[כט, א]
הוי אריאל -
(מתחיל לבאר הנמשל של המשל הקודם בפרטות, כי לא לעולם יחרוש החורש לזרוע, ולא לעולם יתמידו הצרות, רק יכריחם לשוב בתשובה, ואז יושעו) אריאל אריאל אומר ירושלים החשובה אם מצד עצמה, שהוא חוזק ישראל וגבורתם, אם מצד מלכה קרית חנה בה דוד הצדיק, וא"כ היה לך לעסוק ביראת ה' ועבודתו, ותהי להפך כי ספו שנה על שנה, תוסיפו שנים כאילו עקר חייכם רק להוסיף שנים לא לקנות בהם איזה שלמות, ובמשך השנים האלה שני חייכם חגים ינקופו, יקיפו תמיד ימי חג ושמחות של הבל. אבל דעו כי אחרי אשר -

כט, ב]
והציקותי לאריאל -
עד שיצוק בצוקת נפש (פערצווייפלונג) עד כי והיה תאניה תתאונן על חטאיה ורוע מזלה אז והיתה לי, לעבוד אותי כאריאל, כראוי לאריאל עיר הקדש (וזה הנמשל של הכל היום יחרוש).

[כט, ג]
וחניתי -
(משל השני של לחם יודק)
אחנה סביבך בחיילותי אח"כ וצרתי עליך עד שתבא במצור, אחר כך והקימתי עליך מצרת לתפוש העיר וללכדה, עד כי -

[כט, ד]
ושפלת -
כאילו תדברי מארץ מרוב שפלך, (ומעפר עיין בבאור המלות). והיה, שמלבד שפלת המקום יהיה קולך דומה כקול האוב, שאינו דבור אדם חי רק מגוף מת שנזרק בו נשמה לפי שעה, וגם לא יהיה דבור אדם כלל רק אמרתך תצפצף כצפצוף העוף, ואז -

[כט, ה]
והיה כאבק דק -
האבק הוא פירוד המורכב לחלקים דקים, ויש בו ב' מעלות נגד המוץ עובר:
א) שהם חלקי המורכב לא כן המוץ שהוא רק הפסולת,
ב) ששוכבים במקומם לא כן מוץ עובר, שהוא המוץ אשר תדפנו רוח, וזה שאמר כי מחנה סנחריב שהם המון זריך שימותו סביב לירושלים וישארו שם פגריהם, יהיו דומים כאבק. והמון עריצים שהם הגבורים והוא מלך אשור וקצת שריו שנשארו ולא מתו, יהיו דומים כמוץ עבר שישאהו הרוח אל ארצו ונפל בחרב בניו בארצו, וכ"ז יהיה לפתע פתאום בלילה אחת יען כי -

[כט, ו]
מעם ה' צבאות תפקד -
גזרה זאת על אשור, ברעם ורעש, הם שני הענינים שזכר למעלה (כ"ח כ"א) כהר פרצים יקום ה' - שהוא הרעש, וכעמק בגבעון ירגז - שהוא הרעם, ולא יהיה בחשאי רק בקול גדול, וילוה אל זה סופה עם לב אש, שהסופה תבער הלהב כמו שכתוב למעלה (יו"ד ט"ז): והיה אור ישראל לאש, (גם צייר בזה ג' מחנות שראה אליהו, רוח, רעש, אש (מ"א, י"ט) ונגד המחנה הד' של דממה דקה אמר כי פה יהיה בקול גדול).

[כט, ז]
והיה כחלום -
כמו החולים שבבקר יראה שאין בו ממש, וביחוד חזון לילה החלום שאינו אמתי רק בא ע"י חזיונות לילה וכח המדמה, שמלבד שאין ממש בעצמותו לא ישאר ממנו שום רושם והתפעלות כלל, כן יהיה המון כל הגוים הצובאים על אריאל (זה נגד וחניתי כדור עליך).
וכל צביה (נגד וצרתי עליך מוצב)
ומצדתה (נגד והקמותי עליך מצורות)
והמציקים לה (נגד והציקותי לאריאל).

[כט, ח]
והיה כאשר יחלם הרעב, והצמא -
ע"י שיתאוו לאכילה ושתיה, ידמה להם בחלום שאוכלים ושותים, ויש הבדל בין הרעב החולם ובין הצמא החולם, כי במעמד הרעבון בעת יתלהב החום הטבעי ע"י מזי רעב, תאבד האיצטומכא תאות האכילה, ולא ירגיש רק העיפות והחלישות שנפשו ריקה, לא תאוה למאכל, כי הקדחת תזין את הגוף כידוע, אבל הצמא עת תתלהב בו הקדחת ע"י התפעלות החלום, תגדל אצלו מלבד הרגשת העיפות גם תאות השתיה, כמו שכתוב והוא עיף כמו הרעב החולם, ונוסף לזה כי גם נפשו שוקקה ותאוה לשתיה, כן יהיה המון כל הגוים הצבאים על הר ציון ידמו כשני החלומות הנזכר, שהגוים שהתחברו אל מחנה סנחריב לשלול שלל, והם נשארו בחיים, נדמו כרעב החולם, כי שבו לביתם ריקם כאשר באו. אבל סנחריב עצמו ומחנה אשור, שמלבד שלא שללו כחפצם עוד נאבדו ונאבד מלכותם, נדמו כצמא החולה, שעוד תגדל הצמאון ורשף הבוער בו ע"י הדמיון אשר התעהו בחלום.

[כט, ט]
התמהמהו -
אומר אל בני יהודה הבאים בבקר לראות מפלת סנחריב, מצייר כאילו יתמהמהו תחלה מלקרוב אל המחנה הנופלת ויתמהו כי לא יאמינו למחזה עיניהם, ואחרי ישתעשעו ויפנו שנית ושעו ופנו פעם אחר פעם כאיש הבלתי מאמין לזרות אשר יראו עיניו, כי ישאלו זה לזה לאמר איך אפשר כי בני אשור שכרו ולא שתו יין, ויותר מזה כי נעו כשיכור בקיאו והם לא שתו שכר, ומי הממם במהומה ורעם? וישכרו וישנו שנת עולם?

[כט, י]
כי נסך -
על פי זה יתחיל להתוכח עם אנשי דורו אשר לא האמינו עד עתה לדברי החוזים והנביאים, אומר הנה ה' נסך, ויצק עליכם רוח תרדמה, כאילו נרדמתם בחיק הבלי עולם, וע"י כך עצם את עיניכם אשר לא פתחתם אותם להביט אל פועל ה' ומעשהו, אבל איך תחשבו, כי הרוח תרדמה הזה את הנביאים ואת החזים ראשיכם ומנהיגכם כסה? האם בעבור שאתם ישנים שנת הכסילות והעורון האם בעבור זה תחשבו, כי גם הנביאים והחזים עיניהם טחים מראות?!

[כט, יא]
ותהי -
וע"י שחשבתם כי כמו שעיניכם עצומים, כן גם הנביאים עינם השע, עי"כ נהיה לכם דומה חזות של הכל ונבואת כל הנביאים כדברי ספר החתום, רצה לומר אתם חושבים שגם הנביא הגם שמכיר ענין שליחותו מכל מקום אינו יודע פירוש נבואתו ובאורה, כי ה' חתם על הספר והאגרת אשר נתן ביד הנביא להובילו אל העם, בחותמו מלמעלה, עד שגם מוליך הספר שהוא הנביא אין לו רשות להסיר החותם ולפתוח האגרת, ועל פי זה אתם שואלים, הלא אם יתנו את האגרת הזה אל יודע הספר שהוא הנביא בעצמו לאמר קרא נא זה, הגם שהוא אם יהיה לו רשות להסיר החותם היה ביכלתו לקרות את האגרת מכל מקום הלא יענה לאמר לא אוכל לקרות מה שבתוכו מצד כי חתום הוא בטבעת המלך, ואין לי רשות לפתחו, ועתה איך -

[כט, יב]
ונתן הספר -
איך יתנו אותו מעתה אל איש מן ההמון אשר גם אם יסירו החותם ויפתחו האגרת מכל מקום לא יוכל לקרות בו מטעם אחר מצד שאינו יודע ספר ולשון למודים. הרצון בזה, הם חושבים כי הנבואה נאמרה אל הנביא במשל וחדות סגורה מלמעלה בחותם צר, כמו שכתוב הלא ממשל משלים הוא, והנביא הגם שהוא חכם ומבין בכל חזון לא יוכל לדעת תוכן דברי הנבואה מצד שהוא חתום בחדות ורמזים, וכל שכן שא"א שיבינה האיש ההמוני שגם אם יגידו לו הדבר בלא חדה לא יבין דברים נשגבים היוצאים מפי עליון, ובזה באו להכחיש שא"א שידע האדם ויבין דברות אלהים חיים, די לא איתי אינש על יבשתא די מלת מלכא יכיל להחויה.

[כט, יג]
ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה -
הנה הם חושבים כי בטענות כאלה הם נגשים אלי ומתקרבים לה', במה שהם מגדילים ומעריצים את דבר ה' שהוא למעלה משכל האדם והשגתו, אבל באמת רק בפיו ובשפתיו הם מכבדים אותי בזה, כי בזה הם מרחיקים את לבב ממני, כי עי"ז ידמו שא"א שישכיל האדם גם מצות אלהים ותורתיו, וכאילו כל הנרצה מן המצוה והתורה הוא רק מעשים חיצונים בלא מחשבה וכונה, אחר כי מחשבת עליון שגבו מיצור חומר לדעתם, וכל פקודי ה' הם גויות חומריות אין רוח השכל והמדע בם, ולכן ותהי יראתם אתי גם יראתם הוא רק מצות אנשים ורק מלומדה ומורגלת, רצה לומר כי יש יעשה המצות רק מצד שכן הורגל מנעוריו והונהג עליהם, מבלי כונה ומחשבה ובכ"ז יודע שהם מצות ה', אבל הם לא יעשום מפני שצום ה' כלל רק מפני שכן צוום הוריהם ואבותיהם, וגם זאת מבלי דעת איזה טעם להמצוה רק מצד הלימוד וההרגל. כי ע"י טענות כאלה יתפקרו להכחיש בכלל שיצוה ה' לאדם מצות וחקים, ושיוכל האדם לעמוד על כונת המצות וטעמיהם הישרים.

[כט, יד]
לכן -
כמו שהם אומרים שדברי מופלאים ומכוסים ונעלמים, כן אוסיף להפליא ולכסות הכל מאתם עד שלא ישיגו את דברי, וגם החכמה המקובלת באומה בטעמי המצות והשכלתם ובדרכי ה' הישרים תאבד מאתם, וכן בינת הנבונים שהיו משיגים את דברי בתבונת לבם מעצמם תסתתר. (כי באמת היה להם לדעת שדברי ה' אל העם תורותיו מצותיו ונבואתו לא נאמרו לפי כח המשפיע רק כפי הכנת ושכל המקבל, כמו שהמלמד יורה את הנער כפי שכלו לא כפי רוחב לב המורה).

[כט, טו]
הוי -
אחר שהתוכח עם הכת שהיו אומרים שאין האדם מבין דברי ה', מתחיל להתוכח נגד הכת אחרת שהיו אומרים שאין ה' מבין דברי האדם ועניניו, והכחישו את הנבואה לגמרי באמרם כי מן הנמנע שישגיח ה' על מעשי בני אדם וינבאם, ובאו ג"כ ע"ז מצד גדולת השם ורוממתו, אמרו אחר שהראיה לא תצוייר רק ע"י כלי הראות שהם חושים גשמיים, והשם אין לו כלים גשמיים לחוש בהם, א"א שיראה את המוחשים הנתלים בזמן ובמקום, ובאין ספק הרבו הכת הזה להתפלסף על ענין זה, כטענת הפילוסופים היונים בחכמת מה שאחר הטבע, שטענו על ענין זה ארבע טענות:
א) שריבוי הידיעה תחייב ריבוי בעצמות היודע, וה' הוא אחד לא יושג בו שינוי וריבוי בשום פנים, וזה שאמר הוי המעמיקים מה' שעמקו בחקירתם מצד שהוא ה' אחד ולא יתרבה.

ב) טענו שיתחייב שיולד בו ידיעה חדשה ע"י העצה החדשה שהוליד האדם, שהוא בוחר ויועץ בבחירה חפשיית, ויתחייב שינוי בהעצם הבלתי משתנה, וזה שאמר לסתיר עצה.

ג) טענו שיתחייב מזה שישתלם היודע בהידוע ושיתעצם היודע בהידוע ואיך יתעצם האור עם החשך, העליון הבלתי ב"ב עם החמרי האפל, וזה שאמר והיה במחשך מעשיהם.

ד) טענו אחר שהידיעה תוקדם לה הראיה החושיית הכליית, שהשכל יפשיט מושגיו מן החושים כידוע בחכמת הנפש, ואחר שה' אין רואה בעינים חומרים א"כ אינו יודע, וזה שאמר ויאמרו מי ראנו וממילא ומי ידענו?!

[כט, טז]
הפככם -
משיב להם על טענותיהם אלה, שכל אלה הטענות הגיעו אל הפילוסופים מצד שהם מדמים שהזמן והמקום והשגת החושים שהם תנאי השכלת שכל האדם, הם תנאי כל משכיל בכלל, ובזה ישפטו מן השגת האדם והשכלתו הבלתי משיג רק בחוש, על השגת כל שכל בכלל, וזה טעות גדול, כי השגת השכל מצד עצמו בלתי נתלה בתנאי החושים כלל, והשכל הבב"ת ישיג הכל כאחד השגה פשוטה בלתי נתלית בזמן ומקום ומשיגיהם כלל, כי הזמן והמקום אינם תנאי הדברים כמו שהם בעצמם, רק כמו שהם מוחשים, כידוע בחכמת בקור השכל, והשכל הבלתי משכיל ע"י חוש, ישיג עצמי הדברים העבר והוה ועתיד בהשגה פשוטה בלתי משתנית ולא מתרבית מצד שהוא יודע את עצמם, עד שישיג ה' את כל הנמצא מראש ועד סוף בהשגה אחת מבלי יחייב זה ריבוי ושינוי בעצמותו ומבלי יעצרו המקום והזמן בעדו, כי המקום והזמן הם רק אצל השגתנו הנגבלת לראות דרך הזכוכיות האלה, ועקר ההשגה מצד השכל בעצמו צריך באמת שתוקדם הידיעה להראיה, שידע תחלה הדברים מצד עצמם, וע"י ידיעה זאת יראה אותם היינו שישיגם גם כפי תנאיהם שישיג אותם הרואה בחוש, אשר גם ידיעה זו מוכרח שנמצאת אצל היוצר עין והנוטע האזן, שבהכרח יודע איך ישמש האדם בכלים האלה, ואיך יראה וישמע ויחוש לפי תנאי השגתו אשר הגביל ה' לו, אמנם ה' ידע זאת לא ע"י שהוא רואה בחוש, רק ע"י שיודע, באופן שהידיעה קודמת אל הראיה, ומה שאצל האדם הראיה קודמת אל הידיעה, הוא באמת הפך הסדר, וזה חסרונו מצד שהוא בעל חומר. וזה שאמר הפככם אצלכם באמת הדבר מהופך, והשגה שלכם הפוכה מן ההשגה השכליית האמתיית הנקיה, אבל האם היוצר כחומר יחשב, הכי בעבור שהחומר השגתו מהופך, ולא ישיג רק אחר שיראה, הכי יחוייב שימצאו תנאים אלה גם בהיוצר, ואיך תביאו ראיה מהשגתכם להשגת ה'. אבל איך תכחישו שה' לא ידע וישיג את האדם טבעו ותכונתיו, כי כמו שבלתי אפשר שיאמר מעשה לעשהו לא עשני כן אי אפשר שהיצר יאמר ליוצרו שלא הבין אותו, כי כמו שהעושה משנה מקרי החומר העשוי, והשינוי הזה מעיד על פועל משנה, שזה נקרא עושה. כן היוצר משנה עצם החומר אשר יצרו, ועושה צורתו המתדבקת (כי זה ההבדל בין יוצר ובין עושה) ובהכרח יבין וישיג עצם הדבר אשר יצר ועניניו העצמיים, כמו שכתוב: אם יוצר עין הלא יביט. והקדמות אלה מבוארים במו"נ (חלק ב') ובחכמת מה שאחר הטבע.

[כט, יז]
הלא -
תראו איך דברי הנביאים יתקיימו ולא יפול מדבריהם ארצה, עוד מעט מזער, זמן קרוב, ושב לבנון. הלבנון מלא עצי סרק, והוא משל אל הרשעים ישוב לכרמל שהוא שדה תבואה ופירות, רצה לומר הרשעים ישאו פרי קדש ומע"ט, והכרמל יש לו חסרון שהוא רך וחלוש, יחשב בתקפו כמו היער שעליו חזקים ואדירים. רצה לומר והצדיקים יהיו חזקים ותקיפים.

[כט, יח]
ושמעו -
ואז יסורו שתי הכתות שהתוכח עמהם עד הנה, הכת שהזכיר (פסוק י"א-ט"ו) שהיו אומרים שדברי הנביא כספר החתום בלתי מובנים, אז החרשים ישמעו ויבינו דברי ספר. והכת שהזכיר (ט"ו) באמרו שאין ה' רואה במחשך מעשה האדם, עתה, לא לבד שיכירו שה' יודע ורואה כחשכה כאורה, כי גם עיני עורים שהם בני אדם תראינה אז מאפל וחשך, וישיגו השגה נבואיית הבלתי נתלית בכלים חושיים.

[כט, יט]
ויספו -
יש הבדל בין ה' שמורה על שהוא בורא העולם ומנהיגו בטבע ובין קדוש ישראל שמורה על השגחתו הפרטיית ואותותיו ומופתיו, וכן יש הבדל בין שמחה שמורה על שמחה תמידית ובין גיל שמורה דבר מתחדש. וכן יש הבדל בין ענוים שמורה צדיקים ובין אביוני אדם שמורה ההמון עם, על פי זה אומר הצדיקים והענוים שהם אינם צריכים למופתים ושינוי טבע, שמאמינים גם בה' מצד שהוא בורא העולם ומנהיגו בהנהגה התדירית, הם כמו ששמחו עד עתה בה' כן יוסיפו לשמוח בהנהגתו, ואביוני אדם ההמון שהם לא שמחו בה' כי אין מכירים את ה' בהנהגתו המתמדת, הם יגילו גילה חדשה ע"י קדוש ישראל שהם הנסים והנפלאות שיתחדשו אז.

[כט, כ]
כי -
עד עתה היו נמצאים שלש סבות שהכשילו את העם, עד שהחרשים לא שמעו דברי ספר, והענוים לא שמחו בה':
א) העריצים שהם המושלים החזקים שמנעו את העם מעבודת ה' בהכרח וכפאום לעבוד ע"ז, ועתה אפס עריץ.
ב) הלצים שהיו מסיתים את העם בדברי לצנות מה', עתה כלה לץ.
ג) שקדי און העושים עבירות בפרהסיא, ומהם למדו יתר העם לעשות כמוהם, ועתה נכרתו שקדי און. עתה מבאר, נגד הלצים אומר -

[כט, כא]
מחטיאי אדם בדבר -
שהחטיאו ע"י דברים ולצנות וטענות, נגד שוקדי און אמר ולמוכיח בשער יקשון, שאם הוכיח אותם המוכיח על האון הקישו אותו. נגד העריץ אמר: ויטו בתהו צדיק חפשו עלילות על הצדיקים להרגם ולאבדם.

[כט, כב]
לכן -
שיעור הכתוב כה אמר ה' אשר פדה את אברהם אל בית יעקב, כי אברהם בעת התחיל לפרסם אמונת האל, היה יחידי בין עמים רבים עובדי כוכבים, ונרדף ונשטם מהם, עד שהשליכוהו לאור כשדים, ובכל זאת הצילו ה' ופדאו, וכן יעזור לעם הזה השרידים וכמו שכתוב (לקמן נ"א) הביטו אל אברהם אביכם כי אחד קראתיו.

לא עתה יבוש יעקב מעצמו ולא עתה פניו יחורו -
ע"י אחרים (כי זה ההבדל בין בושה והחורת פנים) ומפרש נגד לא עתה פניו יחורו מאחרים, שעד עתה הכלימוהו לאמר שסרה השגחת ה' מאתו, אבל עתה -

[כט, כג]
כי בראתו ילדיו -
יראה ג"כ כי מעשה ידי ואותותי ומופתי בקרבו, כי מעשה ידי ונפלאותי יתנוססו על ילדיו לכבוד ותפארת.
ונגד לא עתה יבוש יעקב מעצמו, כי עד עתה התבושש ממעשיו הרעים, אבל עתה יראה כי ילדיו יקדישו שמי ע"י מעשיהם הטובים.

עתה מבאר נגד מה שאמר יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב שע"י קדושת מעשיהם יוקדש שם ה' (כמו שכתוב בהערה למעלה ה' ט"ז).
ונגד מה שאמר מעשה ידי בקרבו, ע"י הנסים שאעשה, ועי"כ ואת אלהי ישראל יעריצו יראו הכל יכלתו וכחו הבב"ת.

[כט, כד]
וידעו תעי רוח -
הם התועים מדרכי הבינה ע"י שכלם ומופתים מזויפים, שהם שחסר להם בינה להבין דבר מתוך דבר במופתים אמתיים לא מטעים, הם ידעו אז בינה. והרוגנים נקראים הרוגנים בזדון לא מצד טעות השכל, שאינם חוקרים כלל רק מריבים בזדון על דבר ה' ולהם חסר לקח שיקחו ויקבלו דבר החכמה, הם ילמדו לקח. לקחת דברי החכמה ולהאמין בה.