[סג, א]
מי זה בא מאדום -
כבר כתב ראב"ע:

כי אדום הוא מלכות רומי וקוסטאנטינא וכו' ובצרה היא ראש אמונתם.

ושם (למעלה ל"ד) כתבתי כי אל אדום יבא ה' להושיע את עמו, ולבקש חשבון על שהרעו לישראל, ואל בצרה יבא בעבור האמונה שיכירו דת האמת, מצייר פה כי תחלה יבוא אל אדום ובצרה בדברים רכים, וימשיל את ה' שהולך בבגדים נקיים וזכים, ואחר שלא ישמעו בטוב אז ילבש נקם להלחם עמם.

מי זה בא מאדום חמוץ בגדים -
בבגדים לבנים ונקיים,

מי זה הבא מבצרה זה הדור בלבושו -
ויש הבדל בין בגד ללבוש,
הבגדים - הם הכוללים,
והלבוש - הוא המיוחד לדבר פרטי כמו לבוש מלכות, לבוש שק,

מאדום -
ירצה ה' שלא ירעו לישראל והבגדים שילבש הם בגדיו הכוללים שהם מדותיו שבהם נוהג עם בריותיו: רחום וחנון ורב חסד, וירצה מאתם רחמים וחמלה.

ומבצרה -
ירצה שיכירו אמונת האל ואחדותו שהוא לבושו המיוחד לבוש מלכות, שואל עתה מי זה הבא בבגדים לבנים מאדום, ובלבוש מלכותו המיוחד מבצרה.
ומדוע הוא צעה וסוער ומתרגש בכל כחו?

משיב לו ה':
אני מדבר בצדקה, זה מוסב על בצרה, אליהם אני מדבר צדקה שהוא המצות שבין אדם למקום והאמונה האמתיית,
ורב להושיע - מוסב על אדום, אליהם באתי כדי להושיע את ישראל.

[סג, ב]
מדוע -
אבל תיכף יראה השואל כי נתאדמו מלבושיו הלבנים ונתגאלו מדם ושואל מדוע אדום ללבושך המיוחד ובגדיך הכוללים דומה כדורך בגת?!
(הציור כי עקר ביאתו בשביל הלבוש המיוחד שהיא הכרת מלכותו ואלהותו וע"י שלא יכירו את זאת ולבושו יתאדם לנקום מהם על זאת עי"כ יתאדמו גם יתר הבגדים),

משיב לו ה':

[סג, ג]
פורה דרכתי לבדי -
הדורך את הגת תכליתו להוציא את היין, וכן היה תכלית דריכתם להחזירם בתשובה, אבל ראיתי כי מעמים אין איש (מחזיק) אתי, ולא אבו לשוב אלי ולכן ואדרכם באפי וארמסם בחמתי.

ההבדל בין אף לחמה,
כי האף - הוא החיצוני למראית עין.
והחמה - הוא הכעס הפנימי השמור בלב, ע"י אפי וענשי החיצון היה כונתי רק לדרכם כדורך בגת המסיר החרצנים והזגים ומוציא את היין, כן רציתי רק להעביר את הרשעים, אבל ע"י חמתי שבערה בם ע"י שלא רצו לשוב ארמסם דרך השחתה, ועי"כ ויז נצחם על בגדי הכוללים וגם כל מלבושי המיוחדים אגאלתי כנזכר לעיל.

[סג, ד]
כי -
והטעם שמהרתי לדרכם ולא הארכתי להם אפי, הוא מצד כי הגיע הזמן -
א) היום נקם המיוחד על עכו"ם.
ב) כי שנת גאולי באה לגאול ישראל.

[סג, ה]
ואביט ואין עוזר -
כי אין הדור זכאים, ואשתומם ואין סומך כי אין צדיק מתפלל עליהם,
ונגד אין עוזר, אומר: ותושע לי זרועי בכח עצמי,
ונגד ואין סומך וחמתי היא סמכתני החמה על חטא העכו"ם כנ"ל (נ"ט ט"ז) עי"ש, ועי"כ.

[סג, ו]
ואבוס עמים -
ע"י אפי וע"י חמתי הפנימי אשכרם לגמרי ואוריד לארץ נצחם כנ"ל (פסוק ג').

[סג, ז]
חסדי ה' אזכיר -
(מתחיל ענין חדש, יספר בו נכבדות איך ישראל יזכרו בצרתם הפלאים שעשה להם בימי קדם, ויחפש רוחם מדוע השיב אחור ימינו ומתוכחים אותו ע"ז, ותשובת ה' אליהם ונחמה על העתיד וימשך הענין עד קאפיטול ס"ו).

חסדי ה' אזכיר -
החסדים שעשה לנו ה' בימי קדם, שהם הנסים והנפלאות שעשה לנו בעת ההיא, וע"י החסדים האלה אזכיר ג"כ תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה', אהללנו לפי תגמולוהי עלינו, (כי להללו מצד עצמו א"א רק ע"י חסדיו ומעשיו שמזה הצד אנו מכירים תהלותיו) ולא תאמר כי החסדים האלה היו מועטים, כי רב טוב לבית ישראל גמל, ולא היה הגמול ההוא מצד מעשינו רק כרחמיו וכרב חסדיו (המרחם יושיע בעבור שאינו יכול לראות צרת המדוכא ועניו, והוא רק מושיע מהצרה, והעושה חסד יעשה מרוחב לבו ונדבתו גם לבלתי מציר ונדכא וחוץ מהתשועה מהצרה יעשה גם טובות אחרות. גם המרחם לא יבקש הודאה בעבור טובו, ובעל החסד צריך להודות חסדו). כי הושיע לישראל בין מצד הרחמים על ענים, בין מצד חסדו להיטיב בהטבה יתירה.

[סג, ח]
ויאמר -
נגד כרחמיו, מבאר כי אמר אך עמי המה וראוי שארחם על ענים,
ונגד כרוב חסדיו, אמר הלא המה בנים שהוא מדרגה יותר גדולה, שבעבור כן ראוים לחסדים גדולים לעשות עבורם אותות ומופתים כאשר יעשה האב בעבור בניו כי הם לא ישקרו, ויעבדוני ויודוני בעבור הטוב ההוא, ולכן ויהי להם למושיע תמיד, עתה מבאר איך היה להם למושיע, כי זה היה בשני אופנים:

[סג, ט]
א) בכל צרתם, בעת שהיו בצרה בגלות, לו צר היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו, ועי"כ מלאך פניו הושיעם, הושיעם תמיד ע"י שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוק עמהם תמיד.

ב) בעת שהגיע זמן גאולתם מן הצרה והגלות, אז באהבתו ובחמלתו הוא בעצמו גאלם, אז לא גאלם עוד ע"י מלאך פניו שליח של השגחתו שזה ימלץ על נסים נסתרים, שההשגחה מעוטפת במסך טבעיי, רק הוא בעצמו גאלם בנסים גלויים ומפורסמים, בלתי נתונים תחת חקי הטבע כלל. והגאולה הזאת היתה באהבתו ובחמלתו, האהבה תהיה מצד המעלות העצמיות אשר ימצא האוהב בהנאהב, והחמלה תהיה מצד דכאות כח הנחמל וחולשתו, כי מצד שני דברים אלה גאל את ישראל, מצד מעלותם ומצד חולשתם, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו וירא אלהים את בני ישראל. ועי"כ וינטלם הגביהם מן הצרה (ע"י חמלתו). וינשאם למעלה ראש בכבוד וחשיבות (ע"י אהבתו), וזה נמשך כל ימי עולם, שתמיד היה להם למושיע בשני אופנים אלה.

[סג, י]
והמה מרו -
אבל המה לא שמרו להודות לה' חסדו רק מרו בו והחליפו מצותיו. והנה תחלה עצבו את רוח קדשו, שבמה שגרמו ע"י מרים שיעניש אותם היה רוח קדשו מתעצב ע"ז, מצייר זה כאב המתעצב עת יכה את בנו אהובו, אבל אח"כ ויהפך להם לאויב עד ששש על רעתם, (כמו שכתוב: והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם וגו' כן ישיש להאביד אתכם), ואח"כ הוא בעצמו נלחם בם, ולא לבד שעזבם ביד אויב ושש על רעתם כי נלחם בם בפועל והרע להם בידים עד שהיה ענשם לא טבעי רק השגחיי, (כמו שכתוב בפי' הפסוק כי צורם מכרם וה' הסגירם עיי"ש).

[סג, יא]
ויזכר -
ואז יזכר עמו את ימי עולם (את ימי) משה, שבעת יתחילו לזכור בלבבם נסים שעשה להם בימי עולם בכל דור ודור עד שבאים לדור הראשון לזכור ימי משה, ומתחילים לשאול: איה המעלם מים כי בעת ההיא הפלם ה' בשני דברים:
א) בנסים ונפלאות שעשה עמהם.
ב) בנבואה ורוח הקדש והשראת השכינה בקרבם (כמו שכתוב: השמע עם קול אלהים חיים, או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וכו'. ושני אלה נאבדו מהם, כמו שכתוב אותותינו לא ראינו אין עוד נביא). וישאלו עתה -
א) איה המעלם מים את רעה צאנו, שמשה היה דומה אז כרועה צאנו של ה', כמו שישמור האדון את הרועה בעבור הצאן ואת הצאן בעבור שהם קנינו כן נהג ה' אז בשמירתם.

ב) איה השם בקרבו, (בקרב העם הנז"ל) את רוח קדשו שהיא הנבואה ורוח הקדש.

[סג, יב]
מוליך -
מספר כי הנסים שנעשו ע"י משה היו מעולים מצד ארבע מעלות:
א) שהיו הנסים תמידים בכל עת שרצה הרועה הנאמן, ועל זה אמר מוליך, שהוליך הזרוע הנסיית אצלו תמיד להשתמש בו בכל עת שירצה.

ב) שלא היו הנסים ע"י מלאך ואמצעי, רק שהוליכם לימין משה, שזרוע הנסיית עמדה אצל ימינו מבלי אמצעי ביניהם.

ג) שלא היו הנסים ע"י מעשה ישראל וזכותם רק ע"י כח ה' ורצונו שעל זה אמר זרוע (כי כבר בארתי כ"פ שזרוע ה' מציין הכח הפועל אותות ומופתים בלא עזר ממעשה התחתונים וזה ההבדל בינו ובין יד ה').

ד) שלא היו הנסים קשורים עם הטבע רק נסים גדולים ומפורסמים, שעל זה אמר תפארתו. להתפאר במו לעיני כל.

בוקע מים מפניהם -
מה שבקע המים מפניהם, לא היה רק בשביל להצילם כי היה יכול להצילם בלעדי נס כזה בדרך טבעי, כי תכליתו היה כדי לעשות לו שם עולם כמו שכתוב: שמעו עמים ירגזון.

[סג, יג]
מוליכם -
בנס קריעת ים סוף היה בו עוד כמה נסים כמו שכתוב עשרה נסים על הים, ובארתי בפי' התורה כי היה עוד נס מה שיבשו התהומות ונסתלקו מהם כל אבני מכשול ונעשו כגריד, וזה היה רק להרבות בנסים ולהקל ההליכה, כי כבר היו יכולים לעבור ע"י שנסתלקו המים, וזה שאמר מוליכם בתהומות כסוס ההולך במדבר שאין שום מעכב לפניו וזה עשה בל יכשלו.

[סג, יד]
כבהמה -
עוד היה נס שהוגבה עמק הים למעלה ונעשה דרך ישר בל יצטרכו לרדת למצולה, ועל זה אמר כבהמה בבקעה תרד בבקעה ישרה ושוה כן רוח ה' תניחנו, שתיכף שירקדו לתוך הים הוגבה התהום וצף למעלה ונעשה בקעה, כן נהגת עמך כדי לעשות לך שם תפארת בנסים רבים תכופים אשר לא יוכל עשוהו רק אתה בורא כל לבדך.

[סג, טו]
הבט משמים -
אחר כל הנסים והנפלאות שעשית עמנו בימי קדם, הבט משמים איך עתה היה ההפך, ואמר הבט משמים וראה מזבול קדשך, כי השמים על ידם ינהיג ה' הנהגתו התמידית הטבעיית שהם מיוחסים לשמים, והזבול מציין מקום שכינת עוזו והשגחתו ששם ינהיג הנהגתו המופלאת הנסיית.

ויש הבדל בין ראיה והבטה,
שהראיה - הוא ראות העין החושיי,
וההבטה - היא שימת הלב על הדבר,
יאמר הנה ההשגחה הטבעיית הגם שגם עתה תנהיג אותנו בנסים נסתרים ובראות העין ידמה שבהנהגה זו לא נשתנה העת הזאת מימי קדם, מכל מקום אם תביט משמים ותשים לב היטב תראה כי גם הנהגה זאת נשתנה עתה ממה שהיתה מקדם, וראה מזבול קדשך בהנהגה הנסיית שהיתה בזבול קדשך א"צ הבטה כלל כי זאת תראה תכף כי איה קנאתך וגבורתך, שאינם אותם שהיו בימי קדם.

איה קנאתך -
הנסים שעשה ה' בימי קדם היו לשני תכליות:
א) מפני קדושת שמו להראות גבורתו או בעבור שקנא לשמו המחולל ונגד זה אמר: איה קנאתך וגבורתיך.
ב) למען ישראל בעבור שרחם על עמו, ונגד זה אמר המון מעיך ורחמיך אלי אשר רחמת אלי מקדם ואיך עתה התאפקו, ומדוע לא תרחם?!

[סג, טז]
כי אתה -
מתחיל לטעון נגד שני אלה:
א) נגד מה שהתלונן איך המון מעיך ורחמיך התאפקו עתה.
אומר הלא אתה אבינו הלא אין לנו אב אחר זולתך כי אברהם לא ידענו, ואיך לא ירחם האב על בנו.
(אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, הידיעה היא בשכל וההכרה היא עי"ז שראה בחוש, אומר אברהם לא ידע אותנו כלל כי מחלציו יצאו גם ישמעאל ועשו ולא ידע כי נחנו נהיה עם ה' ביחוד, וישראל הגם שהוא כבר ידע אותנו כי ידע שבניו יהיו שבטי ה', מכל מקום לא הכיר אותנו בעיניו).

ב) ונגד מה שהתלונן איה קנאתך וגבורתיך,
טוען הלא אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך, הלא שמך אשר בו נודעת מעולם, הוא שאתה אבינו גואלנו, הלא רק בשם זה יודעים אותך שאתה אבי ישראל וגואלם.
ומה תעשה לשמך הגדול הזה איה קנאתך על שמך זה המחולל עתה באמור הגוים מבלתי יכולת?

[סג, יז]
למה תתענו ה' -
טוען עוד הלא צריך אתה לעשות זאת למענינו כי -
א) ע"י שתראה לנו המון מעיך ורחמיך אנו לומדים דרכיך שאתה רחום וחנון וע"י שהמון מעיך ורחמיך אלי התאפקו הלא תתענו מדרכיך אלה שאין אנו רואים הרחמים והחנינה שלך.

ב) הלא ע"י שתראה קנאתך וגבורתיך להעניש החוטאים ע"י נלמד יראת ה' שעי"כ מתיראים מענשיו אבל ע"י שאינך מראה קנאתך וגבורתיך הלא על ידי זה תקשיח לבנו מיראתך. וא"כ שוב למען עבדיך שבטי נחלתך (שהם עובדים אותך והם העם שבחרת לנחלה לך).

[סג, יח]
למצער -
רצה לומר שוב למען עבדיך אל מצער אשר ירשו עם קדשך, אל החלק המצער והקטן אשר ירשו עם קדשך, שוב אל החלק המצער הלז, רצה לומר אין אנו מבקשים רק שתשוב לעיר הקדש והמקדש רק הדבר המצער הזה אנו מבקשים, בל יהיה שממה, עקר מה שאנו מצטערים ומתנפלים תחנה לפניך הוא רק על שצרינו בוססו מקדשך כי לא על נחלת שדה וכרם אנו כואבים וצועקים, רק על הקדש והמקדש ועל חילול שמך הגדול, כי -

[סג, יט]
היינו מעולם לא משלת בם -
רצה לומר והלואי היינו דומים כאומה אחרת אשר מעולם לא משלת בם, כי אז הלא לא היה נקרא שמך עליהם, ולא היה בזה חילול השם, אבל אחר שעלינו משלת הלא עלינו נקרא שמך, ואיך יתחלל עתה. החוזה כדברו זאת התרגש ברגש נורא מאד, משיב פניו אל ה' ואמר, אהה ה' אלהים, התרחקת מאד מאתנו השמים קיר ברזל בינינו ובינך, לו קרעת שמים ירדת, עד כי הרים יזולו וימוגו מפניך המליץ נאלם דומיה מרוב הרגשותיו, ויתעלף וידום, עד כי שב רוחו אליו ויסער בעים רוחו בקאפיטל הבא.