[מב, א]
הן -
עתה מתחיל לבאר מי הוא האיש אשר עליו דבר כל המחזה בסימן הקודם, ועליו עם לאומים התוכח, אומר הן הוא עבדי שהוא המלך המשיח. והנה מתנאי הנבואה ביחוד אם תחול עליו הנבואה בשפע רב עד שישפיע לזולתו, ויהיה נביא מורה ומצוה גוים רבים, הם שני ענינים:
א) ההכנה הבחיריית, שהנביא יכין את עצמם לנבואה ע"י הטהרה והקדושה והלימוד, שזה היה ענין בני הנביאים, ועל זה אמר: הן עבדי שעובד אותי באמונה, ולא כשאר עבדים אשר לא יבטח עליהם לב אדוניהם שלא יבגדו בו בעת מן העתים, רק אשר אתמך בו שלא ישקר באמונתו.

ב) ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לזה מלדה ומבטן ומהריון, כמו שבאר כ"ז במורה (פרק משני), שזה מציאות חן שמצא טרם לדתו עד שנולד שלם בכל השלמיות להיות ראוי שיתפלש עליו האור העליון, כמו שכתוב: בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כמו שכתוב בבאורי שם, וזה שאמר בחירי שבחרתיו לזה מצדי יען כי רצתה נפשי מצד הרצון העליון אשר בחר בו והכינהו לזה טרם נוצר בבטן, ועי"כ נתתי רוחי עליו בשפע רב כ"כ עד שלא לבד שישפיע לעצמו, כי גם משפט יוציא לאחרים ולא ליחידים או לאומה רק משפט לגוים יוציא, לכלל העולם.

[מב, ב]
לא יצעק -
ענין נבואתו ושליחותו תהיה משונה מכל שלוחי האל -
א) עד הנה הנביא היה צריך לצעוק ולהפחיד את העם בעונשים, הוא לא יצעק.
ב) הנביא היה נושא עכ"פ משא במשל ומליצה להכניס דבריו בלב השומעים, הוא לא ישא משל ומשא.
ג) הנביא היה צריך לעמוד עכ"פ בחוץ ולהשמיע קולו במקום אסיפת העם, הוא לא יוצרך להשמיע בחוץ קולו.

[מא, ג]
קנה -
הרבה מנביאים שהעמידו דבריהם ע"י שהענישו את הרשעים כאלישע שהרג הילדים ע"י הדובים ואליהו ששחט נביאי הבעל בהר הכרמל, ובזה היה שני מינים:
א) רשעים שכחות גופם היה בעוכרם ע"י תאות ומדות רעות, וזה מדמה לקנה רצוץ, שהכח הצומח שבו רצוץ ונשבר.

ב) אלה ששכלם היה בעוכרם ע"י שנהפך למינות, וזה מדמה לפשתה כהה, שהפתילה מפשתה המוכנת להאיר את הנר, שהוא השכל המוכן להאיר את הבית הוכהה אורו.

אמר כי שני מיני הרשעים האלה לא ישמיד רק לאמת יוציא משפט משפטו יהיה מכוון אל האמת ולאור המשפט הזה ישובו הכל בתשובה.

[מב, ד]
לא יכהה -
נותן עוד סימנים להכיר את המשיח האמתי, כי כבר עמדו כמה משיחים מזוייפים כמו שבתי צבי שם רשעים ירקב, וקצתם המירו דתם, כמו הנזכר שנהפך לדת ישמעאל, אמר סימניו, כי לא יכהה בנפשו ואמונתו, ולא ירוץ בגופו, רק ישים בארץ משפט והנהגה כוללת עד שגם איים הרחוקים ייחלו לתורתו. ואמר שבין המשפט שלו בהנהגה ובין תורתו בעבודת ה' יתפשט בכל הארץ.

[מב, ה]
כה אמר האל ה' -
יען שהוא ברא השמים מאין ליש (שזה גדר פעל ברא) וגם ונוטיהם שנטה אותם וגמר מעשיהם על תקונם. וגם הוא רוקע הארץ וצאצאיה.

והנה פרשתי בספר בראשית שאחר שהשמים והארץ שהם שני חלקי הבריאה שהוציא ה' הם משונים בענינים הרבה בעינינו. השמים קימים באיש והארץ בלתי קיימת רק במין וכדומה, ומחמת האומן העושה שני מיני כלים משני מיני אומניות מתחלפות, לעשות כלי אחד מורכב משני מיני המלאכות המובדלות ולהניח חותמו עליו, למען על ידו יכירו כי שני מיני הפעולות המתחלפות שניהם יוצר אחד בראם, וע"כ יצר את האדם בסוף המעשה, מורכב מתולדות השמים ע"י נפשו ושכלו ומתולדות הארץ ע"י גופו, ובזה הניח חותמו על כלל הבריאה שיכירו שיוצר אחד ברא הכל, וזה שאמר במה שהוא בורא השמים, וגם רוקע הארץ, הניח החותם ג"כ במה שנותן נשמה לעם עליה, שהוא נשמת חיים החיוני, ורוח מיוחד נאצל ונבדל להולכים בה בדרך ה', ואחר שנפש האדם מורכבת מאלו הענינים הנפלאים, שהם קבוצת כל המציאה אשר המציא, ומצד זה בעצמו פרש ענן עליה שהוא הגוף תולדת הארץ מהביט אור בהיר, בהכרח חשב מחשבות בל ידח ממנו נדח, ויקים באחרית הימים מושיע הנפשות להאירם באור החיים, ולכן -

[מב, ו]
אני ה' קראתיך בצדק -
ממשיל כמי שקורא לחברו מרחוק, וזה על ידי הצדק שלך, ואח"כ מחזיק בידו לנהלו אל ביתו, וזה ואחזק בידך ואח"כ כשהוא בביתו נוצרהו מכל פגע, וזה ואצרך,
והנמשל, קראתיך נגד מה שהיה מוכן לנבואה מצד טבעו, ואחזק בידך נגד מה שעזרו אל הכנתו את עצמם לנבואה, (כי שני אלה מוכרחים להשגת הנבואה (כמו שכתוב במורה ח"ב) ואצרך נגד מה ששמרו שלא יבא מכשול לפניו.

ואתנך לברית עם –
זה ישראל שעמהם כרתי ברית, תהיה אתה האמצעי שיתקיים הברית הזאת.

לאור גוים –
אלו עובדי כוכבים, שתאיר להם האמונה לבל ילכו באפל ויכירו אחדות ה', ומפרש נגד לאור גוים.

[מב, ז]
לפקח עינים עורות -
כי האור ישנו במציאות באמת רק שעיניהם עורות מראות האור ההוא ואתה תפקח עיניהם. ונגד לברית עם אומר: להוציא ממסגר אסיר, רצה לומר כי ישראל בגלותם נחלקו לשתים:
א) שבט יהודה ובנימין שנפזרו לארבע רוחות, ואסורים בכמה מקומות בכבלי עוני, על זה אמר להוציא ממסגר אסיר.

ב) עשרת השבטים, שגלו לחלח וחבור ונעלם מקומם עד שדומים כיושבי חשך בכלא נסתרים מעין כל, ועל זה אמר: מבית כלא יושבי חשך.

[מב, ח]
אני ה' -
רצה לומר אני ה' אני בעצמי מצד עצמותי הנני ה' הנעלם מכל רעיון ומכל השגה, המחויב המציאות הבלתי נתלה מזולתו רק מעצמו שכל זה נכלל במה שאמר אני ה'. וגם הוא שמי שבזה אני ניכר ג"כ לכל בריותי ע"י פעולתי שאני מהוה וממציא ומשגיח על כולם, ולכן וכבודי לאחר לא אתן, רצה לומר כי הפילוסופים מצד שהשכילו את ה' שהוא מחויב המציאות והאין סוף בתכלית, חייבה להם התפלספותם, שלא יצוייר לו חפץ ורצון ושינוי ידיעה וכדומה, כמו שהתפלספו ע"ז בחכמת מה שאחר הטבע והכחישו עי"כ חידוש העולם ברצון, והכריעו שהעולם קדמון וכפרו בידיעה ובהשגחה, ושללו את כבוד ה' שהוא מצד החידוש ברצון והשגחתו, שמצד זה יהי כבוד ה' לעולם, על זה אמר: וכבודי לאחר לא אתן שנאמר שנברא העולם ומושגח ע"י עלולים רבים נאצלות מהסבה הראשונה. לעומת זה היו אומות שהודו החידוש ברצון אבל הגשימוהו לגמרי וייחסו לו תוארים גשמיים, ועי"כ באו לעבודת הפסילים, כמו שהיה דעת עובדי כוכבים כמו שבאר העקדה בארך, על זה אמר: ותהלתי לפסילים, ושני אלה מקבילים נגד אני ה' הוא שמי.

[מב, ט]
הראשונות -
המגיד עתידות לא יאומן רק באחד משני פנים:
או שכבר נתנסה בהגדתו שהגיד עתידות ונתקיימו,
או שהדבר שהוא מגיד עתה כבר התחיל מקצתו והוא אומר מה יהיה סוף הדבר, על זה אמר הראשונות הנה באו, וכבר נתנסיתי בדברים שדברתי כבר ונתקיימו, וא"כ איני צריך להגיד דבר שכבר התחיל מקצתו רק וחדשות אני מגיד, אף שלא התחילו הוייתם כלל רק בטרם תצמחנה אשמיע.

[מב, י]
שירו -
מודיע ההבדל בין נפלאות העתידים נגד הנפלאות שעשה בעבר, כי בעבר התגלה כבוד ה' באמצע הישוב במצרים ובא"י ומשם התפשטה הגדתם לכלל העולם, אבל לעתיד יתגלה הנסים בפעם אחד בקצה הארץ, עד שיהיה בהפך שתהלת ה' תבא מקצות הארץ אל האמצע ומן המדבריות והימים אל הישוב, ומצד זה אמר שירו לה' שיר חדש, כי שיר כזה לא שוררו עד עתה, ומה הוא השיר שישירו לו. מפרש כי תהלתו תבא מקצה הארץ, שתחיל תהלתו מן יורדי הים ומלאו שהם האניות ההולכים בים, ולא לבד מהולכי האניות שהם באים מן הישוב, כי גם מן איים וישביהם, הגם שיושבי האיים נפרדים מן הישוב לגמרי.

[מב, יא]
ישאו -
גם ישאו את השיר הזה ויתחילו בשירתו מדבר ועריו הערים הנמצאים במדבר שהם נבדלים מן הישוב, ולא לבד הערים שבמדבר שיש שם קבוצה וקהל, כי גם חצרים תשב קדר גם קדר היושבים חצרים. בחצרים פרזים שבמדבר שאינם ערים ישוררו שיר ה', ויותר מזה כי גם ירנו ישבי סלע איש איש לבדו על הררי בתר, וגם מראש הרים הגבוהים יצוחו ליושבי מטה ויספרו להם האות והפלא, ואלה כולם.

[מב, יב]
ישימו לה' כבוד -
להכיר חידוש העולם וההשגחה, ותהלתו באיים יגידו להכיר אחדות ה' ורוחניותו ושהוא משדד המערכה (וזה נגד מה שאמר (פסוק ח') וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים).

[מב, יג]
ה' כגבור יצא -
הגבור כחו במתניו ויוצא למלחמה בעצמו, וזה שאמר: כגבור יצא. והאיש מלחמות אינו גבור רק מלומד בתכסיסי מלחמה.

ואיש מלחמות –
הוא אם בחן מלחמות רבות ובקי בהנהגת המלחמה, והוא אינו לוחם בעצמו רק יעיר קנאה שיודע תחבולות לזרז אנשי החיל ולהעיר קנאה בלבם.
(והנמשל שכמו שהגבור לוחם בעצמו כן יופיע ה' בהנהגה נסיית ושידוד המערכה בכחו בעצמו. וכמו שהאיש מלחמה מסדר את אנשי החיל כפי רצונו, כן יסדר את הטבע והמערכה שתסכים ג"כ עם פעולותיו נגד אויביו). יריע תפס משל האיש מלחמה שמריע תרועת נצחון לחזק בזה את גדודיו, גם יצריח יסבב שאויביו יצרחו זעקת שבר שיבעית אותם בתחבולות שעי"ז ירך לבבם, וע"י תחבולה זאת על איביו יתגבר.

[מב, יד]
החשיתי -
הכי מעולם החשיתי אשר גם עתה אחריש ואתאפק? הלא כמו שלא החשיתי מימות עולם מלשלם נקם למכעיסי כן לא אחריש עתה, רק עתה כיולדה אפעה מצייר כי הכעס שהרה בבטנו על אויביו, מלאו את בטנו כעצמים בבטן המלאה, וכמו אשה הרה בהגיע תור הלידה תפעה בקול, ותנשם נשימות אפה במהירות גדולה, עד שתנשום הנשימה לחוץ ותשאף הרוח פנימה בפעם אחת, מרוב דפיקת הרוח הפנימי, כן אנכי אפעה בקול, וגם אשם ואשאף יחד הנשימה והשאיפה תהיה יחד תכופים זה לזה.

[מב, טו]
אחריב -
כל מה שצייר פעולת ה' כתנועות אשה יולדה הוה משל אל רעש הארץ אשר בה ירעיש את אויבי ה'. כי הרעש יתהוה ע"י שיתעצרו בבטן הארץ המלאה אדים רבים ע"י חלקי גפרית ווזאלפעטער, אשר עת יתלהבו ותמלא בטן האדמה מהם עד כי תבא האדמה על המשבר ותפתח את רחמה בכח גדול ובמהירות, להוציא העובר הזה אשר במעיה לחוץ, תדמה בציור המליצה כיולדה, כי אז גם היא תנשום נשימת הרוח לחוץ, ותשאף האויר החיצוני לפנים במהירות גדול. וע"ז מפרש מה שאמר עתה כיולדה אפעה, הוא כי עת יצא בן בטן הזה, אז אחריב הרים וגבעות שיתגלגל ע"י הרעש אל העמק, וימחו הם וכל העשב והצמח אשר עליהם. ועל ידי שיתגלגל ההר אל העמק עי"ז ושמתי נהרות אשר נמצאו בהעמק לאיים כי יתמלאו ע"י ההר הנופל וגם האגמים שמסביבם אוביש, ואז -

[מב, טז]
והולכתי -
ע"י שאסלק ההרים המעכבים בפני יושר הדרך, כמליצת כל גיא ינשא (למעלה מ"ם), והנה העור יוכל לכוין גם מעצמו אל הדרך שהוא רגיל בו, אבל אני אוליכם בדרך אשר לא ידעו, וגם בנתיבות קטנות אשר לא ידעו אדריכם וכל שכן בדרך הגדול, וגם הוסיף שלא לבד כי אוליך העורים בידי, אבל גם אדריכם שיוכלו ללכת מעצמם בלא מוליך ומנהל. ויען ששלשה סבות יוכלו לעכב שלא ימצא הדרך הנכון.
א) אם הוא עור ועל זה אמר: והולכתי עורים.
ב) אם הוא חשך על זה אמר כי אשים מחשך לאור לפניהם, (וגם אמר שהמחשך עצמו שהיא הסבה המחשכת יהיה לפניהם ועל ידם סבה לאור כמו שהיה במצרים, שהחשך היה סבה כי היה אור במושבותם).
ג) אם הדרך עקש ופתלתול, אמר כי ישים לפניהם מעקשים למישור, אלה הדברים עשיתם, זה מוסב עמה שאמר החשיתי מעולם, שאומר וכי החשיתי מעולם אשר אחריש גם עתה?!
הלא אלה הדברים עשיתים מימות עולם, ולכן לא עזבתים גם עתה, ועל ידי כן -

[מב, יז]
נסגו אחור -
הדלתות מקבילות,
נסגו אחור - הבוטחים בפסל,
יבשו בשת - האמרים למסכה אתם אלהינו,
רצה לומר כי בין עובדי האלילים היו שני כתות:
א) שידעו שיש סבה ראשונה ואל אלהים, רק חשבו את הפסל כאמצעי בינם לבין ה', והם נקראים בטחים בפסל, שבטחו להשיג מבוקשם על ידו, עתה שיראו שאינו מועיל יסוגו וישובו ממנו לאחור ולא יבטחו בו עוד.
כת ב) שכפרו מציאות ה' לגמרי ויחסו אל המסכה אלהות ממש, אומר אלה האמרים למסכה אתם אלהינו, מלבד שיסוגו ממנו אחור, עוד יבשו בשת על גודל סכלתם לאמר לאליל אלי אתה.

[מב, יח]
החרשים -
הנה כמו שלא יגונה העץ והאבן על שאינו רואה ושומע, ולא יצדק עליו שם עור וחרש, כי לא יפול שם זה, רק על מי שהיה בטבעו לראות ולשמוע, כן לא יגונו העובדי כוכבים על שלא ראו נפלאות ה', או על שלא שמעו דברי נבואה, כי לא היו יכולים לראות ולשמוע אחר שלא הגיע דבר ה' אליהם, ולא היה זה מטבעם, רק ישראל שהם יכולים לראות מעשי ה' ולשמוע דברו ואינם רואים ושומעים יצדק עליהם שם עורים וחרשים, על פי זה אמר: הלא אתם שיש לכם חושים פנימים לראות ולשמוע המחזות והדברות האלהיים, ובכ"ז אינכם רואים ושומעים, אתם העורים והחרשים באמת, לא זולתכם.

והנה ההשגה תהיה בשתי פנים:
או ע"י העין הפנימי השכליי, שישיגו מעשי ה' אותותיו ונפלאותיו שזה יכלו כל ישראל להשיג, ובשעצמו עיניהם השכליים מראות נקראים עורים, ועל זה אמר העורים הביטו לראות.
או על ידי האוזן הפנימי שישמעו דברי ה' בנבואה שזה מדרגת הנביאים השלוחים מאתו להוכיח את העם ובשהם אינם רוצים לנבאות ולשמוע דבר אלהים נקראים חרשים, ועל זה אמר: החרשים שמעו, ומפרש-

[מב, יט]
מי עור -
הלא לא נמצא עור רק עבדי ישראל אשר יש לו ההכנה לראות, ומי חרש הלא רק מלאכי אשר אשלח שהוא הנביא, שיש לו הכנה לשמוע דבר ה'. מי עור, מבאר הטעם למה רק ישראל נקראו עורים ולא זולתם, שזה מצד שהם יש להם ההכנה לראות המראות השכליות, מצד שני דברים אשר המה תנאי ההשגה, והוא:
א) ההכנה הטבעיית שצריך שיהיה שלם בשכלו ומדותיו וכחות נפשו מתולדה.
ב) ההכנה המעשיית שיכין הוא את עצמם להשגה זו ע"י עבודת ה' ומע"ט.
וישראל יש לומר בין השלמות הטבעי שעל זה אמר: מי עור כמשלם, בין השלמות המעשי שיעבדו את ה' ע"י המצוה והתורה שנתן לפניהם שעל זה אמר: מי עור כעבד ה'. ואחר שהוא משולם ומושלם מתולדה ועבד ה' מצד הבחירה, והוא אינו רואה הגם שיכול לראות, מי עור כמהו? כי הלא על ידי שתי ההכנות הנזכר לעיל.

[מב, כ]
ראות רבות -
תוכל לראות דברים רבים אשר מהם תכיר נפלאות ה', ומכל מקום ולא תשמר לעיין ולפקוח עיניך. וגם הנביא שלך רק הוא הוא החרש, יען כי פקוח אזנים ה' רוצה לפקוח אזניו ולהשמיעו דברו והוא לא ישמע, אינו רוצה לשמוע.

[מב, כא]
ה' חפץ -
הנה דרך הבאת הראיה והמופת יהיה בשני פנים:
או שילכו מן ההקדמה אל התולדה, ומן הסבות אל מסובביהם,
או שילכו בהבאת הראיה מן התולדה והמסובב, אל ההקדמה והסבה (כנודע בחכמת ההגיון), והנה הדור ההוא היו שואלים שאלה על דרכי ה', והעמידו המופת והראיה בשאלתם, מן ההקדמה אל התולדה, (וזה נקרא בהגיון שהולך בדרך הבאת הראיה לפנים, כי דרך הראיה מן התולדה אל ההקדמה נקרא שהולך לאחור בדרך עשות הראיה והמופת) ותוכן שאלתם היה זה, אחר שראינו שה' הרבה לישראל תורה ומצות נוספות על תורת בני נח ושבע מצות שנתן להם, ובהכרח כי לא היה זה לבעבור יכבד עליהם למצוא האושר והנצחיות, רק לבעבור יצדיקם ויזכה אותם במה שהרבה להם האמצעיים והנתיבות אשר יובילו אותם אל האושר היותר גדול, שיהיו מושגחים ודבקים בה'. מבואר מזה כי חפץ ה' ורצונו במה שהרבה לישראל תורה ומצות היה למען הצדיקם ולזכותם, וזה שאמר: ה' חפץ למען צדקו, כי לכן יגדיל תורה ויאדיר, ואחר שהניחו ההקדמה הזאת המוסכמת מאת השכל והעיון, הם שואלים על המסובב והתולדה שאינו מסכים עם ההקדמה הזאת וסותר אליה, כי ראינו בנסיון, שישראל הם היו בעת ההיא שפלים ובזוזים, עד שנראה כי התורה והמצוה עצמה היתה סבה לשיתגרו בם שכיניהם ושיהיו בזוז ושסוי, וזה שאמר -

[מב, כב]
והוא -
ישראל הם עם בזוז ושסוי עד שמבואר כי האמצעיים שהכין ה' להצדיקם ולהובילם אל האושר היו סבה להשפילם, וחפץ ה' לא נתקיים, כאילו לא מצא ה' האמצעיים הנכונים שיגיע בם אל מחוז חפצו? זה תוכן השאלה, אשר הפח בחורים כולם ובבתי כלאים (אשר) החבאו, הם יפיחו וידברו שאלה זאת כולם בהחורים ובבתי כלאים ואסירים אשר בם החבאו מפני האויב, ויוסיפו לשאול. הלא היה ישראל לבז, ומדוע ואין מציל?!
למה לא יצילם ה', ויותר מזה כי היו למשסה שהוא גדול מבזה, ומדוע אין אמר השב?!- עד כאן דברי השאלה,
משיב להם ה' -

[מב, כג]
מי בכם יאזין זאת -
אתם הולכים בהבאת הראיה והמופת להקים שאלתכם לפנים, והוא שאתם מקישים מן ההקדמה אל התולדה, אבל מי איש בכם אשר בעת יאזין זאת, ויפלס דברי השאלה הלזו, אז לא ילך בהבאת הראיה לפנים מן הסבה אל המסובב, רק יקשיב וישמע לאחור יחקור ע"ז בדרך השני המיועד להבאת המופת, שהוא הדרך לאחור, מן המסובבים אל הסבה, ומן התולדות אל ההקדמה, ואז תשיגו תשובת השאלה הזאת, כי בדרך הזה שהעמדתם את השאלה, היה נראה כאילו מה שהיו ישראל לבז היה במקרה מצד עצמו, ואתם שואלים מדוע לא יציל ה', מדוע שלטה יד המקרה לעשות בישראל הפך חפץ ה' ורצונו שרצה לזכותם, אבל אם תלכו לאחור מן המסובב אל הסבה יהיה צורת ההיקש בדרך זה, הנה אנו רואים שהיו ישראל לבז, ואין דבר שבעולם שיתיחס אל המקרה, ובודאי ה' פעל זאת, וזה שאמר -

[מב, כד]
מי נתן למשסה יעקב הלא ה' -
ולא יד המקרה פעלה זאת, וא"כ נשאל מה היה הסבה לזה, שאי אפשר לומר שהיה הסבה לזה, יען שחפץ לכלותם, כי הלא ידענו זאת כי הגדיל תורה והאדירה למען צדקו יען רצה לזכותם, אולם אז תשיג סבת הדבר והוא זו חטאנו לו, הסבה היה יען שבזו, היינו בהדבר עצמו שרצה לזכותנו שהוא בריבוי התורה והמצוה בזאת עצמו חטאנו לו, כי לא שמרנו את התורה, וישראל לא אבו ללכת בדרכיו, שלבם לא אבה אליו וגם עשו כן בפועל כי לא שמעו לתורתו ויעברו עליה בשאט נפש, ולכן האמצעיים בעצמם שהכין ה' לזכותם ולהצדיקם, הם היו סבה להשחתתם, באשר יכעוס האדון יותר על עבדו שמנהו למשק ביתו והוסיף להטיב עמו והוא מרד בו, מאשר יכעוס על אחד מעבדיו שלא הגדילו ביתר שאת, כי אז תהיה האהבה שאהבו והכבוד שכבדו היא עצמה סבה לשיגדל חמת אדונו עליו במרדו, ולכן -

[מב, כה]
וישפך עליו חמה אפו -
עד שלחם עמו במלחמה עזה, וגם אחרי כן אם היו שבים תיכף היה מוחל להם, אבל הם לא שמו על לבם, כי בעת אשר תלהטהו אש החמה מסביב עוד לא ידע כלל ולא הרגיש עדיין כי אש לוהט סביבו, וגם אחרי כן אשר בערה בו שהאש התחילה לבער בו בעצמו לא מסביב לו לבד, ואז כבר ידע כי נכוה באש, ובכל זאת לא שם על לב לכבות את השריפה ולשוב עד ה', למען יסיר קצפו מעליו.
והנמשל שתחלה שהחריב האויב ערים בגבול א"י לא הרגישו כלל ונדמה כאילו יושבים בשלום, עד אחר שבא האויב בשערי ירושלים ואז ידעו אבל בכל זאת לא שמו על לב לשוב.