ג, א]
כי הנה -
מספר איך ערבה שמש האומה בזמן ההוא, ואיך חסרה מכל מיני השלמות המוכרחים להצלחת העם. מירושלם עיר הממלכה, ומיהודה מכל השבט, משען גדול ומשענה קטנה, זה דרך כלל.

עתה מבאר דבריו וחושב כי הצלחת האומה תלויה בשבעה דברים, ומכל אלה לא ימצא ביניהם לא משען גדול ואף לא משענה קטנה:
א) שימצא ביניהם עשירים נדיבי לב מחזיקים כושל. על זה אמר שלא ימצא לא משען לחם שהוא משען גדול, ואף לא משען מים, שנמצא בזול.
ב) שיהיה להם גבורי חיל להצילם מאויב חיצוני, על זה אמר שלא ימצא ביניהם.

[ג, ב]
גבור -
גדול כשמשון בגבורתו, ואף לא איש מלחמה, המלומד בתכסיסי מלחמה שהוא משענה קטנה.
ג) שיהיה להם מנהיגים טובים, והם:
א) שופטים בין איש לרעהו בדברי ריבותם,
ב), ד) נביאים מישרים אותם נגד המקום. על זה אמר שלא ימצא להם, לא שופט כללי כיהושע וחבריו, ואף לא זקן שקטן משופט והוא משענה קטנה. וכן לא נביא ואף לא קוסם, היודע עתידות ע"פ משפטי הכוכבים שהיא משענה.
ה) שיהיה להם שרים למשול בם ולעצור במעיזים ומרשיעים, על זה אמר שלא ימצא להם אף:

[ג, ג]
שר חמשים -
רצה לומר כל שררה ומשרה ואף לא נשוא פנים, שאינו מושל, רק דבריו נשמעים מצד כבודו וזה משענה ג"כ לא יהיה להם.
ו) יועצים היושבים ראשונה במלכות ומפקחים על עניני העם. על זה אמר שלא ימצא להם יועץ, ויען שיועץ כולל היועץ הגדול והקטן נכלל בזה משען ומשענה.
ז) שיהיה ביניהם חכמים בכל מדע בעיונית ובמלאכתיות, על זה אמר שלא ימצא ביניהם חכם חרשים, חכם גדול החורש בשדה העיון, והחורש במלאכת חרש וחושב, ואף לא נבון לחש, היודע איזה סודות וסגולות מקובלות לו, כמו ללחש חיות או כיוצא בו ג"כ לא ימצא ביניהם, ומי יהיה המנהיג אותם?!

[ג, ד]
ונתתי נערים -
יהיו השרים, ותעלולים, שהם המדות המגונות והתאוות הרעות ימשלו בם, בהנערים המושלים, באופן שהעם יהיו משועבדים אל ממשלת נערים אשר הם משועבדים אל תאות לבבם, עד שתאות הנערים היא תנהיג את ההמון כולו. ובל תחשוב שהעם בעצמו יהיו בעלי נימוס ואינו צריך להנהגה, אומר -

[ג, ה]
ונגש -
יהיו נלחצים איש ע"י איש ואף ע"י רעהו. וגם הנער ירהב ויתנשא על הזקן, אף שחייב לכבדו ממצות התורה, ואף הנקלה ירהב על הנכבד, הגם שהוא נגד הטבע השותלת הכנעה טבעיית שהנקלה יכנע אל הנכבד.

[ג, ו]
כי יתפש -
מספר איך תחת אשר בימים הקדמונים היה כל אחד משתדל שיובחר לקצין והיה לכבוד לו ולכל משפחתו, עתה עת יתפש איש באחיו בבית אביו, ויאמר לו אתה הלא שמלה לך, ואתה לבוש במלבושי כבוד, לך יאתה כי קצין תהיה לנו, ויהי זה לך ולמשפחתך לכבוד,
וזאת שנית כי הלא המכשלה הזאת מהעזות והחוצפה המצויה ורעת ממשלת הנערים, הלא היא תחת ידך, אתה יכול לתקן המכשלה, ואם תמנע מההתמנות הנה ידיך עשו את המכשלה, ואתה הגורם (ותפס בדרך הלצה שמלה לך, כאילו מרוב שפלת האומה יספיק לשיהיה מי שיש לו שמלה, הנכבד ונשוא פנים בעם).

[ג, ז]
ישא ביום ההוא -
ישיב לו לאמר. לא אהיה חובש, רצה לומר הגם שבימים קדומים היה התמנות הקצין כבוד ותפארת, אז לא היו עזי פנים מצויים, והיה זה שררות, אבל עתה לא קצין אהיה רק חובש, שוטר החובש ואוסר בבית הסוהר, זאת תהיה מלאכתי עתה, כי רבו המעיזים.
זאת שנית, כי אהיה מוכרח להתבטל עי"כ מכל עסקי, עד שאח"כ ארד מנכסי. ושיעור הכתוב, לא אהיה חובש, עד שעי"ז ארד מנכסי, ובביתי אין לחם ואין שמלה, כי אהיה מוכרח לפנות מכל עסקי אל דין ודברים ומריבות עם, לכן אבקש, לא תשימני קצין עם. ומה היה הסבה לירידתם פלאים כ"כ? הוא -

[ג, ח]
כי כשלה ירושלם -
עיר הממלכה, ועי"כ כל יהודה נפל, כי יפלו המתנהלים עת יכשל המנהל. כי לשונם, הנה במצות שבין אדם למקום היו צבועים, לובשים אדרת שער למען כחש כאילו הם עובדים את ה', אומר מה שבלשונם ובמעלליהם בגלוי ירמו כי הם אל ה', ועובדים אותו, מה יועילו בזה אחר שלבם לא נכון עמו הלא זה רק, למרות עיני כבודו, בזה ימרו כבוד עיני השגחתו כאילו כעיני בשר עיניו הבלתי צופה תעלומות לב.
זאת שנית כי גם את בני אדם לא יוכלו לרמאות בזה, כי הלא -

[ג, ט]
הכרת פניהם -
סימני הצביעות והחנופה הנכרים על הפנים. ענתה בם, הם יעידו על אשר בם במעמקי לבבם מהזיוף והחונף, כי כבר יוכר על הפנים הירא ה' באמת מן המזייף והצבוע.

וזאת שלישית, כי גם אם בדברים שבין אדם למקום נסתרה דרכם, הלא. וחטאתם כסדום, החטאים שידמו בם אל סדום, שהם החטאים שבין אדם לחברו שזה היה ג"כ חטאת סדום. הגידו לא כחדו, הלא חטאים כאלה עושים בפרהסיא, ומי יטעה לחשוב שהם יראי ה'.

וזאת רביעית שגם אם תמצא ידם לרמאות ולזייף הלא אין מרמאים רק את עצמם, כי אוי לנפשם כי גמלו להם לעצמם רעה ופורעניות, כי -

[ג, י]
אמרו -
אל הצדיק והודיעו אותו לאמר כי הצדק אינו דבר הנדרש לצורך תועלת חיצונית, להשיג ע"י כבוד או גמול, עד שהצדק יהיה רק אמצעי להשיג ע"י את הטוב המבוקש, רק כי טוב, הצדק טוב מצד עצמו והוא תכלית לעצמו, עד שאין לבקש עמו טוב זולתו, כי פרי, מעללי הצדק נמשלים לעץ עושה פרי ותנובה, ומהו פרי העץ הזה, הגמול שישא בעד מעלליו, רצה לומר גמול הצדק אינו דבר נפרד ממעללי הצדק, רק הם פרי הצדק ותולדותיו, כל הנוטע עץ הצדק יאכל פריו, וכן -

[ג, יא]
אוי לרשע רע -
הרע המוצאת את הרשע אינו ע"י סבה חיצונית, רק הרשע עצמו הוא הרע היותר גדול מכל רע זולתו, כמו שכתוב: ודעו וראו כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך.

כי גמול ידיו -
העונש המגיע אליו אינו ע"י סבות חיצוניות רק יעשה לו גמול שהכינו לו ידיו בעצמו, הרע עצמו אש היא עד אבדון תאכלנו.

[ג, יב]
עמי נגשיו מעולל -
שעורו, עמי מעולל ומתלוצץ על נגשיו הנוגשים אותו לפרוע יען, כי נשים משלו בו, יען שהנושים ובעלי חובות משלו בכל נכסיהם, וכל אשר להם משועבד אל הבעלי חובות והנושים שלהם, ולכן משחקים על נוגשי המס בשאין להם מה לקחת מידם.

עמי –
דע כי מאשריך המוליכים אותך בדרך המאושר הם מתעים אותך מני דרך, ולא זאת לבד אלא כי גם הדרך הישר שהלכת בו עד הנה בלעו והשחיתו עד שלא יוכל עוד כלל ולא תוכל לשוב אליו כי נבלע ואיננו. ורצה לומר כי דרך התורה הוא הדרך הסלול הקבוע לרבים והם עקרי הדת ושרשיו, ומן הדרך הזה מתפשטים ארחות רבות ענפים וסעיפים, ומאשרי הזמן ההוא הטו את העם אל ארחות עקלקלות, והיו יראים פן יעזבו רוע דרכם ע"י הדרך הגדול שהוא עקרי הדת והאמונה, לכן השחיתו גם הדרך הזה במה שהתעום מעקרי האמונה ובזה סרו לאין מרפא. (ודבר פה נגד שני מיני ההצלחות, נגד הצלחה הגשמיית מהעושר והפרנסה אמר עמי נגשיו מעולל, ונגד ההצלחה הנפשיית בעבודת ה', אמר מאשריך מתעים).

[ג, יג]
נצב -
אומר בעת ירצה ה' לשפוט עמו על רוע מעשיהם ויראה כי עקר האשמה תלויה בהזקנים ובהשופטים אשר השחיתו את העם, לכן בעת שיעמוד כשופט על עמו יגביל ג"כ שופטים לפניהם יבא בריב עם הזקנים והשרים, ובזה צייר את ה' כשופט ובעל דין, וזה שאמר נצב לריב ה', שעומד כבעל דין, וגם עומד לדין עמים שיעמוד גם כן כשופט, והנה כשופט יעמוד לדין עמים שהם ישראל, אבל עם מי ילך לדין? אומר -

[ג, יד]
ה' במשפט יבוא -
שיבוא במשפט לפני השופטים עם זקני עמו ושריו, לבקש עליהם דין ולערוך טענותיו נגדם, אל הזקנים (שהם המדריכים במצות שבין אדם למקום), יאמר והלא ואתם בערתם הכרם, שישראל מצד היחוס שבינם לה' נמשלו לכרם (לקמן ה'), ופרי הכרם הם המעשים הטובים, ואתם נוטרי הכרם עוד בערתם וקלקלתם אותו. ואל השרים (שהם המדריכים בדברים שבין אדם לחברו), יאמר אתם הממונים להציל עשוק מיד עושקו, אצל מי נמצא גזילת העני? הלא בבתיכם.

[ג, טו-טז]
מה לכם תדכאו עמי, ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון -
הכתוב הזה נקשר עם שלאחריו בדרך שאלה ותשובה.
השם שואל: מה לכם תדכאו עמי?
ומשיב לעצמו: יען כי גבהו בנות ציון.
כי שרי ירושלים היו עושקים וגוזלים ולוקחי שוחד, והסבה לזה כי נשיהם בנות שחץ אבדו הון ברוב התכשיטין שחשב (מפסוק י"ח עד כ"ג), ולמלאות ספקם אלצו את בעליהן השרים אל העושק והגזל. על פי זה שואל ה' מה לכם תדכאו עמי, למה לא תשבעו כסף? למה לא תאמרו הון? נאם האדון ה' צבאות, רצה לומר כן שואל האדון ה'. ויאמר ה', וישיב תשובה על שאלתו זאת שהוא יען כי גבהו בנות ציון, וכו'. ועל פי זה גוזר עליהם ג"כ עונש שיען שגבהו ותלכנה נטויות גרון, בקומה זקופה ומבטת בעינים. הלוך וטפוף, כמנהג הטף במרוצה. וברגליהם תעכסנה מצלצלים להשמיע קול, לכן -

[ג, יז]
ושפח -
ידבק על קדקדם צרעת ממארת ואת פאת ראשן יעשה קרחה, (וזה הפך ממה שנהגו המה לגלות הקדקד ולהרבות מקום הפאות בשערות), הוא יגלה מקום שהיה מכוסה בשער ויכסה בצרעת מקום הקדקד שהיה מגולה.

[ג, יח]
ביום ההוא -
ואז יסיר כל התכשיטין ומיני הקישוט שהיו מתפארין בהם.

[ג, כד]
תחת בשם -
במקום שהיו מתבשמים שם בבשמים יהיה הבשר נימוק עד שא"א להתבשם שם.

ותחת –
ובמקומות שהיו חוגרים שם בגדיהם בדוחק יהיה נקוף וכתות עד שא"א לחגור שם עוד.

ותחת –
במקום שהיו מקשים שערותם שיעמדו תלתלים יהיה קרוח בלי שער.

ותחת –
במקום שהיו לובשים בגד רחב יחגרו שק קצר.

כי תחת יפי –
קיא ומיאוס ומכוה יהיה בכל מקום שהיה שם איזה יופי.

[ג, כה]
מתיך -
את ציון ! אנשיך החלושים יפלו בחרב אויב בביתם, והגבורים יפלו בשדה המלחמה, (ותפס שם המקרה וגבורתך, לאמר כי לא יפלו במלחמה כגבורים המחרפים נפשם ביום קרב, שהם יפלו אבל גבורתם תקום לעד וזכר לדור אחרון, כי הם יפלו כחלשים רכי לב, עד שגם גבורתך, היינו הגבורה עצמה תפול ג"כ במלחמה, כי שם יראו כי אין גבורה אתך ליום קרב).

[ג, כו]
ואנו -
הפתחים של עיר ציון יתאבלו מאין יוצא ובא. ונקתה, תתנקה מכל אשר לה כ"פ המפרשים. ולדעתי כי מנהג עמי קדם היה שלא להתאבל על הגבור הנופל במלחמה שלא להרך את לב העם, ונהפך הוא כי יום מיתתו קבעו ליום משתה ושמחה להורות כי קנה לו שם עולם והוא האושר שלו והיה מענשים קרובי הגבור ואלמנותו אם התאבלו עליו. על פי זה אמר, אז אשר כל הגבורים יתמו וכולם יפולו, ואלמנות הגבורים ישבו בדודות ופתחיהן אבילות באין בא לבקרם, עד שפתחיה (של האלמנה) יאנו ויאבלו, אז ונקתה מעונש גם אם לארץ תשב ותתאבל, כי לא יודע לאיש, ולא ירך לב מי בעבור זה. והוא דיבור הלציי, מצייר אבדן כל אנשי קרב ובני קשת, שבת אלמנות הגבורים באין חונן ומנחם. יאוש הכללי מעשות חיל עד שלא יקפידו על המסת לב העם, כי תאבד מהם תקוה.