על הגדולים ועל הקטנים, ועתה מתחיל לפרוט.

[ב, יג]
ועל כל ארזי הלבנון -
הם המתנשאים במעלת עצמם בחכמה או תואר וקומה כארזים שגבוהים בעצמם, (וזה נמשל של גאה ורם).

אלוני הבשן -
קטנים מארזים (וזה נמשל של נשא ושפל).

[ב, יד]
ההרים הרמים -
המתנשאים במה ששוכנים על הרים גבוהים ובטוחים מצר ואויב, וזה משל אל הגבורים הגדולים (לעומת גאה ורם).

הגבעות -
קטנות מהרים (לעומת נשא ושפל).

[ב, טו]
מגדל -
שבוטחים במגדל עוז (לעומת גאה ורם).

חומה בצורה -
קטנה בבטחונה מן מגדל, (נגד נשא ושפל):

[ב, טז]
אניות תרשיש -
המתגאים בעושר שמביאים זהב מאופיר על ים תרשיש (כמו שכתוב במ"א ט' כ"ח) (נגד גאה ורם).
שכיות החמדה -
אשר יש להם דברים חמודים ומתגאים במו, והוא מדרגה קטנה מן אניות תרשיש בענין העושר. (נגד נשא ושפל).

[ב, יז]
ושח -
השם ישוח גבהות בני אדם הגדולים הגדולים במעלה עצמיית (נגד גאה ורם).

ושפל רום אנשים -
שמתרוממים במעלה מקריית (כנ"ל י"א) (נגד נשא ושפל),

ונשגב -
רק ה' לבדו, אבל -

[ב, יח]
האלילים כליל יחלוף -
מן העולם, רצה לומר לא ינהוג אתם כמו עם גבהות האדם שיכניעם לבד רק יעבירם כליל בכליון גמור.

[ב, יט]
ובאו -
לעומת מה שטען הנביא (בפסוק י') שראוי שלא ישא חטאם ושיבואו בנקרת הצורים מפני פחד ה', אומר כי כן יהיה באמת בעת שיקום לערוץ ולשבור רשעי הארץ, מפני פחד ה', המאמרים מגבילים (כנ"ל י').

[ב, כ]
ביום ההוא -
באור הכתוב הזה, כי עובדי האלילים הקדמונים היו מיחסים אלהות גם לתבנית בע"ח, חיות היבשה הישוב והמדבר והים ועוף כנף, עד שגם לשרצים המאוסים השוכנים במחילות עפר, חפרפרות ועטלפים, היו חולקים כבוד וממשלה. והבלי עבודתם היה לפי אמונתם בשוא נתעה, כי שבע"ח או הכחות הרוחניים אשר אליהם יתיחסו, שולטים איש איש במקום מגורתו, חיות המדבר יש לומר ממשלה על המדבר, חיות היבשה על היבשה, הדגה אשר במים מולכת על המים, התנינים על הימים, השרצים האלה חפרפרות ועטלפים מושלים על מחילות האדמה ומערות צורים אשר שם שכונתם, והיה דרכם ליחד עבודה לכל אחד מן תבנית בע"ח בעת שהיו צריכים להפיק רצון מן המקום ההוא אשר החי הזה שולט שם, למשל בעת שהיו צריכים לשוט במים, היו משתחוים לאלהי דגון, בעת שהיו רוצים לחרוש האדמה היו מקטרים לתבנית שור, כי רב תבואות בכח שור, ובעת שהיו צריכים להחבא במערות ומחילות היו משתחוים לצורת השרצים האלה חפרפרות ועטלפים. עפ"י ההנחה הזאת אומר כי אחר שהאלילים כליל יחלוף, לא יעשו עוד כמו שעושים היום, שבעת שבאים להתחבאות במערות ומחילות משתחוים לחפרפרות ועטלפים, כי אז אף שיבואו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה', מכל מקום לא לבד שלא יעשו פסילי השרצים האלה מחדש להשתחוות, כי ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואפילו אלילי זהבו החשובים יותר אף אותם אשר עשו לו מכבר להשתחות לחפר פרות ישליכם אז ולא יעבדם בעת ההיא, ומה יהיה הסבה לזה שישליכם אז? כי -

[ב, כא]
לבוא -
הלא מה שיצטרך לבוא בנקרת הצורים יהיה מפני פחד ה', מפני ענשו ויראת הרוממת (כנ"ל), ואיך אפשר שישתחוה לאל אחר, אחר שיכיר מלכות ה' ופחדו?!

[ב, כב]
חדלו -
מדי הזכיר תעתוע אנשי דורו אשר המירו כבודם בתוהו להשתחוות לשרצים נמאסים כאלה, כאילו הרמשים האלה חשובים יותר מן האדם, אומר אם כן אתם עושים חדלו לכם מלהקרא עוד בשם אדם אשר נשמה באפו, כי אינכם בגדר אדם חי אשר בו נשמת חיים ואינכם ממינו כלל.
כי -
אם אתם מין ממין האדם, במה נחשב הוא, ומה מותר האדם מן הבהמה?!
(ורצה לומר כי כל משפט שנשואו סותר את נושאו הוא משפט כוזב, ובהכרח צריך להעביר אחד מקצות המשפט הנושא או הנשוא, והמשפט אשר הניחו התועים האלה "האדם צריך שישתחוה אל הבע"ח", נושא המשפט, שם אדם, שמורה הבדלו המיוחד, שהוא חי מדבר ונעלה מסוגו הכולל, שהוא חי, סותר אל נשואו שהוא "צריך להשתחוות אל הבע"ח", שזה מורה שהבע"ח מעולה מן האדם, כי הנעבד מעולה מן העובד אותו. ובהכרח להעביר או נשוא המשפט, שגזרו שהאדם יכבד את הבע"ח, ואם אינכם רוצים לבטל קצה הזה מן המשפט, בהכרח להעביר נושא המשפט, שם אדם), ועל זה אמר: חדלו לכם מלהקרא בשם אדם אשר נשמה באפו, כי אם תקראו בשם אדם, עם הנחתכם שהוא תחת הבע"ח, במה נחשב הוא ובמה נבדל מסוגו להקרא בשמו המיוחד שהוא שם אדם?!