[כז, א]
ביום ההוא -
ביום הנקמה, הקשה והגדולה והחזקה קשה מציין איכות חומר הברזל, שהוא מקשה לעמוד כנגד כל קשה לכתתו, גדולה מציין הכמות שמתפשטת בארך, חזקה מציין הכח והעבי והכובד, על לויתן נחש בריח, הוא מאמר מקביל,
חרבו הקשה יפקוד על לויתן נחש בריח - הדג הגדול שמבריח כבריח באמצע הים ואינו מניח לעבור דרך גבולו, תהיה החרב קשה ממנו להעבירו החרב הגדולה.
יפקוד על לויתן נחש עקלתון - נחש ודג הארוך כ"כ עד שמקיף כל העולם ומעקל את עצמם סביב הכדור, תהיה החרב ארוכה ממנו, והחזקה בכובד וחוזק כחה יפקד על התנין אשר בים, (הוואלפיש) שא"א להרגו בחרב, תנצחהו בכבדה וחוזק כחה, ורצה לומר יש אומה שתקיפה מפני חזק ארצה, שיושבים בהרים רמים ומבצרים, וזה נחש בריח, שחוסמת היא את העוברים, יש תקיפה מפני ארך ורחב מדינתה ורבות אנשיה, וזה נחש עקלתון, ויש תקיפה מצד גבורת גבוריה והענקים אשר בקרבה, וזה התנין אשר בים.

[כז, ב]
ביום ההוא -
אז תהיה דומה ככרם חמר, כי אז כרם ה' צבאות בית ישראל לא לבד שיעשה ענבים כי גם יתן את יינו לרויה, ואז ענו לה ישוררו לה השיר הזה, ורצה לומר נגד השיר אשר שר דודי לכרמו (למעלה ה') על שעשה באושים, ישוררו לו עתה על שיצליח ביין חמר מלא מסך.

[כז, ג]
אני ה' -
אלה דברי ה' אל הכרם בשירתו.
אני ה' נצרה -
את הכרם מכל פגע מבחוץ (וזה הפך מה שאמר הסר משוכתו) וגם אשקנה בכל רגע, כדי שיגדל (הפך מה שאמר שם ועל העבים אצוה) ולא לבד שאשקוד בל יתקלקל ענף או פרי, רק גם מחשש פן יפקד ויחסר עליה אחד מן העלים, ג"כ אצרנה יום ולילה.
(והנמשל אני אצור אותם מאויבים מבחוץ, ואשקנה לרגעים בשפע נבואה והשגחת ה' שתתמיד עליהם, ולא לבד שישמור כהניהם וחכמיהם, רק אף ריקנים והמונים שביניהם ישמור כבבת עין בהשגחה פרטית).

[כז, ד]
חמה אין לי -
הכרם אומר, אני אין לי חמה ונטירת שנאה על שום גוי ולשון, רק מי (אשר) יתנני שמיר שית במלחמה מי שילחם אתי למען יתן בכרמי שמיר ושית המחריבים הכרם, אז אפשעה בה היינו עם החמה, אפסע עם החמה רק פסיעה אחת ואשרוף אותם יחדו, את הלוחם עם השמיר ושית.

[כז, ה]
או יחזק -
אבל מי שיחזק במעזי ויעשה שלום לי, איש הזה שלום יעשה לי ולא אעשה לו רעה (מלת מי שבפסוק הקודם נמשך לשתים מי יתנני וכו' או מי (אשר) יחזק במעוזי), וכונת השיר כי ישראל לא ירעו ולא ילחמו, ובכל זאת מי אשר יערב לבו לגשת אליהם יעשו בו שפטים באף ובחמה.

[כז, ו]
הבאים -
עתה מפרש:
מי הוא הכרם חמר אשר דבר ממנו עד הנה?
מי נטעו?
ומאין השתרגו בדיו וענפיו?

משיב: הם הגפנים הבאים מן ישרש יעקב דמה את ישראל אחרי הגליות וההרג אשר עברו עליהם לכרם שחרב כולו עד לכלה ולא נשאר ממנו רק השורש, והשורש הזה יציץ ופרח והתרבה כ"כ עד שמלאו פני תבל תנובה, ויהי לכרם חמר גדול אשר עליו יושר השיר הזה, (מן
פסוק ז' עד פסוק י"ב הוא מאמר מוסגר).

[כז, ז]
הכמכת -
ראה נא אם הכה ה' את ישראל כמו שהכה את מכהו של ישראל.

הכהרג -
רצה לומר או האם כמו שהרג השם את הרוגיו (של מכהו) האם כן הורג ישראל?!
הלא את העכו"ם שהכו והרגו בישראל השמיד ה' עד לכלה אבל לא כן עשה לישראל, ועתה מתחיל לבאר ההבדל שבין ישראל לעכו"ם, כי בישראל, הנה -

[כז, ח]
בסאסאה בשלחה תריבנה -
בעת שסאת ומדת עונותיהם רבתה בחרבה ורצתה לעשות דין בישראל, אז הגה ה' ודבר ברוחו הקשה ביום קדים לאמר -

[כז, ט]
לכן בזאת יכפר עון יעקב -
שכל הסער הגדול והקצף שהראה עליהם, לא להשמיד היה אך לכפר עונם ע"י שישובו מעונותיהם וכאילו רוחו הקשה ביום סופה וסער וביום ההרג דבר לאמר, כי בזאת יכפר עון יעקב עונם שעשו במזיד, וזה ג"כ כל פרי המועיל להסיר גם חטאתו שאף השוגג יוסר עד שיטהרו מעונותיהם לגמרי, בשומו כל אבני מזבח שהעמידו לע"ז שיהיו דומים כאבני גיר המנופצות, וגם יבטלו האשרים והחמנים, כי זה היה תכלית העונש לא למען האבידם, אך למען יחזירם בתשובה, כי בזה יכופר עונם.

[כז, י]
כי עיר בצורה -
מוסב לפסוק ז' הכמכת מכהו הכהו, שמבאר שיש הבדל גדול בין מה שהכה לעכו"ם שהכם באכזריות עד בלי השאיר להם שריד, אבל את ישראל הכה ברחמים, ומבאר כי מה שהכה את ישראל היה כדי להחזירם בתשובה והגה ודבר ביום קדים לאמר לכן בזאת יכופר עון יעקב, אבל עיר בצורה של עכו"ם עת שהיא בדד וגם הנוה נאות גנות ופרדסים, משולח נעשה פראי והפקר עד כי שם ירעה עגל ולא לבד שירעה שם לפרקים רק גם שם ירבץ בקביעות ויכלה סעיפיה ע"י שיהיו לו למאכל, ואח"כ -

[כז, יא]
ביבש קצירה -
וענפיה, ע"י שאין משגיח להשקותה תשברנה מעצמם ונשים באות ומלקטות הקציר להאיר בם אש, (תפס המשל מפרדס המופקר שתחלה בהמות רועות שם, ואח"כ יתיבשו הענפים ונשים האביונות המלקטות עצים להאיר מלקטות אותם, וזה משל על השממון והאבדון), מבואר כי יש הבדל בין ישראל שדמה אותם לכרם שהגם שנחרב נשאר השורש וישרש יעקב יציץ ופרח והיה שנית לכרם חמר, ובין העכו"ם שדמה אותם לנוה שחרב ויבשו בדיו ושרשיו באין תקוה, והטעם שלא עלתה רפואה גם למכתם ע"י תשובה מבאר כי לא עם בינות הוא, אין בם תבונה לשוב בתשובה (ע"ד ולבבו יבין ושב) על כן לא ירחמנו עשהו ואין להם תקנה (והטעם הכפל ע"י בבאור המלות).

[כז, יב]
והיה ביום ההוא -
ביום הנזכר למעלה (פסוק א' ב'), (כי מן פסוק ג' עד זיי"ן ספר דברי השיר שישוררו על הכרם, ומן פסוק זיי"ן עד פה, הוא מאמר מוסגר) יחבוט ה', מדמה במליצתו את ישראל אל התבואה, ואת העכו"ם אשר הם גולים ביניהם מדמה אל הקש והמוץ והפסולת, ובעת שירצה לקבץ נדחי ישראל יהיה צריך תחלה להפריד את ישראל מן העכו"ם אשר הם מעורבים בתוכם, כמו שהחטה והדגן מעורבים עם המוץ והקש, ודמה זה כמי שחובט את תבואתו שעי"ז תצא התבואה ואת המוץ והקש ישא הרוח וכן יפריד את ישראל לבדנה והעכו"ם יכלו כמוץ יסוער מגורן, והחבטה הזאת תהיה משבלת הנהר ששם מדינות אשור עד נחל מצרים, ששם ישראל בארץ שבים כמו שכתוב בפסוק שאחרי זה, ואחרי החבטה הזאת שיכלו העכו"ם עדיין הגרגרי חטה ודגן מפוזרים, רצה לומר שעוד יהיו ישראל מפוזרים אחד בעיר ושנים במשפחה, וכדי לקבצם אחד אל אחד אומר ואתם תלקטו לאחד אחד, שכל משפחה משפחה יתאספו איש אל אחיו, ואח"כ -

[כז, יג]
יתקע בשופר גדול -
ויהיה הקיבוץ הכללי, וקרא אותם שבארץ אשור אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים.