[מא, א]
החרישו -
אחר שדבר תנחומין אל ציון, קורא אל העמים, מצייר כי כבר בא הגואל (כי החוזה במראות אלהים, יראה העתיד כאילו כבר בא) ועל פי זה מתוכח עמם להשיבם אל אמונת האחדות ודת האמת. החרישו, המתוכח ינוצח לפעמים מפני ארבעה דברים:
א) אם הוא אדם קטן, יאמר אתם איים הקטנים החרישו אלי, לא אתם התוכחו רק ולאמים הגדולים יחליפו כח, הם יתוכחו.
ב) אם ילחצנו אל הוכוח פתאום ואין לו עת לסדר טענותיו, אומר יחליפו כח לחשוב ולהתיעץ.
ג) אם יתוכח עם עריץ או נשוא פנים, אשר אימתו או שאתו תבעתנו מלדבר את כל אשר עם לבבו, על זה אמר יגשו אלי מבלי אימה ואז ידברו. לא מרחוק בחרדה ופחד.
ד) אם אין שופט מכריע ביניהם, כמו שכתוב (איוב ט'): כי לא איש כמוני אעננו, לו יש בינינו מוכיח. יסיר מעלי שבטו. על זה אמר יחדו למשפט נקרבה לפני השופט אשר יכריע בינינו עם מי הצדק.

[מא, ב]
מי העיר ממזרח -
המלך המשיח שיבא מארץ המזרח וישקיף ע"ז מצד ג' דברים:
א) מצד הסבה יאמר מה יהיה הסבה שתעוררהו לכבוש גוים וארצות?
הנה כל מרגיזי ממלכות, הסבה אשר תעורר לבבם להרעיש הארץ, יהיה אהבת השררה והכבוד, או הקנאה והנקמה והנצחון או הבצע והקנינים, אבל לא נשמע שתעוררהו לזה אהבת הצדק והטוב, שבעבור הצדק יכבוש ארצות, ומי העיר את הכובש הזה אשר הצדק יקראהו ויגביל אותו לרגלו ונוכח דרכו, אשר רגל מהלכו יהיה לקראת הצדק, לא לקראת נחשים.

ב) בהשקף על כמות הנצוח יהיה ג"כ שלא בדרך הטבע, כי הצדק הוא יתן לפניו גוים, ומלכים ירד בפרך. (והנה דרך העולם שאת המלכים יכבשו במלחמה ואח"כ ירדו בגוים, ואצלו יהיה בהפך את הגוים יכבוש, ואת המלכים ירד).

ג) איכות הנצוח יהיה ג"כ שלא בדרך הטבע כי הצדק יתן (לפניו גוים) כעפר (לפני) חרבו, יהיו דומים לפני חרבו כעפר הנידש ברגל, (יתן מלכים) כקש נידף (לפני) קשתו, המלכים יהיו דומים לפני קשתו כקש נידף, כי ינצח בקל מאד.

[מא, ג]
ירדפם -
הגם שרדף אחריהם מכל מקום יעבור שלום לא ידמה בעברו כהולך למלחמה רק כהולך בשלום, הגם שיעבור ארח אשר ברגליו לא יבא, ארח מסוכן, אשר מבואר כי לא ברגליו בא שמה רק ברוח הצדק וישועת ה' אשר על כפים ישאונהו.

[מא, ד]
מי -
אומר אתם לאומים התבוננו נא מי פעל ועשה וגמר הדבר הזה, ומי קרא הדורות מראש, רצה לומר מי הגיד זאת מראש מימי קדם מה שיהיה בדורות האחרונים דורות המשיח, הלא אני ה' ראשון המגיד זאת מראשית, וגם ואת אחרונים שבימיהם תעשה זאת ותתקיים הנבואה אני הוא להוציא הפעולה למעשהו.
(ורצה לומר כי הדבר אשר ידבר הנביא שיהיה בעתיד והוא אינו רחוק מטבע המציאות, נוכל לאמר שהיה כן במקרה או בטבע העולם, ולא יאמת אמתות הנביא ונבואתו, שע"כ היה מוכרח, כי מופתי הנביאים יהיו ע"י דברים רחוקים מטבע המציאות, כמו שכתוב: הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר, כי בעת יורה ומלקוש לא היה זה אות ומופת. ע"כ אמר כי דבר זה מהגדת ביאת המשיח וכל עניניו, רחוק מטבע הנמשך בכל פרטיו, כי הדברים הטבעיים והרגילים, יוכרחו מסבתם, לעמת זה אמר: מי העיר ממזרח.
ב) הדברים המתהוים במקרה ועל צד ההזדמן יהיה על המעט, על זה אמר כי כמות ואיכות הנצוח הזה לא במקרה יהיה, כמו שכתוב: יתן לפניו גוים, יתן כעפר חרבו, ע"ז מחליט לאמר מי פעל ועשה ומי קורא הדורות מראש, הלא הן הנבואה מראש, הן הפעולה באחרית יכוונו עדותם על קיום דבר הנביא כי יד ה' עשתה זאת, בפרט שכבר ראו מעשי ה' בימים קדמונים, אני ה' ראשון וא"כ תדעו ותשכילו כי את אחרונים אני הוא, לא טבע ולא מקרה אך יד ה' וכחו הגדול).

[מא, ה]
ראו -
שב לספר ענין מלחמת המשיח ואיך כל הגוים יעמדו להלחם נגדו כולם פה אחד, מצייר כי גם האיים הרחוקים בקצה הישוב יראו וייראו, ומפני זה קצות הארץ יחרדו וימהרו לבא ויתקרבו איש אל אחיו ויאתיון למלחמה נגד המשיח, וגם יתקבצו כולם פה אחד, כי -

[מא, ו]
איש את רעהו יעזרו -
וחוץ מזה יאמר לאחיו חזק ג"כ אתה בעצמך ואל תסמך על העזר אך היה לבן חיל.

[מא, ז]
חורש -
הוא האומן המוציא כלי למעשהו ועושה הכלי זיין.

וצורף -
הוא המוציא הברזל מן האדמה.
והחרש - צריך להמתין בהכרח עד שיגמור הצורף מעשהו, והם ימהרו כ"כ להכן כלי הזיין והנשק, עד שהחרש שמלאכתו מאוחרת יסייע את הצורף ויחזק את ידיו להוציא הברזל ולזקקו, למען יהיה לו ברזל לעשות ממנו חרב וחנית.
וכן המחליק את הכלי בפטיש בגמר המלאכה יסייע את ההולם ומכה על הכלי בפעם בתחלה ולא ימתין עד שיגמור ההולם פעם מעשהו, וגם יאמר לדבק טוב הוא שידביק שתי חתיכות של חרבות שבורות בדיבוק עראי ויחזקם במסמרים לדבקם לפי שעה שלא ימוטו ולא יתפרדו ויאמרו עליו כי טוב הוא, מרוב המהירות שימהרו למלחמה יספיק להם גם חרב שבורה מדובקת שחברו השברים במסמרים. (בזה צייר,
א) קבוצת כל העמים בפעם אחד.
ב) עזרם זה לזה,
ג) השתדלותם ומהירותם למלחמה).

[מא, ח]
ואתה -
אומר מכל מקום אל תירא כי אתה ישראל עבדי ולא אעזבך בידם. והנה המלך יאהב לפעמים את עבדו מצד שהוא נאמן בעבודתו והוא צריך אליו, ולפעמים יהיה זה אהבה רצונית בלא טעם רק כי בו בחר לנשאו ולגדלו, ובכל אחד יש מעלה וחסרון, כי הנבחר מפני הצורך מעלתו גדולה מצד שהאדון צריך אליו, אבל לעומת זה אם ימצא עבד אחר שימלא צרכו זה ביתר שאת יחליפהו בהשני, לא כן הנבחר מצד הרצון שלא יחליפנו בשום אופן, וזה שאמר ואתה ישראל עבדי, שלקחתיך מצד עבודתך הנאמנה שאתה עובד אותי אבל מצד זה עוד תירא פן אמצא עבד נאמן יותר ואמירך בעם אחר, לזה אמר הלא אתה יעקב אשר בחרתיך, עת בחרתי בך אז נקראת בשם יעקב (כי יש הבדל בין יעקב שהוא שם ההמון, ובין ישראל שהוא שם הגדולה לאנשי השם) ואז בחרתיך מצד הבחירה לבד, לא מצד עבודתך ומעלתך, ובזה אף שאמצא עבד נאמן יותר לא אעזבך. אבל גם בזה עוד יש לך לירא שעכ"פ עת שתריע מעשיך לגמרי שאז ישתנה רצוני עליך מרצון לשנאה, שאז אטוש אותך מעל פני, אמנם עבד הנבחר מצד שהיו אבותיו אוהבי המלך ובעלי בריתו לא ימאסהו בשום אופן, כי זכות אבותיו עומד תמיד, על זה אמר: הלא אתה זרע אברהם אהבי.

[מא, ט]
אשר -
מוסיף לאמר, כי אם יבחר לו המלך איש אחד לעבודתו יצוייר שימצא אח"כ איש אחר יותר נכשר בעיניו ויעזוב את הראשון, אבל אתה הלא החזקתיך מקצות הארץ, מכל ישבי קצוי ארץ רק בך החזקתי, ולא מן הפחותים רק מאציליה ונכבדיה של הארץ קראתיך רק אותך קראתי, ואמר רק לך עבדי אתה וא"כ הלא אתה המובחר בעיני מכל יושבי תבל לכן יבטח לבך כי בחרתיך בחירה עולמית ולא מאסתיך לעולם, ולכן -

[מא, י]
אל תירא -
בשום אופן. והנה יתירא האדם.
א) פן אוהבו העוזרו תמיד מאס בו עתה, לעומת זה אמר בחרתיך ולא מאסתיך.
ב) פן לא ימצא אוהבו אצלו בעת הצרה, לעומת זה אמר אל תירא כי עמך אני.
ג) פן לא יהיה ביכולת אוהבו להושיעו, לעומת זה אמר אל תשתע ותפנה במחשבתך אם אני יכול להושיע, כי אני ה' בעל היכולת אני אלהיך המשגיח עליך בפרטות, ואם כן אמצתיך בודאי. ורצה לומר אמצתיך נתתי לך אומץ שתוכל לעמוד בעצמך כנגד האויב, גם עזרתיך אנכי ג"כ, גם תמכתיך בימין צדקי וכדוגמת האוהב העוזר לאוהבו ביד שמאלו ותומכו ביד ימינו לבל יפול, תומך ביד אחד ולוחם עם אויבו ביד האחר.

[מא, יא]
הן יבשו -
יש ארבע מיני אויבים:
א) השונא לחברו ודובר עליו עתק שלא בפניו, וזה הנחרים בך הם יבשו בעצמם ויכלמו מאחרים אשר שמעו דבתם רעה.
ב) הרב אתו בפניו ומגנה אותו בקלון, וזה אנשי ריבך הם יהיו כאין ויאבדו מתוכך.
ג) המתקוממים עליך בריב עד שמכים אותך באגרוף רשע, וזה -

[מא, יב]
אנשי מצתך -
העושים מצה עמך.
(כי יש הבדל בין מצה ומריבה,
מריבה- בפה
ומצה - היא בהכאה)

אותם תבקשם אתה, תחת כי בקשוך המה עד עתה להכותך, אבל לא תמצאם.
ד) הלוחמים על נפשך במלחמה להכותך נפש, וזה אנשי מלחמתך הם יהיו כאין וכאפס, בשעת מלחמה יהיו כאין ואחר המלחמה יהיו כדבר שאפס ותם ואיננו.

[מא, יג]
כי אני ה' אלהיך מחזיק ימינך, ונותן לך כח להלחם. והנה משני דברים לא יקומו במלחמה.
א) מפני החולשה והרפיון, לעומת זה אמר אני מחזיק ימינך.
ב) מפני היראה ורכות הלבב, לעומת זה אמר אני האמר לך אל תירא, כי אני עזרתיך, ולכן -

[מא, יד]
אל תראי תולעת יעקב -
המון בית יעקב שהוא גוף האומה הכללית מדמה למת הנרקב שלא נשאר ממנו רק התולעת, וישראל שהם החשובים באומה והגבורים שבהם, מצייר כי נשאר מהם רק מתי ישראל מתים ואנשים חלשים, אומר אל תראי בכל זה כי הלא אני עזרתיך הוא נאם ה', וממי תירא, הלא כה יאמר אליך ה' וגאלך, רצה לומר כי האדם לא יסמך על עוזרו.
א) בשהוא חלוש כח, אבל הלא זאת יאמר ה' בעל הכח והיכולת.
ב) לא יסמך בשיחשוב שלא ירצה לעזרו, על זה אמר: הלא אני גואלך הנקרא בשם קדוש ישראל ע"ש קדושתך ומעשיך שאתה ראוי לישועה, ולא לבד שאעזרך אני רק גם אתן בך כח שתושיע ימינך לך. כי -

[מא, טו]
הנה שמתיך למורג חרוץ -
ממשיל את העכו"ם למוץ ופסולת שידושו ויוסרו ע"י החרוץ חדש.
הנמשל שלא תבא בזכות ישן שכבר אכלוהו אך בזכות חדש, וגם בעל פיפיות הרבה כחות ממצות הרבה.

תדוש הרים –
ההרים הגדולים ממשיל אל החטים הנידקות ואת הגבעות הקטנות ממשיל אל המוץ שלהם. והוא משל אל שריהם ועבדיהם שכולם ידוקו ויכלו ע"י החרוץ שהוא ישראל.

[מא, טז]
תזרם -
כדרך התבואה תחלה נדשת אח"כ זורה.

ורוח –
הקטן ישאם באויר בגובה, וסערה תפיץ אותם לכל עבר, ואתה תגיל בה', לך יהיה גילה ע"י ה' וכחו הגדול. ותתהלל לרבים במה שהוא קדוש ישראל שקדושתו מתיחס אליך עפ"י מעשיך (כי ישמח האדם גם בהצלחה הבאה אליו מבחוץ, אבל לא יוכל להתהלל ולהתפאר רק לפי מעשהו וכשרונו אשר מצדו ראוי לזה, וההבדל בין ה' וקדוש ישראל בארתי כ"פ).

[מא, יז]
העניים -
הנה ישראל בגלותם נתיאשו מן הגאולה מפני שני דברים:
א) בהביטם חולשתם ורפיונם נגד שוביהם הגבורים ורבים, ולעומת זה אמר אל תירא תולעת יעקב וכו'.
ב) מפני העוני והדלות, לעומת זה אמר העניים וגם האביונים (שהאביון חסר יותר מן העני) הגם שהם דלים כ"כ עד שהם מבקשים מים הנמצא בזול ומכל מקום ואין, וכבר לשונם נשתה בצמא מרוב זמן הצמאון.

אני ה' -
יש הבדל בין ה' ובין אלהי ישראל,
שם ה' יקרא מצד עצמו.
ושם אלהי ישראל מצד החבור והדבוק שיש לומר עם ישראל עמו.

אומר ע"י שאני ה' בורא כל אענם, וע"י שאני אלהי ישראל, עפ"י מעשיהם הטובים לא אעזבם כלל ולא יצטרכו להתפלל כלל (כי הנענה כבר נעזב בהכרח עד שהוצרך לצעוק ולהתפלל).

[מא, יח]
אפתח על שפיים -
על מקומות הגבוהים שאין דרך להיות שם נהרות, שהנהרות אין מצויים רק במקום נמוך ובהר לא ימצאו רק מעינות, אני אפתח שם נהרות.

ובתוך בקעות -
ששם אין מעינות מצוים רק נהרות, אני אפתח שם מעינות, וזה הפך מן הטבע והרגיל.

אשים מדבר -
במדבר אין אגמים מצויים שאין נמצאים רק במקום לח, אני אשימם לאגם מים.

וארץ ציה -
ויבשה שמן הנמנע שיתקיימו האגמים שם כי חום השמש תיבשם, אשימה למוצאי מים שימצאו שם מעינות ומקורות מים.

[מא, יט]
אתן במדבר ארז ושטה -
הם טובים לבנין הבתים, והדס לריח, ועץ שמן למאכל ולהאיר, וכל אלה אין נמצאים במדבר. אשים בערבה הוא המקום במדבר שקוצים ודרדרים גדלים שם אשים שם ברוש תדהר ותאשור אילנות טובים ויקרים, וגם יהיו נמצאים יחדו, לא אחד מן המינים האלה לבדנה רק כולם יחד, באופן שלא יכלו לתלותם במקרה.

[מא, כ]
למען -
המאמרים מגבילים, למען יראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת, וישימו וישכילו יחדו כי קדוש ישראל בראה.

ויש הבדל בין יראו וידעו, שהיא הראיה המוחשת, ובין וישימו וישכילו שהיא ההשכלה השכליית ע"י מופתי התבונה בהשים הדברים על לבו.

ויש הבדל בין ה' ובין קדוש ישראל,
שם ה' נקרא בו מצד שהוא ברא ההויה הכללית.
ושם קדוש ישראל נקרא בו מצד ההשגחה הפרטיית שמשגיח על ישראל ע"י קדושת מעשיהם, שבעבורו ינהיג הנהגה נסיית למעלה מן הטבע.

ויש הבדל בין עשיה ובין בריאה.
בריאה - היא בריאת עצם הדבר אשר לא יוכל עליו אך ה' לבדו אשר ברא יש מאין.
ועשיה - הוא תקון הדבר ע"י שישנה מקריו, כמו שיעשה כלי מעצם המתכות, מבלי שיברא את המתכות עצמו.
על פי זה אומר, כי אם יראו בראיה המוחשת לבד כבר ידעו ידיעה ברורה כי לא יד המקרה אך יד ה' עשתה זאת, אבל עדן יוכלו לדמות שלא היה זה בריאה יש מאין ע"י קדוש ישראל, ע"י הנהגה הנסיית למעלה מן הטבע, רק עשיה לבד, והוא שה' הכין את הטבע לשיהיה המדבר ראוי לזה כמו שיהיה השתנות בכדור הארץ ברוב העתים שישים מדבר לעיר מושב וארץ חרבה למוצאי מים, אבל אחר שישימו על לב אז ישכילו ע"י מופתים וראיות השכל, והמופתים יהיו מפורסמים עד שכולם ישכילום יחדו כחכם כסכל, כי קדוש ישראל העושה נפלאות למעלה מן הטבע בראה בריאה יש מאין שלא בטבע רק יש מאין.

[מא, כא]
קרבו -
עתה מסיים את הויכוח שהתחיל עמהם כמו שכתב: החרישו אלי איים יחד למשפט נקרבה. ויש הבדל בין פעל קרב ובין פעל נגש,
קרב - מורה בדברים שוים הקרבים זה לזה,
והגשה - הוא בקטן לפני הגדול, או בדבר שיש ניגוד יותר כמו ההגשה לריב.

ויש הבדל בין ריבכם שהוא הריב הפשוט שבו אמר קרבו.
ובין עצמותיכם שהוא הריב שיתעצם ויתחזק בו הנידון ביותר שלכן אמר בו הגישו.

ויש הבדל בין שם ה' ובין מלך יעקב,
שם ה' נקרא מצד עצמו שהוא ברא כל,
ושם מלך יעקב מצד שבחר ישראל לו לעם והוא מלכם.

והנה יש אומות שמכחישים את ה' לגמרי, ותולים כל המציאות במקרה הגמור כמו אפיקורוס וחבריו, לעומתם אומר קרבו ריבכם, כי בריב הזה לא התעצמו בו האומות כ"כ. כי רובם הודו שיש ה' בורא ויוצר הכל, והיה רק ריב קטן מאיזה פילוסופים מכחישים. וזה יאמר ה' כי ריב זה הוא על ה' שכחשו בו ויאמרו לא הוא, אבל יש ריב אחר שבתגר זה נכנסו כל האומות והתעצמו בו מאד, והוא שהם מכחישים שאינו מלך יעקב שהגם שהודו בה', אינם מודים כי יעקב בחר לו יה, ולעומת זה מלך יעקב יאמר הגישו עצמותיכם, את הריב הגדול שאתם מתעצמים בו, להכחיש הנפלאות שאני עושה בעבור עמי.

[מא, כב]
יגישו -
הנה עקר המופת שהניח בסימן הזה, היה מצד שהגיד הנביא מראש את העתיד לבא בזמן המשיח, כמו שכתוב: מי פעל ועשה מי קורא הדורות מראש. משיב אל בעלי הריב, האם גם הם יוכלו לעשות כן להגיד העתידות ודברים הנעלמים. והנה חושב בזה ארבע מדרגות זה למטה מזה:
א) הגדולה מכולם הוא המגיד העתיד לבא בדבר מקרה שאין לו התלות בשום סבה מן הסבות, ושעדיין לא התחיל מקצת מן הדבר, כמו שיאמר אחר מאה שנים יתגבר מלך פלוני, או יהיה רעש ויחריב מקום פלוני וכדומה, וזה שאמר: יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה בעתיד עפ"י מקרה גמור.

ב) קטנה מזאת המגיד עתידות בדבר שכבר התחיל מקצתו, כמו שכבר עמד מלך פלוני ולוחם וכובש והוא אומר מה יהיה בסופו, או שההר התחיל להתמוטט והוא אומר עד כמה תתגעש ותרעש הארץ. וזה שאמר עכ"פ הראשנות שכבר הותחל ענינם הגידו מה הנה ועל מה מורים למען נשימה לבנו עפ"י דבריכם ונדעה אחריתן מה יהיה סוף הדבר ואחריתו.

ג) קטנה מזאת המגיד עתידות בדברים שדרכם לבא עפ"י המנהג הטבעי, ואינם באים במקרה רק בסבה טבעיית, כמו השנה ההיא תהיה שנת גשמים, או בצורת, קור או חום, רעב או שובע וכדומה. ז"ש או הבאות השמיעונו דברים הבאים ורגילים.

ד) קטנה מזאת אם כבר בא הדבר המקרי, אשר לא נדע סבתו, והוא יודיע מה היה סבת הדבר, שזה דבר קל מאד, עד שחכמי התולדות והטבע יוכלו כ"ז ברוב פעמים, לגלות הסבה עת יראו המסובב, וזה שאמר או עכ"פ.

[מא, כג]
הגידו האתיות לאחור -
מן המסובב אל הסבה, (כי המגיד את הסבה אחר הגלות המסובב, כמו מן העשן ידון שהיה פה אש הוא הולך בהשכלה אחורנית) וגם בהגדה הקלה הזאת נדעה כי אלהים אתם, כי גם זאת אין בכם לדעת את אשר ידעו חכמי הטבע והחוקרים, ואף כי וקל וחומר כי הרוח אין בכם להגיד עתידות כמו האל ע"י חוזיו הנאמנים. אף תיטיבו מוסיף לאמר, עכ"פ אנסכם עוד בדבר יותר קטן, אם יש עכ"פ ביכולת הע"ז להטיב או להרע לשום אדם, גם בזה נדעה כי אלהים אתם, אבל בתנאי אם ונשתעה ונראה יחדו, כי כהני הבעל היו מכזבים בשם הבעל שהיא מטיבה או מריעה לעובדיה או בוגדיה, אבל הם יבדו זאת מלבם בתחבולות של מרמה וזיוף לרמאות לב קלי הדעת, לכן אני מתנה כי נשתעה ונפנה פנים אל פנים, עד כי נראה שנינו יחדו אם אמת דברתם, או רק שקר כזבתם. אבל האמת הוא, כי -

[מא, כד]
הן אתם מאין -
רצה לומר הבוחר בדבר יבחר בו, או מצד מעלתו בעצמו, או מצד הצורך והנאה או שמירת ההיזק שישיג ע"י הדבר הנבחר. אבל אתם מצד עצמכם ומעלתכם מאין, כי אין בכם תבונה להגיד עתידות להשכיל ולדעת, וגם פעלכם שאתם מיחסים לע"ז פעולת ההטבה וההרעה, הוא ג"כ רק מאפע שהכומרים פועים שקר ורעות רוח, ואחר שאין בכם לא מעלה עצמית ולא תועלת. א"כ תועבה יבחר בכם, מי שבוחר בכם יבחר רק תועבה דבר נתעב ונמאס לא זולת.

[מא, כה]
העירותי -
הנה אנכי העירותי את גוג שיבא מצפון, וגם ויאת ויבא כמו שאמרתי והעירותי מראש ע"י הנביאים. וגם העירותי ממזרח שמש את מלך המשיח אשר יקרא בשמי לקרוא העמים אל אמונת האחדות, ויאת ג"כ ויבא על הסגנים כמו על חומר שרומסים אותו לצורך לבנין.

ויש הבדל בין חומר ובין טיט,
החומר - עושים ממנו כלי חרס ולבנים,
לא כן הטיט שלא יעשו ממנו מאומה,
לפי זה אומר כי המשיח גם הטיט הבלתי ראוי לכלום ירמוס אותו כמו יוצר העושה כלים, ורצה לומר גם הריקים והפוחזים שבאומות העולם יחזיר למוטב ע"י מלחמותיו, עד שלא ירמוס להשחית אך לתקן.

[מא, כו]
מי -
עתה אני שואל מי בכם אשר הגיד זאת מראש ונדעה מאז שכן יהיה בעתיד.

ויש הבדל בין מראש ובין מלפנים,
מלפנים - מדבר בהוה על זמן העבר.
ומראש - מדבר על הזמן העבר בהחלט,
ורצה לומר הנביא מגיד הדבר מראש שכן יהיה בעתיד והכל יודעים את הדבר,
והקוסם שאין הגדתו נאמנת וברורה, ידבר ועדיין אין יודעים אז שכן יהיה רק אחר שבא הדבר אז אומרים פלוני דבר זאת מלפנים והיה צדיק בדבריו אלה כי צדקו, אבל מי בכם שנאמר עכ"פ עתה שדבר זאת מלפנים.

אף אין מגיד -
וגם אם היה מגיד אין משמיע להודיע הדבר לרבים, כי המגידים שלכם מוחזקים לשקר, וגם אם היה משמיע אין שומע אמריכם כי נודעתם למכזבים.

[מא, כז]
ראשון -
הבאת הראיה והמופת תהיה בשני פנים, כמבואר בחכמת ההגיון:
האחת הראיה השולליית, למשל שמביא ראיה שפלוני אינו חכם יען שלא נשמע ממנו דבר חכמה, שאינו נביא יען לא הגיד עתידות.

השנית ראיה החיובית, פלוני אינו חכם יען שהגיד דבר סכלות, אינו נביא יען ראינו שאינו יודע להגיד ולהשיב לשואלו דבר.
וכח המופת הזה חזק יותר, כי המופת השולליי, נוכל להשיב עליו לא ראינו אינו ראיה, לכן אחר שהשתמש בויכוחו זה במופת השולליי, שהוכיח שאינם אלהים מנבאים עובדיהם ממה שלא הודיעו העתיד ממלכות המשיח, מביא המופת החיוביי, כי הלא ראשון רצה לומר האות הראשון המיועד לציון, הנה הנם הסגנים אשר העירותי מצפון, הנם המה האות שתשוב המלוכה לציון, וזה האות כי לירושלים מבשר אתן על קיבוץ גליות.
(וכבר כתבתי כ"פ כי בציון היה מושב המלכות והמקדש, וירושלים שם היה מקום ההמון, ולכן ציון תרמז החזרת המקדש והמלוכה, וירושלים תרמז קיבוץ גליות בכל הספר הזה).
ובכל זאת הגם כי הנם הסגנים הם אות הראשון לציון, בכל זאת.

[מא, כח]
וארא -
בין העמים עובדי הבעל ואין איש, שהגם שכבר הוחל הדבר מכל מקום עדן אין איש שידע בו, מה יהיה בסופו, כי יצמח מזה מלכות בית דוד ומבשר לירושלים, לא לבד שאינם יודעים אחרית דבר בעתיד, כי גם מאלה אין יועץ שיתן להם עצה איך ינצלו מצרתם, ולא לבד שאין יודעים עצה כי גם אם אשאלם וכי ישיבו דבר אף דבר אין יודעים להשיב וכל שכן עצה, ומזה מבואר כי -

[מא, כט]
הן כלם און -
שאין בהם ממש בעצמותם, וזה נגד וארא ואין איש וגם אפס מעשיהם שאין אתם להרע ולהיטיב.
וזה נגד ומאלה ואין יועץ, (וזה מקביל עם מה שאמר (פסוק כ"ד) הן אתם מאין ופעלכם מאפע) ולכן נסכיהם ממשלתם או הע"ז שלהם הוא רוח מצד עצמה ותוהו מצד שאין בה מעשה להרע או להיטיב.