[ה, א]
אשירה -
מוכיח את ישראל בדרך משל וחדה, ושר שיר בעבור ידידו ה' ב"ה, השיר אשר שר דודו ה' בעבור כרמו.

כרם -
המשיל דבר ה' עם ישראל כאילו היה לידידו ה' כרם, ששתלו על הר גבוה ותלול במקום שמן, אשר יחוייב מצד המקום שיצליח ביין חמר, גם לא חסר כל הצריך לתקוני הכרם.

[ה, ב]
א) ויעזקהו -
הקיפו בגדר להיות נצור מהיזק הבא מחוץ.
ב) ויסקלהו –
פנה אבני מכשול מתוכו בל יעכבו בפני התפשטות השרשים, והוא סילוק ההיזק הבא מתוכו.
ג) ויטעהו שרק –
נטעו על אופן שיוכל להיות בעל בדים ושריגים ע"י שנתן ריוח בין גפן לגפן.
ד) ויבן –
בנה מגדל שישב שם שומר לשמרו מעופות ומגנבים.
ה) וגם חצב בו יקב וגת, בו ידרוך הענבים להוציא יינם, ובאופן זה.

ויקו לעשות ענבים -
אחר שלא חסר לו שום דבר, והוא עשה באשים, סורי הגפן נכריה.

[ה, ג]
ועתה -
מזמין את יושב ירושלים, עיר הממלכה ועמהם כל שבט יהודה שעדיין לא חטאו, הם יהיו שופטים בין ה' ובין כרמו שהם עשרת השבטים ומלכות אפרים, לראות מי החייב בדבר, וטוען בפני השופטים לאמר.

[ה, ד]
מה לעשות עוד -
לצורך תקוני הכרם אשר לא עשיתי ומדוע קויתי ונכזבה תוחלתי?
(והנמשל מבואר בפסוק זיי"ן, עדת ישראל הם הכרם אשר נטע ה', בקרן בן שמן היא הארץ הקדושה המוכנה שישיגו שם שני מיני השלמיות, אם שלמות הנפשיי שבין האדם ובין קונו, באשר היא ארץ מקודשת מוכנת לטהרה וקדושה ונבואה, ואם שלמות ההנהגה בין אדם לאדם, באשר היא ארץ לא תחסר כל בה ולא יצטרכו לעשוק ולגזול או להסיג גבול, והם הענבים שקוה ה' שהם משפט וצדקה (כמו שכתוב בפסוק ז') משפט נגד האדם וצדקה נגד המקום. וגם עשה כל צרכי הכרם המבוארים במשל:
א) שגדרם בגדר והבדל מן העכו"ם סביבותיהם בל יתערבו עמהם.
ב) שסקל אבני נגף מקרבם במה שצוה להם להמחות הכנענים לבל ידיחום מה'.
ג) שייחד לכל אחד נחלת שדה וכרם בפני עצמו כי בזה נטעם שורק שיפרו משפט וצדקה בשיהיה דעתם פנויה לעבודת ה', וצרכיהם נמצאים מבלי צורך לעשוק.
ד) שבנה מגדל בתוכו והוא הבהמ"ק בו ישב שומר ישראל לא ינום ולא יישן לשמרם מכל צר ואויב.
ה) חצב יקב הוא השפע האלהי שירד חלף מעשיהם שהוא היין ותכלית המקוה מן המעשה, ובכל זאת עשה הכרם באושים כמו שכתוב: ויקו למשפט והנה משפח).

[ה, ה]
ועתה -
אחר שברר לפני השופטים שהכרם בעצמו אשם ופשע בעצמו, מודיע את העונש אשר בדעתו לעשות לו, הסר, דרך הכרם שיעשו סביבו גדר אבנים בל יהיה למרמס, ויען שעדן אינו בטוח שיקפצו בהמות על הגדר עושין למעלה על הגדר משוכה של קוצים לכלא גם רגל בהמה, אומר שיסיר תחלה מסוכת הקוצים ויהיה לבער לבהמות, ואח"כ יפרץ גם הגדר עצמו ויהיה למרמס והפקר,
ובירושלמי ריש ב"ק:

הסר משוכתו והיה לבאר - זה השן, פרוץ גדרו זה הרגל.
(והנמשל כי יסלק מעליהם השגחתו הפרטיית הסוככת עליהם למעלה מן הפגעים הטבעיים ותולדות הימים, גם יחליש כח גבורתם הטבעיית אשר ע"י ישמרו מכל צר ואויב).

[ה, ו]
ואשיתהו -
ואח"כ אקבעהו שיהיה מקום שמם לנצח, ומצד זה. לא יזמר, לכרות זמורות הגסים המכחישים את הגפנים וגם לא יעדר סביבו להסיר הקוצים והדרדרים עד כי יעלה שמיר ושית, וגם אצוה שלא ימטירו העבים עליו.
(והנמשל אחר שיבא רגל זרים לארצם ויהיה למרמס ישבית את האומה מגוי, יכרית מהם מלך ושרים ומנהיגים, וגם הנבואה יסלק מהם שהוא המטר העליון.
כתרגום יונתן:

ועל נבייא אפקוד דלא יתנבאון להון).

[ה, ז]
כי כרם -
מתחיל לבאר הנמשל, הכרם המשליי הזה בית ישראל המה, אשר נטעם ה' בקרן בן שמן כמו שכתוב בפסוק ד', וכמו שבכל כרם ימצא נטע המובחר שבו ישתעשע בעליו, כן הוא בכרם הזה איש יהודה, כי ממנו הצמיח קרן לדוד ושבט מושלים.

ויקו למשפט –
הם הענבים אשר קוה ה' משפט בין אדם לחבירו וצדקה בין אדם למקום, והם עשו באושים, תחת משפט הנה משפח, מדבקים הבתים זה לזה לגזול גבול העני, כמו שכתוב (פסוק ח' ט' י') ותחת צדקה הנה צעקה על היין, כמו שכתוב (פסוק י"א י"ב). (בפסוק הזה דבר דרך כלל, ועתה מתחיל לבאר תחלה מה שאמר למשפט והנה משפח).

[ה, ח]
הוי -
בעלי זרוע היו מקרבים את בתיהם זה לזה באופן שגזלו גבול העני אשר בתוך, אבל את השדות לא הקריבו, כי שדה וכרם לא נחשב בעיניהם בעת ההיא לעבוד את האדמה, על זה קורא כמהתל עליהם הוי! קורא אני אל המגיעי בית בבית הלא טוב יותר כי שדה בשדה יקריבו לקחת מהעני גם גבול שדהו עד אפס מקום עד שלא ימצא העני שום מקום לא בעיר ולא בשדה, ובזה תרויחו כי והושבתם תשארו יושבים לבדכם בקרב הארץ והעניים כלה גרש יגרשו. וזאת שנית הלא טוב לכם השדות והכרמים מן הבתים, כי הלא -

[ה, ט]
באזני -
קול קורא לאמר ה' צבאות הוא לשון שבועה שנשבע ה' בשמו הגדול, כי בתים רבים לשמה יהיו, ולא שיהיו לשמה מפני קטנם או גריעותם, כי גם ( בתים) גדולים וטובים (לשמה יהיו) מסבת מאין יושב, כי תצא חצי העיר בגולה, וא"כ למה לריב תגזלו בית העני להגדיל בתיכם, אבל בהשדות והכרמים בהם הלא תמצאו חפץ.

[ה, י]
כי עשרת צמדי כרם -
לא יעשו רק מדה אחת של יין, וזרע חמר לא יעשה רק איפה, שהיא עשירית מן הרגיל. ומצד זה תצטרכו לכרמים ושדות גדולים. וכמהתל עליהם יאמר, הייתם מרויחים יותר בגזלת השדות מגזלת הבתים שיעמדו שממה. (עתה מתחיל לבאר מה שאמר: ויקו לצדקה והנה צעקה על היין).

[ה, יא]
הוי! -
מצייר כי רואה אנשים משכימי קום, ושואל הוי משכימי בבקר, על מה הם משכימים? הילכו לבית ה' להתפלל?
משיב לא, כי שכר ירדפו!
רואה שנית כי אלה הם מאחרי שבת, ושואל הוי מאחרי בנשף, על מה?
משיב, שם יין ידליקם.
מוסיף לחקור עוד מה יעשו בבית המשתה כל היום, היביטו שם פועל ה' ומעשהו? משיב לא, כי -

[ה, יב]
והיה -
שם יהיה.

כנור ונבל –
מצורף אל יין משתיהם, אבל את פועל ה' לא יביטו, שמה לחקור על הנהגת ה' והשגחתו, כי מעשה ידיו לא ראו מימיהם, ואיך ישימו עליו לב עתה במשתה היין?!

[ה, יג]
לכן -
בעבור כל הנזכר בעבור שעשו באושים, גלה בבלי דעת.

וכבודו -
נכבדיהם ימותו ברעב, תחת שהשיגו גבולות להרבות עשרם,

והמונו -
ימותו בצמא תחת שסבאו יין ושכר.

[ה, יד]
לכן -
מוסב על לבלי חק. השאול ירחיב פיו אל בלי חק, אל מי שלא שם חק לתאותו, וכן גם השאול לא ישים גבול לתאותו לבלוע נפשות.

וירד הדרה -
כשתשבת עיר, יתבטל תחלה שאונה, שהוא קול ההמולה הגדולה שבה קול ששון ושמחה וכדומה, ואח"כ המונה שהוא ההמיה המורגלת, ואח"כ הדרה שהוא המלך ושרים, עד שהסדר הוא שירד שאונה והמונה והדרה, והמליץ פה הפך הסדר לאמר שתושבת פתאום כאילו השאול פתח פיו ובלע כל העיר בפתע פתאום, עד שנשבת הכל פעם אחת, ועל זה אמר ועלז בה, כאילו בעודם בשכרותם ועליזתם יפלו לשאול ולא ירגישו ועוד יעלזו וישחקו בבטן שאול, ומלת בה מוסב על השאול.

[ה, טו]
וישח -
האדם יכניע את עצמו בלב ובפועל, ועיניו ישפלו לפני ה' בתשובה וחרטה (עיין פירוש ה
פסוק למעלה ב' ט').

[ה, טז]
ויגבה -
ואז ישובו לעשות ענבים שהם משפט וצדקה.

ויגבה ה' ע"י המשפט -
שיעשו בין אדם למקום, ויקדש ע"י הצדקה, שיעשו בין אדם למקום.
(א)

[ה, יז]
ורעו -
המליץ תפס פה משל משתי כבשות הצאן:
האחת הורגלה לרעות על נאות דשא, והשניה שה שמנה אשר נתפטמה על האבוס, ובעת רעבון כשהאבוס ריק ואין בה אוכל להאבוסה תמות ברעב, אבל השה הרזה תמצא מחיתה גם אז בשדה במדבר. וזה שאמר ורעו כבשים כדברם ומנהגם לרעות בשדה אבל וחרבות מחים גרים יאכלו, החורב והיובש שיתיבש המוח שבעצמות צאן הפטומות יאכלו וישחיתו את הגרם והעצם, שהצאן הפטומות מתוך שמלומדים במאכל דשן ושמן ועתה יחסר להם זה תחרבנה מוחות עצמותיהם ויכלו גם העצמות.
והנמשל שאחר שישובו לעשות משפט וצדקה ולא יגזלו איש את רעהו, אז הרגילים להתפרנס מיגיע כפם ימצאו מחייתם גם אז וירעו כמנהגם, אבל הרגילים להתפרנס מן הגזל עתה תחרבנה עצמותיהם השמנות, כי בקום המשפט על מכונו לא ימצאו חית ידם.

[ה, יח]
הוי -
שיעור הכתוב.
הוי מושכי העון בחבלי השוא (ובחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה –
ובאור הדבר כי האדם יש לומר תמיד מלחמה פנימית, עת יזדמן לפניו דבר הערב אשר הוא מוזהר ממנו, אז התאוה תעוררהו ליהנות מן הדבר, והשכל יזהירהו שלא ליגע בו מפני מצות ה', ועת תנצח התאוה ויעבור על המצוה נקרא חטא בכתבי הקודש, שחטא מן המטרה ועבר ואשם, והחוטאים באופן זה מלאים חרטה, כי אחרי ימלאו תאותם יפקחו עיניהם ויכירו את אשר הרעו.
ויש אנשים אשר עת תסיתם התאוה לעבור מצוה ויראו כי השכל עומד לשטן להם יקראו גם אל השכל לעזור אל התאוה, ע"י שיכפרו במצוה או במצוה עליה, בגמולו ובענשו וכדומה, וזה הנקרא בשם עון כי העוה דרכיו במזיד, וזה לא יתחרט לעולם, ועם הכת הזה התוכח הנביא פה, כמו שכתוב בפסוק שאחרי זה: האומרים ימהר יחישה מעשהו, שהם הכופרים בעונשי ה', יטעון עליהם שידרשו על עקר הסבה אשר סבבה התפקרותם, אם היה זה מחקר השכל לבדו ומופתי העיון, אבל באמת לא כן הוא עקר הסבה לזה היה בולמוס תאותם אל הדברים האסורים, זה משך אותם בעבותות חזקים כעבות העגלה, ואז משכו את העון שהוא טענות השכל לעזרת התאוה והחטא, אבל לא בחבלים חזקים רק בחבלי השוא שאין בם ממש.

וזה שאמר: הוי משכי העון, מה שהם מושכים את העון שהוא טענת השכל, הם חבלי שוא וקורי עכביש אשר במעט קט ינתקו כי אין ממש במופתיהם, אבל (בחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה, וזה הוא עקר סבת החטא, כי ראה נא ובחון את טענותיהם אשר יעריכו נגד הנביא המוכיח אותם, ראה נא חבלי שוא האלה, הנה הם.

[ה, יט]
האמרים -
אל הנביא המנבא שישובו ומודיעם הפורעניות שיביא ה' עליהם, הם משיבים לו הלא לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא, וצריך שה' ימהר מעשיו שאז יהיה ראיה שהוא בהשגחה. ובזה צריך:
א) שימהרם בזמן,
ב) שיחיש ויעשם בזריזות, לא כן עתה שמאחרם בזמן, וגם בעת שמביא הרעה מביאה במתינות נוכל לתלותה במקרה.

ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל -
העצה הנאמרת אצל ה' בכל מקום היא התכלית אשר עבורו יפעל מעשהו, למשל מלך שמרדה עליו מדינה ומתיעץ איך יכבשם ואיך ישלח אנשי חיל ואיך ילחם אתם עד שיכנעו תחתיו, הנה הגדודים ששולח שמה ומלחמתו עמהם הוא המעשה שעושה להשלים העצה שהוא שיביאו צוארם תחת עולו, ובעת שילחם עמם נאמר שהשלים מעשהו, ובעת שיכבש אותם נאמר שנשלמה עצתו. מבואר כי אצל ה' אשר אינו צריך לעצות ותחבולות, לא יפול שם עצה רק על התכלית הנרצה ממנו במעשהו, ובעת יגזור פורעניות על איזה אומה, שתכלית כונתו למען יכירו אלהותו ויכלתו, הפורעניות שמביא היא מעשהו, וכונתו שיכירו כחו וגבורתו היא עצתו. על פי זה אומר אחר שתכלית כונתו שע"י העונש נשוב בתשובה צריך:
א) שימהר המעשה בעצמה שהוא העונש,
ב) שימהר גם העצה שנשיג שהוא העושה הכל, וזה שאמר ותקרב שלא תעמוד העצה במקום רחוק עד שאינה נראית כלל וגם ותבואה, שלא תעמוד במקום אחד רק תלך ותבא אלינו ועי"כ ונדעה בהשגה שכליית שכן הוא, לא כן עתה שבין מעשהו בין עצתו נעלמים מעינינו, זה טענתם טענת העון, והוא חבלי שוא ותהו, כי ידוע שה' מאחר העונש כדי שיהיה מקום לבחירה, או מצפייתו פן ישובו בתשובה, ועוד טעמים ידועים.

[ה, כ]
הוי האומרים לרע טוב -
שלש דבריו לעומת שלש ההבחנות אשר בכח האדם:
א) הבחנה השכליית, להבדיל בין הטוב האמתי והרע האמתי, כמו המצוה והחטא.
ב) הבחנת כח המדמה להבדיל בין המועיל והבלתי מועיל כמו האור והחושך.
ג) הבחנת הנפש המרגשת בין הערב להבלתי ערב כמו הדבש והלענה.
וכמו שיקרה בחליי הגופות שיטעמו המר מתוק והמתוק מר, או חולי העינים שידעו האור חשך והחשך אור, כן ימצא בחולי הנפשות שישוב אצלם הרע טוב והטוב רע. ושיעור הכתוב, הוי קורא אני אל האמרים לרע טוב ולטוב רע, הלא הם שמים אור לחשך וחשך לאור, מר למתוק ומתוק למר, כי נדמו בחליים הנפשיי, כמחלה אנושה גופיית עד שנעדר מאתו כח ההבחנה והרגשה. אמנם לעומת שהחולים יסמכו על עדות הבריאים העומדים נגדם שמגידים להם שזה אור ומתוק, או חשך ומר, לא כן אלה, כי -

[ה, כא]
הוי -
הם חכמים בעיניהם, הגם שנגד פניהם עומדים נבונים, המשכילים ומבררים להם מה הוא הטוב ומה הוא הרע.

[ה, כב-כג]
הוי גבורים וכו' מצדיקי רשע -
רצה לומר עקר תפארת הגבורה הוא שיעשה משפט ויציל עשוק, וא"כ קורא הוי, גבורים ואנשי חיל, איך הם בעצמם הם מצדיקי רשע ע"י שוחד, ולשתות יין למסך שכר, הוא מאמר מוסגר, כמתלוצץ עליהם הסגיר בדבריו, גבורים, אבל לא לגבורה רק לשתות יין, אנשי חיל, אבל רק למסוך שכר, כי אין מכונים גבורתם לתכלית הנרצה, (ומבואר אצלי כי הגבור הוא הגבור בטבע, ואיש חיל אינו גבור רק יודע תכסיסי מלחמה, לכן מיחס אל הגבור שתיית היין בעצמו, ואל האיש חיל רק מזיגת השכר ועריכתו, תכסיסי השכרות נגד תכסיסי המלחמה). אומר איך הגבורים האלה הם מצדיקים הרשע, שרשעו גלויה ואין מחפשים כלל לתת טעם למה הצדיקו אותו, כי מבואר לכל שהצדיקו אותו רק עקב שוחד שנתן, וצדקת צדיק הגלויה יסירו ממנו.

[ה, כד]
לכן -
דלתות הכתוב מגבילים:
לכן כאכל קש לשון אש, שרשם כמק יהיה,
כי מאסו תורת ה' צבאות. וכמו שחשש להבה ירפה,
פרחם כאבק יעלה, כי את אמרת קדוש ישראל נאצו,
רצה לומר כי במה שנאצו את אמרת קדוש ישראל שהוא דבר הנבואה חטאם גדול בשתים ממה שמאסו את תורת ה':
א) כי המיאוס רק בלב והניאוץ הוא בפה.
ב) שדבר הנבואה חמורה יותר כי באה בעונשים ואזהרות מיוחדים אליהם, ומצד שהוא קדוש ישראל והתיחדות השגחתו עליהם, ולכן עונש נאצות הנבואה קשה מעונש מיאוס התורה. ובזה מגביל עונש מיאוס התורה, שידמו עבורה כקש הנאכל מלשון אש.

דמה המשל בשני ענינים:
א) הקש הוא שורש השבולת,
ב) האש ממיקו אבל אין נעשה אבק רק האפר נשאר במקומו.

וכן שרשם כמק יהיה,
א) שלא יגיע העונש רק אל השורש לא אל הפרח שהם הבנים, ורצה לומר רק אל החוטא עצמו,
ב) שרק כמק יהיה דבר הנימוק ונשאר במקומו. אבל בעבור עונש ניאוץ הנבואה דמה אותם כחשש הנרפה מן הלהבה.
א) החשש הוא ראש פרח השבולת, וכן פרחם כאבק יעלה שהם תולדותיהם שהם הפרח,
ב) החשש הנאכל נעשה כאבק שהרוח נושאו ומעלהו באויר וכן מתבטל ממציאות לגמרי, וכן בנמשל אומר כאבק יעלה, עד שיגדל העונש לעומת החטא.

[ה, כה]
ויט ידו עליו ויכהו -
כמשל אדם המכה שמרים ידו על חברו ומכהו, וירגזו ההרים, שתרעש הארץ ותבלע יושביה, ועי"ז ותהי נבלתם כסוחה וכרותה בקרב חוצות. בכל זאת, רצה לומר בכל המכות האלה, לא שב אפו ועוד ידו נטויה, להכותם בידי אדם על ידי אויבים וצוררים שקשה יותר, כמו שאמר דוד: נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה.

[ה, כו]
ונשא נס -
הוא הדגל שמרימים לגדודים העומדים במקום רחוק שיתקבצו למלחמה, ומוסיף לאמר כי לא יהיה צריך כלל אל נס, כי רק ושרק שריקה בשפתיים לבד, ואף שיהיה האויב מקצה הארץ, מכל מקום והנה מהרה קל יבוא, מהרה הוא שיצא תיכף ממקומו, וקל הוא זריזות ההליכה ומרוצתה.

[ה, כז]
אין עיף -
מצייר קלות מהלכתו שלא יקרה לו שום עיכוב שלא ייעף מצד עצמו, ואין כושל, מסבה חיצונית שיעכב דרכו, וגם לא ינום, התנמנמות מסבת יגיעה, ואף גם לא יישן, השינה הטבעיית ההכרחיית שבני אדם ישנים בלילה, עד שיוכל לילך ביום ובלילה ולא לבד שלא יקרה לו עיכוב מצד גופו, כי גם מצד מלבושיו לא יקרה לו עיכוב, כי לא נפתח אף אזור התחתון שתחת חלציו שיתעכב עי"כ, ואף גם לא נתק שרוך נעליו, אף שזה מצוי שינתק בהלכו דרך רחוקה, וגם אינו מתעכב ע"י כ"כ כי יוכל לילך בלא שרוך, מכל מקום אפילו סבה קלה לא יקרה לו.

[ה, כח]
אשר -
מוסיף והולך בציור מהירת ההליכה שאף לא יצטרך לעכב עד שילטוש החצים, כי יהיו שנונים מכבר ערוכים למלחמה, ואף גם לא יצטרך לדרוך הקשת במלחמה כי קשתותיו דרוכות מעצמן, וכ"ז משל מליצי איך יצליח האויב דרכו ולא יצטרך להתעכב עד שיחפו פרסות סוסיו בברזל, כי פרסות סוסיו נחשבו כצר, כצורי החלמיש עד שלא יזוקו מן הסלעים ולא יצטרכו חיפוי, ולא זאת לבד אלא כי לא יצטרכו לסוסים כלל למשוך המרכבות, כי גלגליו ואופני מרכבותיו יהיו כסופה, והם בעצמם ישאו המרכבות באויר, וכל זה ציור איך יתקיים מה שאמר ימהר יחישה מעשהו. מעתה מתחיל לצייר גבורת האויב ואכזרותו.

[ה, כט]
שאגה לו -
שאגת הלביא חזקה מן הכפיר שהוא גור אריות, אבל לעומת זה הכפיר מתמיד לשאוג בכל עת ולא כן הלביא, לעומת זה אומר, איכות שאגתו תהיה חזקה כלביא, וישאג בתמידות ככפירים. וינהם, הארי נוהם במרירות רק בעת שאין לו טרף אבל הוא ינהם אף שיאחז טרף, רצה לומר הגם שישיג יחלק שלל לא תשבע נפשו, ויפליט את הטרף אל חוריו עד שלא יוכלו להצילו מידו, ומוסיף לאמר ואין מציל, שלא ימצא מציל במציאות כלל כי אין מי יעמוד נגדו.

[ה, ל]
וינהם -
אחר שצייר אימת האויב בציור ארי טורף ושואג, המציא אל הצרה ציור אחר מליציי, בציירו את האומה הנכבשת מן האויב כאניה המטורפת בים הגדול, הים הולך וסוער, הגלים נשאו דכים, והאניה חשבה להשבר, ועל זה אמר: וינחם עליו ביום ההוא כנהמת ים, כמו שהשתמש במליצה זו גם לקמן (י"ז י"ב) והמשורר בתהלות (צ"ג), להדמות שאון האויב כנהמת ים לגליו.

ונבט לארץ –
מצייר איך בני האניה מתלבטים ויגעים לחתור לארץ ליבשה אל עיר מושב ולא יכולו, כי נקבצו כל הסכנות המוכנות לשבר את הספינה.
א) והנה חשך, סביבם אפילה ואין יכולים לראות מקום החוף.
ב) צר, לקראתם צר וסלע גדול, ויראים שתשבר על הצורים.
ג) ואור, נגדם עב וענן היורד לשתות מימי הים והוא סכנה גדולה להספינה כידוע.
ד) חשך בעריפיה, כי הענן שהוא האור הנזכר שפך עליהם מטרו והפיץ ענן אורו בנפץ ושטף (וואלקענבראך), עד שנחשך להם מצד העריפות והמטר ואין תקוה להנצל, כי כל חכמת המלחים תתבלע אז. וזה ציור יפה על גודל הצרה ותכלית היאוש.