[כו, א]
ביום -
היא נבואה עתידה, או נתקיימה בימי חזקיה עיר מצייר כי השבים מן הגולה בימי חזקיה שהם עשרת השבטים שבו רבים מהם, (או מוסב על לעתיד) יאמרו יש לנו עיר עז שהיא ירושלים, אבל חומתיה לא יהיו בצורים ע"י בנין בי אדם רק הישועה ישית ה' להיות אליה חומה וחיל, ישועת ה' היא תהיה משגב ומבצר לה.

[כו, ב]
פתחו -
אומרים אל השוערים שיפתחו השערים ויניחום לבא אל העיר, כי עד הנה היו השערים סגורים לפניהם מפני שני טעמים:
א) מפני שעשרת השבטים עבדו ע"ז והיו נבדלים עי"כ מאנשי יהודה, על זה אמר: כי עתה יבא גוי צדיק עובד ה'.
ב) מפני שמרדו במלכות בית דוד מימי ירבעם ואילך, לעומת זה אמר: שמר אמנים כי מעתה לא יחצו לשתי ממלכות עוד.

[כו, ג]
יצר -
מסב פניו אל השלום, אומר אתה השלום, יצר סמוך תצור שלום, יצר ומחשבות לב הסמוך ונשען בתקפו ואמונתו, תנצרנו אתה שלום! שיהיה לו שלום באמת, כי בך אתה השלום! על ידך יהיה הלב הזה בטוח ולא יירא רע.

[כו, ד]
בטחו -
משיבים להם לא על השלום תבטחו רק בטחו בה', ואז תהיה בטחונכם קיים עדי עד בלי הפסק, כי ביה, רצה לומר הדבר שנבטח עליו צריך שימצא אצלו שני תנאים:
א) היכולת שיוכל למלאות בקשת הבוטח.
ב) ההתמדה שלא יופסק יכולתו או תשתנה רצונו בשום פעם, כי בזולת אלה התנאים לא נוכל לבטוח בו בטחון שלם, ושני אלה התנאים לא ימצאו רק אצל ה' -
א) כי ביה ה' שהוא הנצחי שהויתו מתמדת,
ב) שהוא צור עולמים, הוא חוזק כל העולמים שכל העולמות נשענים עליו ועל ידו ימצא להם הקיום והחוזק, וממילא יכלתו מושלת על הכל.

[כו, ה]
כי -
רצה לומר שאז בל תיראו כי יתקומם מי נגדכם להרע לכם, כי הלא ראיתם, איך השח יושבי מרום התקיפים מצד מקומם, וגם קריה נשגבה מצד עצמה, השח אותה מכבר וגם מעתה ישפילנה עוד יותר, וההשפלה יהיה עד ארץ, ויותר מזה שיגיע אותה שתהיה שוה עם עפר הארץ שלא יוכר רושם ממנה כלל, עד כי -

[כו, ו]
תרמסנה רגל -
מצד שנחרבה עד היסוד בה ולא לבד רגלי גבור רק אפילו רגלי עני.
עד כאן דברי השיר, מכאן ואילך ישפוך החוזה רגשות נפשו ומתפלל על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים.

[כו, ז]
ארח -
טרם החל תלונתו על שלות הרשעים, בא כמתנצל, שלא בא אל השאלה הזאת בדרך תלונה כאילו מסתפק בהנהגת ה', כי יודע זאת שמשפטי ה' אמת צדקו יחדו, רק בא לבקש על זאת ולשאול שיגלה ענשו על הרשעים, וכמו שנהגו כל החוזים בעת דברו על השאלה הזאת שהניחו תחלה ליסוד מוסד, כי ודאי דרכי ה' טובים מאד רק שראוי לעשות כן כדי שלא יהיה זאת מכשול לבני אדם לסור עי"כ מדרכי ה', כמו שכתב אסף (תהלות ע"ג) טרם החל השאלה על זאת, אך טוב לישראל אלהים לברי לבב ואני כמעט נטיו רגלי, רצה לומר ידעתי זאת כי טוב אלהים שהוא מידת הדין ולא יסתפקו בצדק הנהגתו ברי לבב, אבל עקר דברי הם מפני כי אני כמעט נטיו רגלי, וכן אמר ירמיה (י"ב): צדיק אתה ה' כי אריב אליך, רצה לומר זאת ידעתי כי מצדך אין עול בהנהגה, אם רשעים ישליו בוגדים נשאו ראש, אין ספק אצלי כי יש בזה חכמה ויושר אשר לא יבין אותה האדם, כי מה האדם שישכיל החכמה האלהית ואמתתה, רק משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, הלא ע"י אשר נטעתם גם שרשו עי"ז ילכו גם יעשו פרי להחטיא את הרבים ולרפות יד ההמון באמרם שוא עבוד אלהים וכו' ועתה אנחנו מאשרים זדים וכו' (מלאכי ג'), וכן הקדים החוזה פה, אומר: ידעתי זאת כי ארח לצדיק מישרים, רצה לומר הארח הראוי שילך בו הצדיק הם המישרים, הצדיק צריך ללכת במישרים בל ישאל ובל יסתפק ובל יתרעם על ההנהגה העליונה רק להאמין כי הכל בצדק וביושר, ומכל מקום אתה ישר, אתה ה', מעגל צדיק תפלס, עת שהצדיק נוטה מן הארח שהוא הדרך הישר והולך במעגל שהוא הדרך הסבובי, וזה ממליץ עת שהצדיק חוקר ומתפלסף בדרכי ההנהגה ושואל שאלות מדוע דרך רשעים צלחה? (כמו שחקרו ע"ז הנביאים אסף חבקוק ירמיה ודומיהם) לא תחשוב לו זאת לחטא, כי אתה את מעגל הסבובי הזה תפלס ותשקל במאזני צדק וידעת לבבו כי לא בא כמכחיש וכנוטה ונלוז מן הדרך רק כמי שהולך בדרך סבובי למען יגיע על ידו למחוז חפצו, ורצה לומר אם אדבר ואתפלל עתה על שלות הרשעים ידעת זאת בוחן לבב, כי לא באתי כמתלונן וכמכחיש רק כמאמין ומתפלל. ואחר ההקדמה הזאת מתחיל תפלתו:

[כו, ח]
אף -
אומר הנה לא אשאל על יסורי הצדיקים כי התשובה על זאת גלויה ומבוארת, כי לא כאשר יראה האדם יראה האלהים ואם אנחנו נדמה לנו שפלוני הוא צדיק יוכל להיות שהוא רשע בהסתר, וכן אמר ירמיה: צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, רצה לומר אם אריב אליך את ריבי מדוע הבאת עלי יסורין ידעתי כי תצדק רק שאלתי הוא מדוע דרך רשעים צלחה, הלא הרשע רשעתו גלויה ומפורסמת ואי אפשר לומר שהוא צדיק ומדוע מצליח, וזה שאמר גם בעת שתתנהג עמנו באורח משפט מכל מקום קוינוך, כי אך לשמך ולזכרך קוינו אתה ה' שאתה תאות נפש! כי ע"י המשפט שאתה עושה שמך מתגדל בעולם.

[כו, ט]
נפשי -
הוא דיבור הקריאה אתה ה' שאתה נפשי! המחיה והמניע והמנהיג אותי כנפש המחיה ומניע ומנהגת את הגויה, הן אויתך בלילה גם בעת החשך והצרה אויתי רק אותך ואשמח בהיסורין כי ע"י מתגדל שמך, אף רוחי בקרבי! אתה ה' אשר אתה רוחי אשר בקרבי, אף אשחרך, רצה לומר בעת יעלה השחר ויאיר את הלילה, אתה הוא השחר המאיר וגולל חשך מפני אור, (ויען שבלילה בעת השינה לא נשאר באדם רק הנפש, ובשחר בהקיצו יבא בו הרוח, קורא אותו במליצתו שהוא נפשו בלילה, ורוחו השב אל קרבו בעת השחר, רצה לומר הוא המשגיח עליו להיטיב לו בעת הצרה בעת שנדמה כי רוח העולם שהיא ההשגחה הפרטיית מסתיר פנים, והוא המעורר אותו בעת הישועה עת יופיע רוחו עליו) כי כאשר (יבואו) משפטיך לארץ, עי"כ למדו יושבי תבל לעשות צדק, כי יראו שיש אלהים שופטים בארץ.

[כו, י]
יחן -
אבל עקר שאלתי הוא:
איך יחן רשע?
למה הרשע מצליח?
ומבאר כי משני טעמים ראוי שיענש הרשע:
א) מצד עצמו לתת לו כרשעתו, ובשגם בשאין מענישים אותו מוסיף והולך ברשע, ועל זה אמר: איך יוחן רשע הלא עי"ז לא למד צדק רק מרשיע והולך.

ב) מצד אחרים שעי"ז רבים מתמוטטים מיראת ה', ועל זה אמר הלא בארץ שעשו בה נכחות עד עתה יעול גורם שיעשו עולה ויסורו מן הצדק באופן שמחטיא את הרבים.

ולמה בל יראה גאות ה'?
שיש שופט הגומל לרשע כרשעתו!

[כו, יא]
ה' -
אומר ידעתי כי יש תשובה על זאת שלכן אין ה' מעניש את הרשע תיכף, כדי שיהיה מקום לבחירה, שאם היה ה' מעניש תיכף היו מתיראים לעשות רע והיו מוכרחים במעשיהם כמו שכתוב אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, על כן מלא לב בני אדם בהם לעשות רע, שאם היה מעניש תיכף היו מתיראים מן העונש, אבל הנביא משיב ע"ז לאמר ה' מה שרמה ידך כדי לבל יחזיון, רצה לומר שמרום משפטיך מנגדם מטעם לבל יחזו וכדי שיהיה מקום לשני צדדי האפשר לעשות רע או טוב, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, אני אומר כי טוב יותר כי יחזו ויבושו ממעשיהם הרעים כי כבר נתמלא סאתם עד שראוים לקבל ענשם, משני פנים:
א) קנאת עם ראוי שתקנא על מה שעשו לעמך ולהושיעם.
ב) אף אש צריך האש שהבעירו הם בעצמם ראוי שתאכלם, כי כבר הרבו המוקד עד שהיתה למדורה גדולה: לטעון כי ראוי ג"כ אשר מעתה תשפת שלום לנו, כי הגם העונש שהבאת עלינו היה בצדק על מעשינו הרעים הלא גם על כל מעשינו הרעים כבר פעלת לנו את העונש הראוי עליהם (ומלת גם מקביל אל הקודם, רצה לומר אני מבקש תעניש את הרשע יען כי נתמלא סאת רעתו. גם אנחנו נתמלא סאת העונש על מעשינו וראוי ג"כ שמעתה תשפות שלום לנו):

[כו, יג]
ה' אלהינו -
מבאר והולך את שאלתו השנית שראוי שישפות שלום לישראל, כי הלא בעלונו אדונים החזיקו בנו כקנין כספם ורצו להכריחנו שנהיה זולתך לכפור באמונתך ויחודך, ואנחנו לא הקשבנו להם, רק לבד בך (לבד) נזכיר שמך, רק אותך החזקנו לאלהים ולבד את שמך הזכרנו לא שם אלהי נכר, וא"כ הכי מהראוי הוא אשר ע"י שדבקו בך ולא רצו לכפור באלהותך, עי"כ יהיו -

[כו, יד]
מתים בל יחיו -
לעולם, וכי ראוי שע"י שקדשו שמך ימותו מיתת עולם או יהיו רפאים ולא יקומו, הכי אפשר כי לכן בעבור שדבקו באלהותך פקדת ותשמידם עד שהאבדת כל זכר למו שנאבדו הם וכל אשר להם, רצה לומר הלא על קדושת שמך מתו, בעבור יחודך כרעו לטבח, וראוי כי תחיים ותראם בישועתך.

[כו, טו]
יסדת - (טענה שניה)
ראה נא ההבדל בין ישראל לעכו"ם, הן יספת גדולה וכבוד לעובד אלילים יספת להם גדולה שנית, אשאלך הכי עי"ז נכבדת?!
הלא אדרבה מזה נהיה חילול ה', כי עי"כ רחקת ממך כל קצוי ארץ, כי כל שיספת להגדיל העכו"ם הוסיפו להכעיסך וכן הוסיפו כל קצוי ארץ לכפור בך ולעבוד אלהי נכר.

[כו, טז]
ה' -
אבל לא כן ישראל, לא לבד שזכרוך בגדולתם. גם בצר פקדוך ולא תלו הצרה במקרה רק בהשגחה, ולא לבד בעת בא עליהם צרה גדולה, כי גם צקון שהיא צוקת הנפש אם באה עליהם איזה צוקה (פערצווייפלונג) היה זה לחש מוסרך למו היה זה למו לחש של מוסרך, כאילו לחשת לאזנם את מוסרך (כמו שכתוב ויגל אזנם למוסר, איוב ל"ו). ויותר מזה כי גם בעת אשר -
[כו, יז]
כמו הרה -
בעת אשה תקריב ללדת שאז תחיל ותזעק בחבליה הגדולים כן היינו מפניך שהבאת לנו חבלים גדולים כאילו קרבה זמן הלידה והישועה, הגם שהישועה לא באה, בכל זאת לא אבדנו תקותנו, כי אז -

[כו, יח]
הרינו וחלנו -
כאילו ילדנו רוח, מצייר כי הלידה שילדו אז מחבלים העצומים ההם היה רוח - רוח של נבואה, רוח של חכמה ודעת, רוח של תקוה, הוא הבן הנולד מן החבלים וההריון הלז, ומבאר מה הוא הרוח,- הרוח הנולד מנבא לנו לאמר "ישועות בל נעשה ארץ" רק פה בארץ החומרי לא נעשה ישועות, רק בעולם החומרי לא נושענו, ובל יפלו (הישועות על) ישבי תבל הגשמי הלז, רצה לומר פה בעולם החומרי הזה ובחיים הגשמיים אין המקום שתחול בו הישועה האמתיית, ויושבי תבל אין ראוים לישועה נשגבה אמתיית, אבל בכל זאת אין להתיאש, כי -

[כו, יט]
יחיו מתיך -
בעולם התחיה בעולם הנצחי אז יחיו המתים וישיגו הישועות המיועדות, ולא שיחיו הנשמות לבד כי גם נבלתי יקומון שגם הגוף יקום בתחיה. ואם החיים לא נושעו, הקיצו ורננו אתם שכני עפר כי הגם שאתם שוכנים בעפר לא אבדה תוחלתכם, כי טל הטל שעלה למרום ממעשיך דומה כטל הבא על האורות, והם הירקות הגדלים ביום אחד, כמו כמהים ופטריות שצומחים במהירות גדול כן יצאו הגופים ע"י טל של תחיה (וממשיל כמו שהטל בא מן האדים שמעלים הארות והצמחים שמזיעים אד מימי אוירי (אויסדונסטען) ומזה בא הטל היורד עליהם ומחיה אותם כן תהיה התחיה ע"י המע"ט) ואת הטל הזה תפיל על ארץ של הרפאים והמתים על מקום הקברים להחיות ישיני עפר. כל זה דברי הרוח הנולד, והיא מליצה נפלאה כאילו מעומק צרותיהם יולד אצלם רוח חדש, רוח תקוה ואמונה, והגם שרואים שבעה"ז יבשו עצמותיהם ודומים כעצמות היבשות אשר כל רוח אין בהם. הנה רוח נבואה וייחול יתעורר בלבבם לבטוח על עולם עתידי, ושלא להתיאש בשום אופן, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ז): הנני פותח את קברותיכם וכו'.

[כו, כ]
לך -
משיב לו ה' עמי לך בחדריך, הגם שעתה לא הגיע עת התשועה, התחבי רגע עד יעבור זעם ה' מעליך, כי אז -

[כו, כא]
ה' יצא ממקומו לפקוד -
על עון העכו"ם שהרעו לישראל וגלתה הארץ את דמיה ששפכו בה יהיה הדם מגולה להעלות חמה לנקום נקם על העבר, ומעתה והלאה לא תכסה עוד על הרוגיה כי אם ימצא הורג נפש תהי ארץ מתקוממה לו לענשו תיכף.