[מו, א]
כרע בל -
אומר האיש הכורע לאליל בל, והקורס וכופף עצמו לפני אליל נבו, הלא האנשים האלה, עצביהם היו לחיה ולבהמה, ולבהמה, הלא נשתנה דמות פני האנשים האלה ונעשה חיה ובהמה, שאחר שמשתחוים לאלילים נבזים כאלה אין להם דמות ועצב אדם כלל, וכבהמה חשבו, נשאתיכם, אומר אליהם, הלא האלילים שאתם נושאים על שכמכם, הלא הם עמוסות עוד במשא כבד אשר היא משא להע"א העיפה, ואתם נושאים האליל עם המשא העמוס עליו, מן תכשיטיו וכליו שנתנו עליו.

[מו, ב]
כרעו -
הנה עתה שהלכו עובדי האלילים האלה בל ונבו לגולה עם אליליהם, ונשאו את אליליהם על שכמם, הנה הגם שכרעו קרסו יחדו והשתחוו אל האלילים שיושיעו אותם, בכל זאת לא יוכלו מלט משא לא יכלו להושיע למו לכל הפחות שימלטו אותם מלשאת המשא הכבדה הזאת שהוא האליל עם המשא העמוסה עליו, כי לא לבד שלא הושיעו למו מאויביהם היו מוכרחים לשאת את עצביהם עמהם, ונפשם של האלילים בשבי הלכה עם עובדיהם ולא יכלו להציל את עצמם עכ"פ משבי.

[מו, ג]
שמעו -
אבל לעומת זה שמעו נא אתם בית יעקב שהוא ההמון מן עשרת השבטים, וכל שארית בית ישראל, שהיא הפליטה הנשארת משבט יהודה ובנימין, אתם הם העמסים מני בטן, אתם אינכם נושאים רק נשואים מן אלהיכם. ומדמה נשיאת ה' אותם כאשה הנושאת את פרי בטנה שתחלה נושאת אותו בבטן בתשעה ירחי העיבור, ואח"כ בצאתו מרחם אחרי שנולד, נושאת אותו על ידיה, ועל זה אמר: הנשואים מני רחם וכו'.

[מו, ד]
ועד זקנה -
יאמר אבל נשיאת ה' את בניו לה יתר שאת מנשיאת ההורים את ילדיהם, כי הם לא ישאו את בניהם רק עד אשר יגדלו אבל אח"כ ישוב הדבר בהפך, כי אחר שיגדלו הבנים ויזקנו ההורים, אז ישאו הבנים את אבותיהם להספיק להם כל צרכם, אבל אני עד זקנה אני הוא הנושא לא אתם, וגם עד שיבה שהוא יותר מזקנה אני אסבל אתכם ואתם לא תסבלו אותי, אני עשיתי אומר במליצתו הנה האלילים ינשאו מן עובדיהם יען שעובדיהם עשו אותם ולכן הם צריכים לישא אותם כי הם מעשה ידיהם, אבל אנכי הלא אני עשיתי אתכם לכן אני אשא מעשה ידי ואני אסבול כל צרכיהם ואמלט אותם מכל פגע, וא"כ -

[מו, ה]
למי תדמיוני ותשוו -
הדמיון הוא רק במקצת הדבר אבל ההשואה הוא בכל עניניו, והמשל הוא עוד פחות מן הדמיון, כי ימשילו דבר לדבר הגם שלא ידמו זה לזה בשום תואר, רק שיהיה ייחוס חיצוני ביניהם, אומר למי תדמיוני ותשוו, אם תדמיוני למצוא איכות מה מצורף ביני ובין האליל הכי תשוו הכי ישוה האיכות הזאת באמת בכל פרטיו, ומוסיף לאמר גם אם רק תמשלוני לתפוס משל חיצוני מן האליל על אודותי, הכי ידמה המשל הזה?!
ואיך אפשר שידמה, הלא הם -

[מו, ו]
הזלים זהב מכיס -
והם עושים אליליהם, ואיך ימשלו לבורא כל.
והדלתות מקבילות:
הזלים זהב מכיס - ישכרו צורף,
וכסף בקנה ישקלו - ויעשהו אל.
כי שכירות האומן והפועל ישלמו מכיס בדנרי זהב שהם מטבעות היוצאים בהוצאה ונתונים בכיס. ועשיית הפסל עצמו יעשו מחתיכות כסף, וישקלו החתיכות לדעת משקלם.

יסגדו אף ישתחוו -
הסיגוד אינו לשם אלהות רק לשם סגולה, וההשתחואה הוא לשם אלהות ומוסיף יסגדו במה שחושבים את הפסל כטלמסאות להוריד השפע ע"י פעולת הסגידה שיעשו כנגדו, ויותר מזה כי אף ישתחוו כי יחזיקוהו לאלוה (כנ"ל מ"ה י"ז), והיה להם לדעת שהלא הם שכרו הצורף והם נתנו המתכות למלאכה ואיך יחשבוהו לאלהות?!

[מו, ז]
ישאהו -
וגם יראו כי ינשא עליהם על כתף והם יסבלהו כי משא כבדה ואינו נושא את עצמו. וגם יניחהו תחתיו ויעמד, ואיך יהיה אלוה הלא מגדר האל שלא יתקומם במקום, ויותר מזה כי ממקומו לא ימיש ואין לו שום הרגש ותנועה, וגם לא יוכלו לאמר כי הגם שיש בו חסרונות אלה מכל מקום ישיגו ממנו התועלת שימלא בקשתם, כי הלא המה רואים שאם יצעק אל הפסל לא יענהו, וגם לא יוכלו לאמר שמכל מקום הגם שאינו עונה בדברים, הוא מושיע בסתר בכחו, כי הלא רואה כי מצרתו לא יושיענו, וא"כ -

[מו, ח]
זכרו זאת -
מה שאמרתי בגנאי הפסל, והתאששו היו אישים ואנשים, נגד מה שאמר תחלה היו עצביהם לחיה ולבהמה, אומר היו אנשים לא בהמות, אתם הפושעים השיבו על לב אם רק תשיבו על לבכם בקל תראו אולתכם, אבל לעומת זה -

[מו, ט]
זכרו ראשונות מעולם -
הנסים והגבורות שעשיתי אני מימות עולם שמהם יתברר לכם כי אנכי אל ואין עוד אלהים הפך מן האומרים שיש עלות ועלולים רבים משפיעים ומקבלים, וגם תראו כי אפס כמוני, הפך דעת המשנים. כי אנכי -

[מו, י]
מגיד מראשית אחרית -
רצה לומר כי המעשים שיעשה ה' יהיו בשני פנים:
א) עפ"י חקי הטבע אשר גבל, ועפ"י הסבות הראויים אל המסובבים מהם, ועל זה אמר: מגיד מראשית אחרית שהוא המגביל חקי הטבע ותהלוכותיה, ובראשית הדבר שהוא בעת הוחל הסבה יגיד את אחריתו שהוא אשר יסתבב ממנו לפי חקי הטבע אשר חקק.

ב) מה שיעשה למעלה מן הטבע מעשים הבלתי נתלים בשום סבה מן הסבות, ועל זה אמר: ומקדם אשר לא נעשו כי גם יגיד הדבר מקדם, קודם שהוחל סבתו הגם שלא נעשו הסבות כלל, כי יעשה אותות ומופתים הבלתי משתלשלות מן סבותיהם, רק הוא אמר ויהי.

ומבאר דבריו במאמרים מקבילים:
לעומת מה שאמר: מגיד מראשית אחרית,
אמר: עצתי תקום, שאז אני אומר שתקום עצתי,
היא העצות שיעצתי בהנהגת העולם עפ"י החקים שקבעתי אומר אני שיתקיימו.

ולעומת מה שאמר ומקדם אשר לא נעשו כי אז כל חפצי אעשה אעשה כפי שאחפוץ, לא כפי העצה והטבע המוגבלת רק כפי החפץ למעלה מן חקי הטבע.

[מו, יא]
קרא -
מבאר כי אני הקורא את העיט שהוא העוף הטורף והדורס ממזרח שהוא כורש שקראתיו מארץ פרס לטרוף את בבל, וגם קראתי מארץ מרחק איש עצתי בצד האחר קראתיו שיהיה איש עצתי, שימלא את עצתי בתשועת ישראל ויתן להם רשות לבנות הבית, (נגד הא' אמר ממזרח של בבל, ונגד הב' אמר מארץ מרחק, כי הוא רחוק מארץ ישראל).

אף דברתי -
ורצה לומר ובקריאה זו נראו שני מיני המעשים שהוזכרו בכתוב הקודם.
א) עפ"י חקי הטבע שאז לא יצרתי דבר חדש רק דברתי מה שעתיד לבא אף אביאנה,
ב) למעלה מן הטבע שבו יצרתי יצירה חדשה אף אעשנה וגמרתי את היצירה הלז שהוא הנס, וא"כ -

[מו, יב]
שמעו אלי -
אתם בני בבל שאתם אבירי לב ואכזרים, ואתם רחוקים מצדקה כי הצדקה אשר היא קרובה כמו שכתוב: קרבתי צדקתי לא אליכם היא קרובה כי אתם רחוקים ממנה, ומה תועיל לכם שהצדקה קרובה אם אתם רחוקים.
אך למי יועיל?
אומר -

[מו, יג]
קרבתי צדקתי לא תרחק -
הצדקה היא שיכפר ה' עונות ישראל ויחשב להם זכיותיהם היא קרובה, ועי"כ תשועתי לא תאחר כי ע"י הצדקה תבא הישועה, (בשגם שהישועה יש לומר זמן לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם ולא תאחר את הזמן הקצוב כי זה גדר פעל אחר) אבל לא לכם יהיה הצדקה רק ונתתי בציון תשועה לישראל שאני מתפאר במעשיהם הטובים.