[ל, א]
הוי בנים סוררים -
מדרך הישרה פעם אחר פעם.
א) חטאו לעשות עצה שהוא נגד ציוי ה', כמו שיבאר בפסוק שאחרי זה.
ב) חטאו לנסוך מסכה לקבל עליהם משרה שהוא ג"כ נגד רוח ה' ורצונו, למען יוסיפו חטא על חטא. עתה מבאר דבריו. נגד מה שאמר לעשות עצה.

[ל, ב]
ההלכים לרדת מצרים -
לשאול עזר מפרעה, ובתוך כך ירדו כמה אנשים להשתקע שם, ופי לא שאלו כי הוא נגד ציוי התורה, שהזהירה בל נשוב למצרים (רמב"ם ה' מלכים פרק ה').
נגד לנסוך מסכה אמר לעוז מעוז פרעה גם בזה נואלו בשתים.
א) שחשבו למצוא עוז ועזר מפרעה, אשר לא יושיע להם באמת, כמו שכתוב אח"כ.
ב) ולחסות בצל מצרים שקבלו עליהם משרת מצרים להסתופף תחת צילו, ולהיות לו עבדים נושאי מנחה.

[ל, ג]
והיה -
הבושה הוא מה שמתבייש מעצמו, והכלמה הוא מה שנכלם מאחרים, אומר מעוז פרעה יהיה לכם בעצמכם לבשת כי תראו אחר כך שלא יועיל לכם, והחסות בצל מצרים יגרום לכם כלמה מאחרים, שהשפלתם עצמכם למס עובד בחנם.

[ל, ד]
כי שריו -
של מלך מצרים ששלח לעזרתכם היו ונשארו בצוען ועיר המלוכה, רצה לומר שלא זזו ממקומם ולא הלכו לעזרתכם כלל, אבל מלאכיו הם השלוחים ששלח לגבות מכם המנחה והמס שהבטחתם לו בעבור העזר חנס יגיעו, הם יגיעו עד תחפנחס כי לשם נשלחה המנחה, וילכו לקבלה מיד הנושאים.

[ל, ה]
כל הבאיש -
כל הבושות קבלו על עצמם בעבור עם מצרים אשר לא יועילו למו, לא לעזר רצה לומר לא יועילו בענין שיהיה איזה עזר ואף לא יועילו להועיל שיגיעו מזה איזה תועלת אחר, אבל יועילו לבושת וגם לחרפה, שיסובב על ידם.

[ל, ו]
משא -
שיעור הכתוב בהמות נגב וכו' משא לביא ליש מהם, שהם הוליכו את המנחה דרך מדבר החול, הנמצא בין ארץ מצרים ובין סוריא, והמוליכים את המנחה מתו רבים בדרך מחיות רעות שטרפו מהם, ומכל מקום לא חדלו מלהוליך מנחתם, אומר בהמות נגב בעת המיית המדבר הנגוב והיבש שהוא בעת המיית מדבר החול, כהמות ים לגליו בארץ צרה וצוקה שהוא המדבר הנורא הזה, בעת ההיא משא לביא ליש מהם נשאו הלביא והליש משא מהם מאת מוליכי המנחה והמשאת למלך מצרים שהלביא והליש וכן האפעה והשרף טרפו והשחיתו מהם, ובכל זאת לא שבו מדרכם, רק ישאו על כתף עירים חיליהם, מצייר כי עירים שהם צעירי הגמלים נשאו את חיליהם והתמידו לשאת את החיל והעושר שלהם רוב ימים ושנים, העד שהעירים הנושאים נעשו גמלים זקנות, ונשחת גבם מהתמדת הנשיאה עד שנשאו אח"כ על דבשת הגמלים, וגם החיל שלהם כבר תם והתחילו לקחת האוצרות שאצרו מימי קדם למשמרת, עד שנשאו לבסוף אוצרותם, וכל זאת היה על ובעבור עם לא יועילו.

[ל, ז]
ומצרים -
רצה לומר וגם חוץ מזה שאין ביכלתם לעזרם עתה, הלא מצרים הבל וריק יעזרו מעולם, ולא עזרו לאומה שבטחו עליהם בשום פעם. והנה הבל הוא דבר שאין בו ממש, וריק הוא דבר שיש עליו קליפה ואין בו תוך, רצה לומר מצרים גם אם רוצים לעזור עזרתם הוא הבל ודבר חלוש מאד, אבל גם עזרתם ההבל והחלושה הם רק מבטיחים ואינם עושים, באופן שגם ההבל הזה הוא רק נראה בקליפתו וחיצוניותו, אבל בתוכו הוא ריק גם מן ההבל והעזרה החלושה. והכונה מצרים בעצמם הבל בכחם, וחוץ מזה אך ריק יעזרו כי אינם רוצים לעזור גם העזרה החלושה אשר בכחם, לכן קראתי לאומה זאת רהב חם, (הדברים מגבילים) מצד שהם בעצמם הבל קראתים בשם רהב, שמתגאים יותר על מה שיש בכחם. ומצד שריק יעזורו קראתים שבת, הם עם ההולכים בטל שובתים מכל עבודה ויגיעה.

[ל, ח]
עתה בוא כתבה על לוח -
הוא שיכתב הדבר על לוח קטן שישאר אתם למשמרת ולזכרון להם בעצמם, וחוץ מזה על ספר חקה, שיחקוק אותם מחוקק בעט ברזל שישאר קיים גם לדורות הבאים.
ומבאר נגד כתבה על לוח אתם - ותהי ליום אחרון, שישאר להם בעצמם לזכרון עד יום אחרון שהוא יום המות.
ונגד על ספר חקה - אומר לעד עד עולם, שישאר למשמרת עד עולם לימים הבאים.

[ל, ט]
כי עם מרי הוא -
רצה לומר, כי יש מי ששומע תורת ה' וגם מאמין בה', ובכל זאת מחליף ומימר מצותיו מצד תאות לבו,
ויש מי שמכחיש בכלל לאמר זה לא צוה ה' וזה גרוע יותר,
ויש עוד גרוע מזה שאינו רוצה לשמוע דברי התורה כלל, וזה שאמר: עם מרי הוא,
ויותר מזה שהם בנים כחשים המכחישים וכופרים,
ויותר שהם בנים אשר לא אבו שמוע כלל.

[ל, י]
אשר אמרו לראים -
הרואים הם הנביאים המוכיחים על דברים שבין אדם לאדם, להם אמרו לא תראו ותביטו על ענינים אלה להוכיח עליהם. ולחזים המוכיחים על דברים שבין אדם למקום וצופים במראות אלהים אמרו לא תחזו לנו נכחות, שהם דברים המקבילים נכח ה', עתה מבאר דבריו (והמאמרים מגבילים) אל הראים אמרו דברו לנו חלקות, דברים חלקים וחנופה כהאי דבר חוזאי שא"ל פרע ליה בית השחיטה, אל החזים אומרים חזו מהתלות, הם דברי צחוק כמו נביאי השקר שאמרו דברים שאין בהם ממש.

[ל, יא]
סורו -
(גם מאמרים אלה מגבילים) אל הרואים אמרו: סורו אתם בעצמכם מני דרך לעשוק ולגזול, וגם הטו את אחרים מני ארח, (גם אתם סורו מדרך הגדול הקבוע שהם השרשים והיסודות, ועי"כ תטו את אחרים גם מארחות הקטנות, למשל אם השופט והמורה מניח יסוד שמותר לגזול ולחמוס הוא סר מדרך הגדול הנימוסי הקבוע, ואם אח"כ ע"י החק הזה יעותו רבים משפט בדברים פרטים הם מטים מארחות הפרטים בין איש לרעו).

ואל החוזים אמרו: השביתו מפנינו את קדוש ישראל הנה כל המצות שבין אדם למקום הם מיוסדים על הקוטב שה' הוא קדוש ישראל ורוצה שנתקדש כמוהו להדמות לדרכיו, כמו שכתוב: והייתם קדושים כי קדוש אני (כנ"ל ה' ט"ז) ולכן השביתו שם זה מפנינו, בל תזכר לנו עוד שם קדוש ישראל, כי אין לו תועלת בקדושתנו וקשר וחבור עמנו בקדושה הזאת.

[ל, יב]
לכן כה אמר קדוש ישראל]
הוא השם אשר מאסתם בו, יען מאסתם בדבר הזה בדברי הנביאים ותבטחו בעשק בין אדם לחברו ונלז מן הדרך שבין אדם למקום, ותשענו עליו שלא לבד שבטחתם בלב על עשק ונלוז כי גם תשענו עליו משענת חזק בפועל.

[ל, יג]
לכן יהיה העון הזה דומה לכם כפרץ נפל, החומה הבנויה בלא יסוד חזק עת ירופף יסודה ותתחיל לטבוע בצד האחד עד שתבקע החומה באמצעיתה, אז כל שהבנין יותר חזק כן הוא יותר מוכן אל הנפילה והשבירה כידוע, כי בנין של עץ לא ישבר במהרה כ"כ ולא תגדל מפלתו, וזה קרא פרץ נופל הוא שם תואר לבנין הזה פרץ של בנין הנופל אשר הפרץ הזה נבעה ומתגלה בחומה נשגבה וחזקה, אשר החומה הזאת תגדל מפלתה בכמה ענינים:
א) בזמן מפלתה, כי פתאום לפתע יבא שברה עד שלא יוכלו להכן שום הכנות להציל בה איזה דבר.
ב) איכות מפלתה ושברונה, כי -

[ל, יד]
שברה -
יהיה דומה כשבר נבל יוצרים, שעת ישבר אז כתות לא יחמל, לא יחמול היוצר מלכתתה עד אשר תשוב לעפרה למען יעשה ממנו כלי חרש אחר, והכתיתה תהיה כ"כ עד שלא ימצא בין השברים הנכתתים אף חרש אחד שישתמש בו לחתות אש, ואף חרש יותר קטן שיוכל לחשוף ממנו מעט מים מגבא של מים מכונסים.
והנמשל כי חומתם הנשגבה אחר שבנאו אותה על יסוד רעוע שהוא עושק ונלוז תפול בהכרח מהר, וגם תשבר ותתפוצץ עד עפר.

[ל, טו]
כי כה אמר ה' -
ה' היה ברצונו ליסד לכם מוסד מוסד ואתם לא אביתם.

בשובה ונחת -
רצה לומר כי ההצלה מן האויב תהיה בשני אופנים:
או שיושע רק הוא לבדו וינצל,
או שעוד יתגבר הוא על האויב וינצחנו.

ושובה ונחת -
מורה מנוחת הגוף שינוח ולא יעשה מאומה.

והשקט ובטחה -
מורה שקיטת הנפש ובטחון הלב בה' (עיין באור המלות). ה' אמר אם תרצו כי תושעון מן האויב ותנצלו ממנו, זה יהיה ע"י שובה ונחת ע"י שתנוחו ולא תעשו מאומה רק תסמכו על ה' אז תושעון.
ואם תרצו מדרגה גדולה מזאת והוא שעוד תתגברו על האויב בגבורה, זה יהיה ע"י השקט ובטחה, שהוא אם תבטחו בטחון חזק על ה' גם בלבבכם ונפשכם אז זאת תהיה גבורתכם לעשות נוראות לכבוש את האויב, ואתם לא אביתם לשמוע, רק -

[ל, טז]
ותאמרו -
(המאמרים מקבילים):
נגד הישועה וההצלה מן האויב -
אמרתם זה לא יהיה ע"י ישיבה ומנוחה רק ע"י כי על סוס ננוס וע"י ננצל מפניו (ולכן הלכתם למצרים לסוסים ולפרשים) על כן תנוסון באמת כמו שאמרתם.

ונגד הגבורה לכבוש את האויב -
אמרתם שזה לא יהיה ע"י השקט ובטחון רק ע"י שעל קל נרכב לרדוף את האויב, על כן יהיה ההפך כי יקלו רדפיכם, עד כי -

[ל, יז]
אלף אחד -
מכם ינוסו מפני גערת אויב אחד, ומפני גערת אויבים חמשה, תנוסו כולכם, עד שתותרו כתורן על ראש ההר, ההר הוא גבוה מן הגבעה, ותורן הוא העץ הגבוה שעל הספינה הנראה למרחוק, והנס הוא הוילון שפורשין על התורן, התורן מציין הבדידות, כמו שהתורן הוא עץ בודד בהספינה, והנס מציין הסימן לאסיפת מלחמה, שכן נושאים הנס לסימן קיבוץ למלחמה בכל מקום, על פי זה אומר אם תנוסו אל ראש הרים הגבוהים וצורי היעלים שם תעמדו לבדכם בדד כתורן, אבל עת תרדו מן ההר אל הגבעה שאצלו כבר תהיו כנס לנס עמים שיתקבצו עליכם למלחמה, עד שתצטרכו להדמות לצבי או לעופר על הרי בתר.

[ל, יח]
ולכן -
בעבור שלא שמעתם בקולו, יחכה ה' וימתין זמן רב לחננכם, לא יחונן אתכם במהרה רק אחר זמן רב, ולא לבד שלא יחונן אתכם מצד החן והחנינה, כי גם לכן ירום לרחמכם, גם אחר שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות, שאז דרכו לרחם, ואינו יכול לראות בצרות עמו, ובצרתם לו צר, מכל מקום ירום לגבהי שמים ויעלים עיניו מכם לבל יצטרך לרחם עליכם (כמי שאינו יכול לראות צרת אוהבו ובכל זאת אינו רוצה להושיעו ומסתיר פניו בל יראהו) והטעם שיחכה וימתין עם החנינה והרחמים כי אלהי משפט ה' ובהכרח תקבלו תחלה משפט העונש על עוניכם. ומכל מקום אשרי כל חוכי לו, מי שיחכה וימתין עד תשועת ה', יושע לבסוף, כמו שמבאר.

[ל, יט]
כי עם בציון ישב -
הגם שאתם לא אביתם לשמוע לישב בשובה ונחת ולא לעשות מאומה, מכל מקום ימצא עם בציון אשר ישב בשובה ונחת כדבר ה' ולא יסמוך על עזרת מצרים, ולא לבד בציון מקום המלכות, גם בירושלם בכל העיר. ועם הזה ישב ולא ינוס מן האויב, והוא עם חזקיהו, ותחת שאתכם לא ירחם ה', אל העם הזה אומר: בכו לא תבכה שלא יצטרכו לבכות עד שיעוררו רחמיו כי גם יחונן אותם מצד החנינה לקול זעקך בלבד, כשמעתו ענך רצה לומר לא ימתין כלל על הזעקה, רק ברגע שתזעק כבר יקדים לענות, כענין והיה טרם יקראו ואני אענה, עד שידמה זעקת העם כאילו הם רק עונים קול ה' שקדם לזעקתם, וידמה לה' כשמעתו כאילו הוא שומע ענך וענייתך, כקול הד העונה דבר ה'.

[ל, כ]
ונתן -
על דרך שאמר הנביא לחזקיהו (לקמן ל"ז): אכול השנה ספיח ובשנה השלישית זרעו כרמים, וזה שאמר בתחלה יתן ה' לכם לחם צר בצמצום, כי האויבים החריבו כל שדי תבואה, ובכל זאת ולא יכנף ויעופף מוריך היורה ומלקוש הגשם לא יעופף בכנפיו לברוח מארצך בעת הרעבון כי יהיו גשמים בעתם, ותחזור הברכה, והיו עיניך רואות את מוריך ומלמדיך, הנביא שיורה אותך דרך הישרה לא תעלים עוד עיניך ממנו, כמו שכתוב למעלה אשר אמרו לרואים לא תראו. רק תביט אליו ללכת בדרכיו.

[ל, כא]
ואזניך -
מצייר איך המורה דרך שהוא הנביא ילך לפניהם לנחותם בדרך ה', והעם ילכו אחריו ומביטים על דרכו, ואם לפעמים גם המורה דרך יתעה להימין או להשמאיל מן הדרך הישר, אז תשמענה אזניך דבר מאחריך בעת כי תאמינו או תשמאילו לטעות מן הדרך הישר אשר יאמר לכם זה הדרך לכו בו. כי ה' ישגיח בפרטות שלא תתעו על ידי טעות הנביא, ויעורר אתכם על דרך הישר בעצמו, אז -

[ל, כב]
וטמאתם -
תחזיקו אותם כדבר טמא, ואת אפודת הגם שהוא רק נוי ע"ז ותכשיטיה שאין חמורים כ"כ תזרם יהיו זר אצלכם כאשה דוה שמטמאה עפ"י דין תורה. ולא זאת לבד כי גם צא וצואה תאמר לו שיהיו משוקצים בעיניכם כצואה שהטבע משקצתו.

[ל, כג]
ונתן -
ועי"כ ונתן מטר זרעך. כמו שכתוב אם תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים וכו'.

מטר זרעך -
יתן לכל יחיד מטר בפני עצמו כפי שהוא צריך לשדהו, וגם אשר תזרע את האדמה, שיתן לו המטר לפי הזרע ולפי האדמה, כי יש זרעים צריכים יותר מטר מאחרים, וכן יש שדות שצריכים מטר יותר מאחרים.

ולחם תבואת האדמה -
מצייר לשד השמן שיונקים הצמחים מן האדמה, שהוא הלחם והמזון של התבואה, שהצומח לוקח לחמו מדשן האדמה ולחותה, וה' יתן להצומח את לחמו ומזונו עד שיהיה הצומח דשן ושמן (עיין בבאור המלות).

ירעה מקניך -
גם מקניך הרועה במרעה ירעה ביום ההוא תיכף ומיד כר נרחב ועל מישור גדול, כי מרעה הבהמות ישגא תיכף, ואמר נרחב, כי עד עתה הסתירו הבהמות במקום צר מפני האויב.

[ל, כד]
והאלפים -
הם השורים הגדולים שהם עבדי האדמה וא"א לראותם במרעה כי נצרכים לעבודה, (ואפילו העירים החמורים הקטנים שאין צרכם לעבודה כ"כ כמו האלפים) הם בליל חמיץ יאכלו תבואה נקיה אשר זורה ברחת ובמזרה מן המוץ והפסולת. וזה יהיה מרוב הברכה.

[ל, כה]
והיה -
לעומת שתחלה סתמו כל מעיני מים ואספו התעלה והבריכה העירה בל ימצא האויב מים לשתות כנזכר (בדה"ב ב') עתה על כל הר ואפילו גבעה שאין דרכה להיות שם מעינות, יהיה שם פלגי מים, וזה יהיה ביום הרג רב שיהרג האויב ולא יראו עוד מפניו, ומגדלים העשוים למלחמה יפלו, כי לא יצטרכו להם עוד.

[ל, כו]
והיה -
ידוע שהצרה נמשלה ללילה ועת ההרוחה נמשל להיום, וההרוחה שבא לאדם בעת הצרה נמשל לאור הלבנה הזורח באמצע הלילה, אבל ההצלחה הזורחת על ראשו בעת הטובה והשלוה נמשלה לאור החמה, על פי זה ממליץ, כי גם אור הלבנה שהיא תחלת הישועה שיבא אחרי הצרות הגדולות והלילה האפלה הזאת, תאיר באור גדול כאור החמה, עד שישכחו הצרות תיכף ויהיה דומה כאילו לא היה לילה וצרה כלל, ואור החמה היינו בעת ההצלחה אח"כ תהיה האור גדול שבעתים היינו הרבה פעמים יותר, עד שידמה כאור שבעת הימים הידועים, שהם שבעת ימי בראשית, שאז זרח האור על המציאות אשר התחדש כולו בימים האלה, ויופיע על תבל חדש וברואים חדשים, כי אור ההצלחה יזרח עתה על תבל חדש אשר תתחדש להם ביפיה והדרה, כאילו נתחדש להם המציאות כולו מרוב טוב. וזה יהיה ביום חבוש ה' את שבר עמו, מדמה את העם בעת ההיא כמי שנשברו עצמותיו ועל השבר הוכה במכאובים ופצעים, וצריך תחלה לחבוש השבר, ואח"כ לרפוא מחץ המכה מבחוץ, כן יחבוש השבר הפנימי, ומכה החיצונית ירפא, שהוא השבת הצלחתם הנפשית והגופנית.

[ל, כז]
הנה -
עתה יספר לצייר ענין אשור ביאתו ומפלתו, בציור מליצי נשגב מאד, מצייר את ה' אשר הביא את האויב הזה שבט אפו על ירושלים, בשני ציורים מתנגדים זה לזה, ציור אחד כאילו כולו מלא אש ועשן ודין ורוגז, כי כן היה נראה בחיצוניותו, שבא לכלות את ישראל באפו ובחמתו, וציור אחד איך בפנימיותו כולו מלא רחמים וחמלה, ומשתדל לכבות את האש והקצף במי החסד.
אומר שם ה' בא ממרחק (שהוא נמשל על ביאת סנחריב ע"י ה' שהביאו) אפו בער באש, מציירו בדרך ההגשמה כאילו נחירי אפו בוערים וכבד משאת העשן היוצא מן הנחיריים הבוערים, גם שפתיו מלאו זעם וקללה שלא לבד שחרה אפו כי גם הוציא הקללה בשפתיו, ולשונו, בפנים תחת השפה בוער כאש אוכלת, מרוב הכעס.

[ל, כח]
ורוחו -
אבל כ"ז היה בחיצוניותו של הגוף, אבל רוחו הפנימי הוא דומה כנחל שוטף לכבות את האש הבוער, והרוח הזה עד צואר יחצה מציירו כגוף שעד הצואר הוא נחל שוטף ומן הצואר ולמעלה הוא אש בוער להבה ועשן, ועד מקום הצואר עצמו יחצה ויבדיל בין חציו אש שלמעלה וחציו מים שלמטה, והכונה שהגם שנדמה ה' כאילו היה כועס על ישראל רוחו הפנימי ומחשבתו היה אך טוב וחסד ופלג אלהים מלא גשם נדבות לכבות את האש והחמה, להנפה גוים עד שמה שהיה נראה שבא באש וחמה היה רק למראה עינים להטעות את הגוים שהם מחנה סנחריב שידמה להם כי רוצה להניף ולישב אותם בנוף ואקלים שוא, שהיא ירושלים יפה נוף, שבאמת היה שוא להם והיה רק רסן מתעה על לחייהם אשר הוליך אותם אל תהו לא דרך.

[ל, כט]
השיר -
מפלת מחנה סנחריב היה בליל פסח, בעת שוררו ישראל הלל במקדש על אכילת הפסח. מצייר כי כפי שהתרבתה שמחת ישראל אז בקריאת הלל ותודה על פסחיהם כן רבתה המהומה במחנה אשור, בעת אשר יהיה לכם השיר כליל התקדש חג אז והשמיע ה' את הוד קולו וכו'. כליל, יש שמחה מצד הזמן כמו שמחת הרגל, ויש שמחה מצד הענינים המסובבים מן הזמן כמו השמחה בעליה לרגל בעבור שיראה יֵרָאֶה את פני האדון ה', אומר השמחה היתה כפולה:
א) כליל התקדש החג,
ב) ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' - בעלייתו לרגל להראות אז אל צור ישראל, הנה בעת החל השיר הזה והשמחה הזאת, אז -

[ל, ל]
והשמיע ה' את הוד קולו -
להבעית את מחנה אשור בקול, וגם נחת זרועו יראה עדן לא הכם בזרועו רק הראם את הנחת זרועו להפחידם בזעף אף וכו'.

[ל, לא]
כי -
רק מקול ה' אשר הפחידו בעת ההיא כבר היה די שיחת וישבר אשור אשר בשבט יכה, (כמו שכתוב למעלה י' בשבט יככה) הקול ההוא שהשמיע ה' בעת שהחלו ישראל השיר בעת התקדש חג גם מפניו כבר נחת אשור ונשבר. זה היה תחלה. אבל אח"כ -

[ל' לב]
והיה -
בעת שנהיה כל מעבר מטה מוסדה, רצה לומר כל מעברות ומקומות של מטה ושבט המוסד והחזק שהוא כל מקומות של שבט יהודה, אשר יניח ה' (גבורתו) עליו על השבט החזק הזה, עת שכל מעברות ומקומות יהודה היו בתופים ובכנורות, מרוב שמחת הפסח ששמחו בכל הרחובות והשוקים על שמחת החג, אז כן גם ה' ובמלחמות תנופה נלחם בם במחנה אשור, תחת אשר תחלה בעת ששרו בירושלים שיר החג לבד לא לחם עדיין את אשור רק הבעיתו בקול, עתה עת התפשטה שמחת הקרבן בכל רחובות ירושלים, (כי היו קוראים הלל בכל מקומות וחבורות שאכלו הפסח) גם ה' הגדיל מלחמתו על אשור.

[ל, לג]
כי -
ואם תשאל מה היה סופו של סנחריב המלך בעצמו, משיב כי ערוך מאתמול תפתה, כי בניו הכוהו בחרב.

וחז"ל קבלו בזה (סנהדרין צ"ה):

כי הכין את בניו להקריב אותם לע"ז ולכן קדמו להרגו, והנה המקום שבו הקריבו הבנים לע"ז היה נקרא תופת כמו שכתוב (ירמיהו ז' ל"א): ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש.

מספר כי תופת זה שהכין סנחריב לבניו היה בשביל עצמו כי עי"ז נהרג, על זה אמר: כי ערוך מאתמול תפתה, שבו רצה לשרוף בניו לע"ז, אבל גם היא למלך הוכן, שלכן בניו הרגוהו, למלך אשר העמיק והרחיב את התפתה, והגם כי כי מדורתה אש ועצים הרבה לשרוף את בניו לע"ז אבל נשמת ה' ורצונו בערה בה כנחל גפרית, עד שנשרף בו עושה המדורה בעצמו כנחל הנמשך ובוער למרחוק.