[כד, א]
הנה -
נבואות אלה נבא אל גלות עשרת השבטים ע"י סנחריב.

בוקק הארץ -
יריק תחלה פרי הארץ ובולקה ויפקירנה לכל, ועוה, אח"כ ישחית ויבלבל פני הארץ עצמה ואח"כ והפיץ יושביה בגולה, הכוונה תחלה ישלול ממונם, ואח"כ ישחית את הארץ עצמה, עד שלא יכיר איש את נחלתו, ואח"כ יוליכם לגולה.

[כד, ב]
והיה -
בלכתם לגולה לא ימצא אצלם שום מעלה ומשרה כי כולם יהיו שפלים ונבזים בשוה, העם ההמוני יהיה במדרגה אחת עם הכהן, ואפילו העבד שהוא קנין כסף אדוניו יהיה במדרגה אחת עם אדוניו, כי גם אדוניו העבד יהיה עבד כמוהו, ואף השפחה תהיה במדרגה אחת עם גבירתה, (הגם שהשפחה נכנעת לגבירתה יותר מן העבד לאדוניו, כמו שכתוב: הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם. ומוסיף לאמר כעיני שפחה אל יד גבירתה (תהלים קכ"ג) כי לא יהיה שום מעלה ומשרה כלל, כקונה מוסיף לאמר כי לא לבד שתופסק האדנות והמשרה, אבל גם חיוב הקנינים ומעלת הממון יופסק, הקונה יהיה דומה אל המוכר, רצה לומר יהיה דל וחסר נחלה כמו המוכר, ולא לבד הקונה שהוא בקרקעות שא"א להוליכם עמם לגולה, אף גם המלוה יהיה עני ודל כמו הלוה כי גם הממון לא ישאר, ויתר מזה כי הנושה את חברו בעקיפין לפרוע לו חוב שלו יהיה שפל וחסר ממון כמו האיש אשר הוא נושה בו, שזה גרוע יותר מן הלוה אחר שאין בידו לפרוע, מכל מקום עתה יהיו כולם שוים בעוני, כי יריקו כל נכסיהם.

[כד, ג]
הבוק -
מבאר הטעם שתסתלק מעלת האדנות והמשרה, כמו שכתוב והיה כעם ככהן, יען שהארץ תבוק ותתרוקן ותלך בגולה וממילא אין אדון ועבד, ונגד מה שאמר: כקונה כמוכר שתסתלק חשיבות בעלי הממון והקנינים, אומר הטעם כי הבוז תבוז שיבוזו כל ממונם ויהיו כולם דלים ואביונים, כי ה' דבר ולא יפול מדבריו ארצה.

[א, ד]
אבלה נבלה -
עתה מצייר חורבן ארץ ישראל מדרגה אחר מדרגה, תחלה נחרבה הארץ שהם המקומות הבלתי מיושבים, אבלה מאין עובר ושב ואחר זה נבלה ונשחתה לגמרי כי עלו בה שמיר ושית ע"י שהיתה שממה באין עובד אדמה, אחר כך אמללה נבלה תבל נחרבו גם המקומות המיושבים מבני אדם כי גלו יושביהם, אחר זה אמללו גם מרום עם הארץ נחרבה עיר המלוכה וגלו השרים ובית המלכות, (ונוכל לכוון מליצתו זאת המשולשת על שלש פעמים שהניף סנחריב ידו על בני אפרים תחלה בני עבר הירדן, ואחר זה ארץ זבולון ונפתלי, ואח"כ הגלה את כולם כמו שכתוב (למעלה ח') כעת הראשון הקל וכו', ובפעם הראשונה לא נגע החורבן הכללי רק לכלל הארץ הבלתי מיושבת שנשבתה עבודת האדמה מפחד אויב. אחר זה גם לתבל המיושב, ואח"כ גם מרום עם הארץ (בכללו).

[כד, ה]
והארץ -
מסב חזיונו על חורבן האדמה בחטא ישראל, שהיא האלה הכתובה בפרשת נצבים שאומר שם ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ואמר אח"כ וראו את מכות הארץ וכו' גפרית ומלח שרפה כל ארצה וכו', ואמרו על אשר עזבו את ברית אלהי אבותם וכו', על פי זה צייר עתה בעת גלותם שנתקיימה האלה הזאת, ובחטא היושבים נשחתה הארץ.

אמר: והארץ חנפה תחת ישביה, היינו הארץ חטאה ונחשב לה לחונף ופשע במקום יושביה, תחת חטא יושביה נפקד העון על הארץ כאילו היא חטאה, ומבאר זה כי ע"י שיושביה עברו תורות וכו' על כן אלה אכלה ארץ וכו'.

כי עברו תורת -
הדתות הם שלש:
טבעית,
נימוסית,
אלהית.

הדת הטבעית - היא המרחקת העול ומקרבת היושר באופן שיתקיימו חברת האנשים, וישמרו מן הרציחה והחמס וכדומה.
הדת הנימוסית - היא מה שתסודר מחכם או מחכמים לפי הזמן ומקום להרחיק המגונה ולקרב הנאה בדברים המפורסמים ודברים שהכל מסכימים עליהם שזה נאה ומגונה מצד השכל.
והדת האלהית - תסודר מהשי"ת ע"י נביא להישיר האנשים אל ההצלחה האמתית ואושר הנפש, (כמו שכתוב העקרים חלק א' פ"ז).

על זה אמר:
א) כי עברו תורות, שעברו על התורה האלהית שנתן להם על יד נביאו נאמן ביתו.
ב) יותר מזה כי גם חלפו חק שלא שמרו גם דת נימוסי שהשכל מחיבו להרחיק דברים המגונים.
ג) יותר מזה כי גם הפרו ברית עולם, שהפרו גם הדת הטבעיית אשר הוא השומר ברית העולם ובלעדו לא תתקיים חברת מין האנושי כלל, כי רצחו עשקו ואיש את רעהו כדגי הים חיים בלעו.

[כד, ו]
על כן -
אחר שעברו על התורה, לכן אלה, האלה הכתובה בפרשת נצבים היא אכלה ושרפה את הארץ, כמו שכתוב: גפרית ומלח שרפה כל ארצה.

ויאשמו יושבי בה -
אמנם האשם שב על ראש יושבי בה שהם גרמו שממת הארץ ושרפתה, על כן שב העונש מן הארץ אל יושביה ולכן חרו ונחרכו ונצרבו ישבי הארץ מן השרפה שנשרפה הארץ חרו ונחרכו גם הם כדבר המתיבש ונחרכה מן האש שנתמעט כמותו, וכן נשאר אנוש מזער אנוש קטן מעט הכמות, רצה לומר דלת עם הארץ מתי מספר.

[כד, ז]
אבל תירוש -
ימליץ כי התירוש שהוא בן הגפן ותולדתו מתאבל על כי אמללה גפן אביו ומולידו, כבן המתאבל במות אביו, ויען שתירוש מתאבל לכן נאנחו כל שמחי לב כי היין שהיה משמח לב אנשים, הוא עצמו מתאבל וא"א לו לשמח אחרים.

[כד, ח]
שבת -
וע"י שבטל היין נשבתו הרקודים שהיו רגילים לעשות בתופים ובמחולות, שהתוף היה מיוחד לריקוד ומחול, ועי"ז ממילא חדל שאון עליזים, השאון והרעש שהיו עושים העליזים והמרקדים בעת משוש התופים, וגם שבת משוש כנור שהכנור לא נעשה לריקוד רק לעורר שמחת הנפש, והיו מנגנים עליו גם שלא בעת המחול, כי סרה כל שמחה.

[כד, ט]
בשיר -
ולא לבד שנשבתו נגוני מיני כלי זמר, אך אף בשירה שמשוררים בפה לא ישתו יין מעתה, כי לא ישמחו בעת שתות היין, כי נהפך הוא השכר ימר לשתיו, כי יתנו שכר למרי נפש.

[כד, י]
נשברה -
מצייר איכות הגלות, והמחזה הנראה בעיר, עת העם מוכנים לצאת מארץ מולדתם אל ארץ אויב, הקריה שהוא מבצר העיר וקירוי הבתים והחומות נשברה, וכל בית כבר סוגר שלא יוכלו לבא בתוכו.

[כד, יא]
צוחה -
והעם הגולים עומדים בחוצות וצוחים במרירות וכוסות יין בידם, שכמו שהיו רגילים לשורר על יין, כן בעת האבל היו מתאוננים וצוחים על היין, צווחים אלה הדברים, ערבה כל שמחה, השמחה היא שמחת הלב, והיא הנמשלת לאורה המאירה את הנפש, ועל ידי אור השמחה, ישיגו משוש, שמשוש הוא המחולות שיעשו בעת השמחה, הריקוד והמשתה וכדומה, (כמו שכתוב בבאור המלות), עתה אור שמחה ערב וחשכה שמשה מן אופק הלבבות, ועי"כ גלה משוש הארץ, לא ישמע קול ששון ומשתה בארץ, כי כולם יגלו.
ומי הוא שישאר עתה בעיר?!

[כד, יב]
נשאר -
עתה לא ישאר רק שמה, ורצה לומר בעיר ששם היו הבתים והדירה יהיה עתה שמה, ובשער העיר ששם היה הקיבוץ תמיד ברוב עם, ושם היו יושבים הזקנים, ומרבית עם, כמו שכתוב זקנים משער שבתו, ישיחו בי יושבי שער, עתה משאיה וגלמוד יוכת השער, שלא ימצא שם איש.

[כד, יג]
כי כה -
אחר שספר החורבן והגלות שהיה למלכות אפרים ע"י סנחריב התחיל לספר הישועה והנס שיהיה לחזקיה, אומר עת שכה יהיו ישראל דומים בקרב הארץ היינו בארץ ישראל, ובתוך העמים הוא בארץ גלותם, כנקף הוא מאמר מגביל –
בקרב הארץ יהיו דומים כנקף זית, כלוקט את כל פירותיו אחת אחת, כן יהרגו ויגלו את כולם, ובתוך העמים יהיו דומים כעללות אם כלה בציר, הנשארים מהם אשר ימצאו בתוך העמים בחלח וחבור הם יהיו מועטים כעוללות אחרי הבציר, רצה לומר בא"י שם יכריתו כולם והנשארים בגולה יהיו אך עוללות מועטים.

[כד, יד]
המה -
הנשארים האלה, ישאו קולם וירונו בגאון ה' אשר צהלו בו בגאון ההוא, בעלותם מים, רצה לומר גאון ה' שהתראה עליהם בעת שעלו מים סוף שהיה אבדן המצרים ע"פ יד ה' וגאונו, יתראה עליהם עתה באבדן מחנה אשור, כמו שכתוב (למעלה י' ב') ומטהו על הים.

[כד, טו]
על כן -
מוסב לפסוק שאחריו מכנף הארץ זמירות שמענו, מכנף הארץ יזמרו לאמר על כן באורים כבדו ה', הדליקו אורים לסימן הישועה, כמו שהוא המנהג בהתחדש ישועה גדולה בארץ יאירו כל הלילה באורים גדולים להודיע הבשורה למרחוק (אילומנירען) ולא לבד בארץ יהודה רק גם באיי הים (כבדו באורים) שם ה' אלהי ישראל אשר הראה נפלאותיו ואותותיו אל ישראל.

[כד, טז]
מכנף -
הוא מאמר מוסגר, זמירות האלה שמענו מקצה הארץ מישראל הנדחים שם, הם יזמרו, על כן באורים כבדו ה'.

צבי (זמירות) צבי לצדיק -
והוא נמשך לשתים, גם שמענו זמירות צבי ופאר אשר יזמרו לחזקיה הצדיק שבזכותו נהיתה התשועה הזאת.

ואמר רזי לי -
מספר איך נתגלו לו עוד סודות הרבה והודיעו לו כי גם תשועה זו לא תהיה תשועת עולמים ואיך יעברו עוד על ראשי עם קודש כמה צרות, ויטבעו במים הזידונים בגלות בבל ומדי ויתר הגליות, ע"י שיוסיפו עוד בחטא כמו שמספר והולך, וזה שאמר עוד רזים הרבה נתגלו לי ועי"כ אוי לי משמוע, רואה אני כי בגדים בגדו כי עוד אחרי חזקיהו בגדו בוגדים בה' כבגידות מנשה ויהויקים וחבריו.

ובגד בוגדים בגדו –
רצה לומר והבגידה שלהם יהיה בגד בוגדים היינו בגידה גדולה המיוחדת לבוגדים גדולים כהעמדת צלם בהיכל, שהיא בגידה שאין למעלה ממנה.

[כד, יז]
פחד -
וע"י בגידת הבוגדים האלה הארץ מוכנת לכמה פורעניות ומצייר תכיפת הצרות ורבוים, עפ"י משל הציידים, שלצידת החיות חופרים פחת ובור גדול, אשר לשם תפול החיה בלכתה ועפ"י הפחת מצד האחר מניחים פח יקוש, שאחר שתפול החיה אל הפחת ותרצה לצאת תלכד בהעבר השני בהפח, ולמען תפול החיה אל הפחת, רודפים אחריה בכלבים ומפחידים אותה בפחד, שע"י הפחד תברח ותפול בהפחת, ואח"כ תלכד בהפח, וכן מצייר הצרות שעברו על ישראל שהאחת היתה סבה לחברתה.

[כד, יח]
כי ארבות -
מצייר את השממון שיגיע לארץ פעם אחר פעם ברעש הארץ שתרעש הארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, ויען שרעש הארץ תלוי לפעמים באותות העליונות, אומר, אף שמצד האותות לא יתחייבו הרעשים הנוראים האלה, הנה יפתחו את ארובות השמים להוריד מהם רעות חדשות בגזרת אל עליון, וירעשו מוסדי ארץ.

[כד, יט]
רעה -
חושב הרעשת הארץ מדרגה אחר מדרגה, תחלה תתרועה הארץ ויעשו בה בקעים מחמת הרעש, אח"כ תתפורר לחלקים דקים, ואח"כ תתמוטט לגמרי ותמוש ממקומה.

[כד, כ]
נוע -
אחר שספר הרעשת חלק מן הארץ, מספר איך תרעש הארץ בכללה, תחלה תתנועע הנה והנה, כשכור שהולך ממקום למקום ע"י היין שנבער בקרבו, כן תתנועע מעצמה ע"י האידים העצורים בקרבה, כעצמים בבטן מלאה, אח"כ תתנודד כמלונה שמתנודד ע"י סבה חיצונית, שהוא הרוח, כן תתנועע ע"י סיבה חיצונית.
והנמשל תחלה יהיה מרד ורעש ומלחמת איש וריעו בתוך המדינה, ואח"כ יתנועע ע"י אויב הבא מחוץ. אח"כ תכבד עליה פשעה מלמעלה ותפול לגמרי כדבר שנתנודד מקביעותו, אם יכביד עליו איזה דבר יפול למטה. (ובשילוש מליצתו בפסוק זה ובפסוק הקודם, מבואר שכוון על שלש פעמים שהרעיש נבוכדנצר את ארץ יהודה עד שכבשה כמבואר בירמיהו, ובפסוק זה יכוון על הרעשת הארץ בימי בית שני ממלכי יון, ואח"כ חורבן הבית ע"י אדום שעל זה אמר: נפלה ולא תוסיף קום וכמו שכתוב: נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, כי גלות הזה האחרון ימשך עדן ועדנים, ועם מה שאמר בפסוק י"ח: וירעשו מוסדי ארץ, תמצא שזכר וחשב כל הצרות שעברו עליהם עד חורבן בית שני, שאז נפלו לעומק תהום רבה ומאז יפלו בנופלים נפילה אחר נפילה, גם תראה שכוון לחשוב שבעה מיני הרעשים שהזכירו הטבעיים, וכמו שהזכיר זה האדומי בספר מאור עינים בחלק ממנו הנקרא קול אלהים עיין שם.

[כד, כא]
והיה -
אחר שגלה הרזים והסודות שגילה מן הרעות שיעברו על ישראל, מתחיל להודיע מה שיהיה באחרית ימי הזעם, עת יגיע זמן הגאולה הנצחיית, אז יפקד ה' על צבא המרום, שהם שרי העכו"ם או הכחות העליונות מן המזלות והכוכבים המורים עליהם קיום והצלחה, ואח"כ על מלכי האדמה הם המלכים מן עובדי כוכבים שיבואו לעזור את גוג ומגוג, כמו שכתוב בספר יחזקאל (ועיין בשמות רבה פרשה ט' ומד' חזית פסוק ברח דודי).

[כד, כב]
ואספו -
אז ברצון ה' יתאספו כל העכו"ם אל ירושלים למלחמה ושם ישפטם במשפטים גדולים כמו שכתוב בזכריה. ועל זה מדמה האסיפה הזאת כמו שאוספים האסירים תחלה אל הבור, ועדיין אין נותנים אותם לתוך הבור עד שישפטו אותם אם הם חייבים או זכאים, כן יאסוף אותם אל ירושלים לעמד אתם למשפט, ואחר שיצאו חייבים אז יסגרו על מסגר וינתנו בבית הבור סגורים שם, ומרב ימים יפקדו, אז יפקד עליהם מה שעשו ברוב ימים מה שחטאו כל הימים ההם לה' ולישראל עמו.

[כד, כג]
וחפרה -
אז לא יתנו עוד אלהות ופאר לחמה ולבנה, כי יכירו שה' הוא הסבה הראשונה והוא השופט הראשון והאחרון, הוא המשגיח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, יען כי מלך ה' בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד, רצה לומר כי עובדי האליל היו מחזיקים את השמש לכח אלהי מאציל ומשפיע, כי הוא השופע אור על הירח וכוכבי אור, וללבנה היו נותנים ג"כ כבוד בחשבם כי היא המקבלת השפע מן החמה ומשפעת על העולם התחתון והיא המושלת על העולם התחתון, אבל אז תחפור הלבנה, כי ידעו שלא עליה יושפע הכבוד העליון מן היוצר כל, רק הכבוד יושפע על זקניו ונביאיו עליהם יאציל הכבוד העליון ויהיו הם לנגד ה' כמדרגת הלבנה נגד החמה, כן הכבוד העליון יגביל נגד זקניו, והם יקבלו אורו, ומאתם תרד ההשפעה באור חוזר להאיר ולהשפיע לארץ ולדרים.
המאמר מקביל:
ובושה החמה - כי מלך ה' בהר ציון ובירושלם,
וחפרה הלבנה - כי נגד זקניו כבוד,
אור מלכות ה' יהיה תחת אור החמה, וזקניו המקבלים אור כבודו יהיו תחת הלבנה.