[לה, א]
יששום -
יש הבדל בין מדבר וציה וערבה -
המדבר - אינו ראוי לזריעה מצד עצמו,
והציה - אינו ראוי לזריעה מצד חום השמש הבוער שם מלמעלה,
והערבה - היה ראוי מצד עצמו, אבל נשחת מסבת קוצים ודרדרים ומינים פראים הפוראים שם.

ויש הבדל בין שמחה ששון גיל -
הששון - הוא הפעולות החיצונות שיעשה להראות השמחה, כמו תוף וכנור ומחול וכדומה, והשמחה והגיל - הם נפשיים, לבד שהשמחה היא השמחה התמידיית הרצופה, והגיל הוא על דבר שנתחדש כמו מציאה או בשורה טובה, על פי זה אומר: ארץ העמים שאינה ראויה אל חול הנפלאות והשמחה הנפשיית ישישו מהם ע"י מפלת אדום שמחה חיצונית לבד, וקראה מדבר וציה שאינה ראויה לאור. אם מצד עצמה כמדבר, ואם מצד שרשה בשמים ממעל, אינה ראויה גם כן כציה, אבל הערבה שהיא א"י שהיא ראויה אל האור האלהי מצד עצמה ומצד שרשה העליון, רק שגדלו בה קוצים ודרדרים, שהם המעשים הרעים אשר בהם טמאוה, היא תגל גילה חדשה פנימית, כי נגד שהיתה ערבה מלאה קוצים עתה תפרח כחבצלת.

[לה, ב]
פרח תפרח -
רצה לומר הגם שהגיל לא יצוייר רק בפעם הראשון שהתבשר בשורה חדשה, היא תפרח תמיד מחדש בתמידות, ועי"כ יהיה לה גילה תמיד ע"י הנסים שיתחדשו בה תמיד, אף גילת ורנן, רצה לומר כי כל השמחות הם מעורבים באנחה וסופם דאגה בסור השמחה, אבל היא תגל תמיד בלי הפסק, וגם רנן משמחת לבב. וזה יהיה בעבור כי כבוד הלבנון נתן לה, רצה לומר הלבנון הוא מכובד במה שהוא מלא ארזים גבוהים ואדירים, אבל אינו מהודר לנוי.

לעומת זה הכרמל והשרון הם מהודרים בצבי וביופי, אבל אינם מכובדים כי פרחיהם יציצו וימלו כציץ השדה, והם יהיה להם בין הכבוד ע"י הגבורה כהלבנון, בין ההדר ע"י העושר ויתר מעלות ככרמל והשרון, וחוץ מזה, המה יראו כבוד ה', שם ה' נקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומצד ההנהגה הכללית וזה כבודו, ובזה יראו כבוד ה', במה שינהוג אותם הנהגה ההשגחיית באמצעית הטבע.

ושם אלהינו הכינוי מורה הקשר שיש לומר עם ישראל ע"י הנסים והאותות והמופתים שעושה לצרכם ומצד זה הוא מתפאר ומתהדר, ומצד הנהגה זו יראו הדר אלהינו.

[לה, ג]
חזקו -
אתם הנביאים חזקו את העם המתיאשים מן הגאולה, והנה היאוש יהיה בשלשה פנים:
א) שנרפו הידים ואינו עושה שום דבר מצד היאוש, על זה אמר: חזקו ידים רפות.
ב) שהגם שהוא מהיר במלאכת ה' ועבודתו, אבל נכשלו ברכיו מרוב הצרות והעבודה עד שנלאה ממילא שלא מעצלותו, על זה אמר: ברכים כשלות אמצו.
ג) שמתאמצים בעבודת ה' ולא רפו ידים, וגם לא כשלו בצרות רק היה להם שלוה, אבל יען שרואים שעברו עדן ועדנים ולא נתקיימו דברי הנביאים הם ממהרים להכזיב את דברי הנבואה, על זה אמרו -

[לה, ד]
אמרו לנמהרי לב -
הדוחקים את השעה, שיתחזקו ואל ייראו, כי הנה אלהיכם נקם יבוא. כי בבואו אז יבא גם בדרך נקמה נגד העכו"ם, ולכן יתאחר בהכרח עד יתמלא סאתם, וזאת שנית כי גמול אלהים הוא יבא וישעכם התשועה שלכם לא תהיה רק ע"י הגמול שתקבלו על מעשיכם, הגמול הזה של מעשיכם הוא יושיעכם, וכל עוד שאינכם ראוים, לכן אחרו פעמי התשועה.

[לה, ה]
אז -
רצה לומר כי האושר מושג ע"י שכל דבור מעשה. נגד השכל והעיון להשיג האמתיות בדעות ובאמונות אומר: אז תפקחנה, כי האמתיות יוכרו, או ע"י הבחינה בנבראים ובנפלאות אשר הוא רואה בעיניו, או באמצעות הקבלה שמקבל מן הנביאים או מאבותיו, כמו שכתוב: פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין, לעומת זה אמר: כי אז עיני עורים תפקחנה להביט אל פועל ה', ואזני חרשים תפתחנה לשמוע אל דברי הנביאים. ונגד המעשה אומר -

[לה, ו]
אז ידלג כאיל פסח -
לעבודת ה' ועשות מצותיו. ונגד הדבור אומר: ותרון לשון אלם, לשיר את שיר ה', כי נבקעו במדבר ששם אין המים מצוים, עתה נבקעו שם מעינות, ובערבה שאין מצוים שם נחלים (הגם שמים יהיה שם ע"י מעינות) נבקעו שם נחלים, ורצה לומר כי מפני שלשה דברים א"א ללכת במדבר:
א) מחסרון המים,
ב) מחסרון הדרך הכבושה.
ג) מפני חיות רעות,
על פי זה אומר כי אחר שפדויי ה' ישובון דרך המדבר לציון, יסתלקו מן המדבר שלשה חסרונותיו:
נגד חסרון המים, כי נבקעו במדבר מים.

[לה, ז]
והיה השרב -
גם מקום היובש בטבעו יהיה רטוב ולח, וצמאון ע"י העדר מעינות ומקורות יהיה למבועי מים, בנוה תנים רבצה שתמיד היה שם מקום שמם ויבש יהיה עתה חציר כזה הראוי לקנה וגומא שאין גדלים אלא במקום מים.
עתה יאמר כי יסתלק גם חסרון הדרך, כי -

[לה, ח]
והיה שם מסלול ודרך -
דרך הוא דרך הרבים ואצלו יהיה מסלול כבוש גם ליחידים ההולכים בצידי הדרך, ודרך הזה יקרא לה דרך הקדש. אבל בל תטעה כי יהיה כמו עתה שנמצא לישמעאלים ג"כ דרך שהולכים בו ארחות דרך המדבר אל קבר נביאם וקוראים אותו ג"כ דרך הקדש, לכן הוסיף כי לא יעברנו טמא, כי ההולכים ישמרו את עצמם מכל טומאה, והוא למו הדרך הזה יהיה מיוחד למו, אל העורים והפסחים שזכר למעלה, שהם גאולי ה'.

הולך דרך -
רצה לומר כי עד עתה היו צריכים להולך במדבר שני דברים:
א) שילכו ארחות גדולות מאנשים רבים ולא יחידים.
ב) שיקחו עמהם מורה דרך, הבקי בדרך המדבר, אבל אז גם הולך דרך גם ההולך בדרך יחידי, או גם אוילים חבורה ההולכת שכולם אוילים אין יודעים את הדרך מכל מקום לא יתעו, כי יהיה דרך ישר מתוקן.
ונגד החסרון הג' שהיו שם חיות רעות, אומר -

[לה, ט]
לא יהיה שם אריה -
וגם פריץ חיות, גם חיה פרוצה לא יעלנה לא יוכל לעלות על הדרך, מצייר כאילו הדרך יהיה מוגבה כ"כ שלא תוכל גם החיה היותר פרוצה לעלות עליו מרוב גבהו, ומוסיף כי גם הפריץ חיות לא תמצא שם כלל, כי לא תהיה במציאות כלל במדבר ההוא, ואחר שיסתלקו מן המדבר השלשה מעכבים מלכת שמה, אז והלכו גאולים באין מחריד.

[לה, י]
ופדויי ה' -
אשר יפדם מכל צרותם ישבון מן גלותם וגם יבאו ציון ברנה, לא כמו בצאתם מגלות בבל שיצאו וגם באו לציון ביגון ואנחה וסבלו רעות רבות כנזכר בעזרא ונחמיה.
זאת שנית ושמחת עולם על ראשם, שיתראה על ראשם שמחה נצחיית שלא יהיה אחריו תוגה וגלות כלל לא כמו שמחת בית שני שלא היתה שמחת עולם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון אנחה, הנה בצאתם מבבל לא היה להם ששון ושמחה תיכף רק תחלה הלכו מאתם לאט לאט היגון והאנחה, והם הניחו מקום לששון ולשמחה שבאו אחריהם, באופן שתחלה הלכו מאתם היגון ואנחה ואח"כ השיגו ששון ושמחה, עד שלא יצדק לאמר שהיגון והאנחה נסו כי הנס הוא רק מפני הרודף ושם לא היה להם רודף, אבל בגאולה השלמה, ישיגו ששון ושמחה תחלה פתאום ועי"כ ינוסו יגון ואנחה כנס מפני הששון והשמחה שרודף אותם.
והנה הששון הוא בגלוי והשמחה בלב,
וכן האנחה בגלוי והיגון בלב,
עד שהיגון שבלב ינוס מפני השמחה,
האנחה בגלוי תנוס מפני הששון הגלוי.