[ו, א]
בשנת מות -
(עיין בהערה קאפיטל א'): ואראה את ה', העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, והראיה הנאמרת פה היא ראיית השכל והשגה בלבד, ואחר שמן הנמנע להשיג את הבלתי בעל תכלית מצד עצמו רק מצד פעולותיו, מבואר כי ההשגה שהשיג לא היה מצד עצמותו רק מצד דרכי הנהגתו, (וכמו שאמרו חז"ל בסוף החולץ:

ואראה את ה' והכתיב: לא יראני האדם וחי?!
לא קשיא, כאן באספקלריה המאירה (רצה לומר לראות אמתת העצם א"א) כאן באספקלריה שאינה מאירה (היינו להשיג רק דמות כבודו על ידי מעשיו וקשר המסובבים עד הסבה הראשונה, כמשיג אור השמש לא בעצמו רק האור החוזר המתפלש מן הגשם המקבל האור, זה אפשר).

ודע כי ההנהגה העליונה תתראה בשני פנים:
א) ההנהגה הטבעיית הסדורה מראשית קבועה ועומדת לא תשתנה, והכלים אשר על ידם ינהיג ההנהגה הזאת הם צבא השמים, אשר ע"י מהלכם ותנועותיהם ימזגו היסודות יפרדו יורכבו ויוכנו לקבל מזגים וצורות שונות,
ב) ההנהגה הנסיית ההשגחיית שיהרוס סדר הטבע בעת הצורך, וכלי ההנהגה הזאת הם צבא המלאכים, שהם גבוהים במעלה מצבא השמים והם ישדדו כח המערכת בפקודת רם ונשא, אולם הנהגה זאת אינה מתמדת, כי לא יבטל הסדר הטבעי רק לצורך גדול, החוזה פה צייר תחלה ההשגה שהשיג מן ההנהגה הטבעיית, וצייר המנהיג העליון הזה כמלך יושב על כסאו, שיען הנהגה זו קבועה, צייר המנהיג יושב, כי הישיבה תורה מנוחה וקביעות, וכסא הם צבא השמים כמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ה' בשמים הכין כסאו, עליהם יושב וישם משטרו על ההנהגה הקבועה הטבעיית המתמדת, רם ונשא, מוסב על ה' הנזכר, והוא מאמר מוסגר, כי יען תיאר אותו כמלך יושב על כסא בא להרחיק ענין ההגשמה בל יקחו הדברים על פשוטם, אומר בשם בזה רם ונשא ונעלה בעצמו מתוארים אלה שבאו לשבר האזן בלבד.

ושוליו -
של הכסא רצה לומר סוף ההנהגה הטבעיית הזאת.

מלאים את ההיכל –
כי סוף ממשלת הכסא שהוא השתלשלות ההנהגה השמיימיות יורדת אל ההיכל להתפשט משם אל העולם השפל, כמו שכתוב: והארץ הדום רגלי, ואמר מלאים, כי גם הנהגת הארץ אינה בדרך כללי רק בהשגחה אישיית ואין דבר ריק מהשגחתו.

[ו, ב]
שרפים -
עתה שב לבאר ההשגה השניה אשר השיג מן ההנהגה הנסיית הנעלה מן ההנהגה הטבעיית, הנעשית באמצעות השרפים, עמדים ממעל לו, שהם עומדים ממעל להכסא (לו מוסב על הכסא), כי הם המניעים את הכסא שהיא המערכת וגבוהים ממנה, ואחר עומדים, כי יען שהנהגה זאת אינה קבועה, הם עומדים מוכנים לעת יצטוו.

שש כנפים לאחד -
צייר מציאות המלאכים לבעלי כנפים, והוא עפ"י שלש בחינות, כי כבר בארתי בבאור המלות שהעברי ישמש בשם כנף על ג' ענינים:
א) על הקצה והגבול, כנפות הבגד.
ב) העלם וכיסוי, ולא יכנף עוד מוריך.
ג) העפיפה.
ומצד ג' בחינות אלה ייחס להם הכנפים כמו שחלקם בשתים יכסה פניו וכו'.
א) להורות שהם בעלי גבול ומדה שהגם שלא ימצא בהם כמה מתפשט חיצוני, באשר אינם בעלי גשם, יצייר אצלם כמה מתפשט פנימי, במה שכחם מוגבל בהכרח, וזה נודע מצד הפנים שלהם שיומלץ על עלתם וסבתם, שמצד שיש להם עלה והם עלולים אינם בב"ת בהכרח, כנודע בחכמת מה שאחר הטבע, ועל זה אמר: בשתים יכסה פניו.

ב) להורות על העלם וכיסוי שעצמותם אינו מושג אצלנו, כי שכל האדם לא ישיג דבר הנעלה ממשיגי הזמן והמקום שהם תנאי להשגות האדם, ועל זה אמר בשתים יכסה רגליו, מצד הרגלים שלהם שהם מסובביהם אשר לרגל', ניכר בהם כנפים על צד הכונה השניה המורה ההעלם והכיסוי.

ג) להורות על העפיפה עצמה, שהוא ציור ענינם העצמי שרצים לעשות רצון קונם, ועל זה אמר ובשתים יעופף.
ותרגומו:

ובתרין משמש,

ומה שיחס בכל אחד שתי כנפים, הורה לנו ג"כ כי הגם שהם מופשטים מגשם מכל מקום לא ימצא בהם האחדות הפשוט כמו שימצא בבוראם, וע"כ תפס מספר הזוגי בכנפיהם המורים על ענינם.
ואמר: בשתים יכסה פניו, כי מצד שמקבלים שפע וחיות וקיום מעלה אשר עליהם יוכר בהם הריבוי, אחר שמשכילים את עצמם ואת עלתם.
וכן: בשתים יכסה רגליו, מצד שהם משפיעים למסובביהם ענינם מורכב ממה שנמצא בכח עצמם וממה שנמצא בו בערך שהוא משפיע אל זולתו.
וכן: בשתים יעופף כי בענינו העצמי יתראה בו ההרכבה ענינו בו בעצמו וענינו לצורך התכלית המכוון בעפיפתו להשלים חפץ ביראו.
(וענינים האלה ממציאות המלאכים ושהם עלות ועלולים משפיעים ומקבלים ושכח השכלתם מורכב מצדדים אלה מוסכם מן הקבלה עם הפילוספיא הקדומה היונית).

[ו, ג]
וקרא זה אל זה -
ותרגומו:

ומקבלין דין מן דין,

מסכים לדעות המחקרים ומקובלים שהמלאכים כל אחד נשפע מחברו, וכאילו השיג כי הזמינו זה את זה להשכיל גדולת יוצרם וקדושתו.

קדוש קדוש קדוש -
לפי פשוטו הוא כענין מלך מלכי המלכים, רצה לומר השם קדוש יותר ממי שהוא קדוש על כל הקדושים, ורצה לומר שאין קדוש כקדושתו.
ותרגומו:

קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה קדיש על ארעא עבד גבורתיה קדיש לעלם ולעלמי עלמיא,

רצה לומר קדוש בשמים שנבדל מן הצורה קדוש בארץ שנבדל מן החומר, קדוש לעלמי עלמיא שנעלה מן ההעדר, ונראה שסוף הכתוב מבאר את ראשו, מה שאמר ה', הוא קדיש לעלמי עלמיא ששם הויה מורה על הנצחיית בעבר הוה ועתיד.

צבאות -
הוא קדיש בשמי מרומא שעקר שם צבאות על צבא מעלה (כדברי הראב"ע בפרשת בא).

מלא כל הארץ כבודו -
הוא קדיש על ארעא.
ובזה השלים כל דברי החזיון, שנגד ההנהגה הטבעיית אמר קדיש על ארעא כי עקרה בארץ ונגד הנסיית אמר קדיש בשמי מרומא, ונגד עצמותו מצד עצמו אמר קדיש לעלם, שגם טרם כל יציר נברא קדושתו לא תשתנה, גם כלול בזה ג' ההשכלות שנמצא בשרפים כנ"ל:
א) להכיר עלתם שעל זה אמר בשתים יכסה פניו, על זה קראו זה לזה להודיע כי קדיש ה' ונעלה מהשגתם במה שהוא היה הוה ויהיה ונעלה מהשגתם ואין לו קשר עמהם.

ב) ההשגה שיש להם להכיר את עצמם שעל זה אמר: בשתים יעופף, נגד זה קוראים קדיש בשמי מרומא שנבדל מן המלאכים עילוי רב.

ג) להכיר את הנשפע מהם שהם התחתונים, אומר קדיש על ארעא, יכירו כי גם שם כבוד ה' ונבדל מכל.

מלא כל הארץ כבודו -
רצה לומר הגם שהוא קדוש בתכלית הקדושה והרוממות מכל מקום כבודו ותהלתו מלא גם כל הארץ שהוא הקצה השפל מבריאותיו, כי השגחתו מלאה את כל אין דבר ריק ממנה.

[ו, ד]
וינועו אמות הספים -
ראה בחזיונו כי מרעש הקול אשר בא מחוץ לבית אל הבית, התפלצו סיפי השער וכל הבית התחיל להתמלאות עשן, הודיעו לו בחזיון הזה כי הבית הזה שהוא משל אל העולם השפל בכלל ואל כנסת ישראל בפרט, שעליו אמר: ושוליו ממלאים את ההיכל. נתמלא עשן מקצף ה' עליהם כמו שכתוב עלה עשן באפו.
והראו לו עוד, כי תחלה התפלצו ספי ההיכל ושעריו, והוא משל אל הנביאים שהם הנמשלים לשומרי הסף כמו שכתוב צופה נתתיך לבית ישראל, כי בראשם תלוי האשם ראשונה, במה שלא הוכיחו ויסרו את ישראל.

[ו, ה]
ואמר -
אחר שראה החזיון שהתנענעו הספים, והבית נמלא עשן, והבין הנמשל, ואמר: אוי לי כי נדמיתי, רצה לומר כי נדמה ונמשל לי משל ודימוי בדמיון הזה שראיתי, שבו המשילו לי:
א) כי איש טמא שפתים אנכי, זה היה משל התנענעות אמות הספים שהנביא חטאו בשפתים שאינו מוכיח.

ב) כי בתוך עם טמא שפתים אנכי ישב, שאין שומעים לתוכחה שזה היה משל הבית שנמלא עשן. ואחר שה' קוצף עלי ועל עמי, אוי לי כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, ואני ועמי אין ראוים לזה.

[ו, ו]
ויעף אלי אחד מן השרפים -
מלאך מיוחד להגעת הנבואה אל הנביאים וחז"ל (ברכות ה') קבלו שהוא מיכאל שר צבא ישראל.

ובידו רצפה -
תרגומיה:

ובפומיה ממלל,

המשיל את הדבור שקבל המלאך מאת ה' להגיעו אל הנביא, לרשף אש, כאומר הגם שנדמה לו המלאך שרף אש, מכל מקום היה הדבור נעלה ממנו עד שנכווה ממנו כמרשף אש

(על דרך שאמרו חז"ל:

בכיוצא בזה כל אחד נכוה מחופתו של חברו).

במלקחים -
וכשקבל הדבור מעל המזבח ממקום הנורא מאלהי הצבאות השוכן שם, קבלו ע"י מלקחיים לבל יכוה בו, והיא מליצה מהנהוג אצל בני אדם שמקבלים רשף ע"י צבת בל יכוו בו, והזכיר המזבח, יען הודיע לו כי הרשף הזה יכפר עונותיו שזה מיוחד אל המזבח העשוי להסיר עון ולהתם חטאת, וכל זה משל ונמשל יבואר בפסוק ח'.

[ו, ז]
ויגע -
שהגיע הרשף שהוא דבור הנבואה אל פיו על דרך ראה נתתי דברי בפיך.

הנה נגע -
במה שנגע זה על שפתיך, רצה לומר במה שתקבל הנבואה ותלך בשליחותי לנבאות ולהוכיח, עי"כ וסר עונך, הוא העון הנזכר (פסוק ה') שאמר איש טמא שפתים אנכי על שנמנע מהוכיח, ואף חטאתך תכפר, שלא ישאר אף חטא שוגג.

[ו, ח]
ואשמע -
עתה באר הנמשל שהזכיר בשני פסוקים הקודמים שהרצפה שהגיע השרף לתוך פיו הוא הוא הדבור ששמע עתה מפסוק זה עד סוף הפרשה, שכל דבור זה היה ע"י המלאך.

את מי אשלח -
לכל שליחות צריך שני תנאים:
א) שיהיה השליח נרצה אל המשלח וראוי אל השליחות. ועל זה אמר: את מי אשלח,
ב) שתהיה השליחות נרצה אל השליח שיאבה ללכת בשליחות זה, ועל זה אמר: ומי ילך לנו.

ואמר הנני שלחני -
רצה לומר מצדי לא יבצר כי הנני מוכן ללכת בשליחות, רק הדבר תלוי מצדך אם אני נרצה אליך ועל זה אמר שלחני אם רצונך בכך.

[ו, ט-י]
ויאמר לך ואמרת וכו' השמן לב העם הזה -
שיעור הכתוב, לך ואמרת שמעו שמוע ואל (תאמר) תבינו, (ואמרת) ראו ראו (ואל תאמר) תדעו פן יראה בעיניו ושב ורפא לו.
(תבת ואמרת נמשך לכל הכתוב והשמן לב העם הזה הוא מאמר מוסגר).

באור הדברים, כי לב ישראל היה נסוג אחור בעת ההיא מקבל כל דבר חכמה ומוסר, ולא היו רוצים לשמוע לדבר הנביא כלל, יעץ לו ה' שבעת יבא אליהם לדבר עמהם יאמר להם בסתם שמעו שמוע או ראו ראו ולא יאמר להם שיבינו או שידעו. כי אם יזכיר להם שנמצא בדבריו דבר בינה או דעה ימאנו מהקשיב ומלראות, ואם תשאל ומה ארויח במה שישמעו או שיראו אם לא יבינו וידעו. על זה אמר בזה תרויח פן ע"י שיראה בעיניו וישמע באזניו יתן לבסוף הדברים על לבו ויבין ג"כ (הגם שלא נתכון לזה) וישוב בתשובה וימצא רפואה לחולי נפשו.

ובאר הטעם –
למה מצוה שלא יאמר להם שיבינו וידעו?
כי על ידי שהשמן לב העם הזה מכל חכמה ושכל זה הוא הסבה שגם אזנם הכבד ועיניו השע, ובאם ישמעו שנמצא בדבריך דבר חכמת בינה יכבידו אזניהם ויסתמו עיניהם מראות אבל ע"י שתאמר להם רק שמעו שמוע ולא תאמר להם תבינו ותדעו, פן יראה בעיניו וממילא בלבבו יבין וכו'. (ומה שסדר בדבריו ראיה שמיעה הבנה, כי תחלה נכיר את הבורא ע"י ראיית החושים מהמון מעשיו ובריאותיו, ואח"כ ע"י הקבלה הנמשכת מדור דור, ואח"כ ע"י מופתי השכל והדעת כמו שכתוב לקמן (מ"ם), הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם. ע"כ סדר פן יראה ישמע יבין. ותחלה סדר בהפוך שמעו שמוע או עכ"פ ראו ראו שהיא התחלת ההשגה).

[ו, יא]
ואמר עד מתי ה' -
אתנהג עמהם כן שאומר להם שישמעו ולא יבינו, הלעולם יהיו סוררים והולכים?!
ויאמר עד אשר אם שאו ערים, השיב לו ה', כן תנבא והם לא יבינו, עד יחרבו עריהם ויתקיים כל הנאמר פה עד כאלה וכאלון, ואז ישאר זרע קודש מצבתה שהם ישמעו ויבינו וידעו. אם שאו, תחלה יחרבו הערים, ועוד ישארו בתים יחידים, ואח"כ גם הבתים יחרבו מאין אדם, ועדן ימצאו רועים ועדריהם ואח"כ האדמה בכלל תשאה שממה.

[ו, יב]
ורחק -
העשרת השבטים שיגלה מלך אשור לא יגלו למקום קרוב שיהיה תקוה שישובו, כי ירחקם ה' לנהר גוזן וערי מדי.

ורבה העזובה –
גם הפלטה שישארו מדלת העם בארץ לכורמים ויוגבים יעזבו הארץ מעצמם.

[ו, יג]
ועוד בה עשיריה -
עוד ישאר חלק אחד מעשרה שהוא שבט יהודה, וגם היא תהיה לבער כאלה, המשילם לאילנות אלה ואלון שעליהם רבים (כמו שכתוב הושע ד' י"ג אלון ואלה כי טוב צלה). ומכל מקום בסתיו העלים נובלים רק המצבת נשאר, כן הרשעים שהם הקליפות והעלים יבולו והמצבת תשאר. וזה מוסב על השאלה עד מתי ה'. השיב עד יהיו כאלה וכאלון שתשאר רק המצבת, והם ישמעו לדברי הנבואה. ובאר הטעם כי זרע קדש מצבתה. כי המצבת שתשאר יהיה זרע קדש צדיקים בדורו של חזקיהו, שהם שבו אל ה' בכל לבם.