[ח, א]
ויאמר ה' אלי -
(זה נמשך לענין האות שזכר למעלה (קאפיטל הקודם פי"ד) שנתן לו ה', על שיהיה עמם ע"י קריאת שם הילד עמנו אל, עתה צוהו שיעשה ג"כ אות וסימן על מפלת רצין ופקח, ע"י חרט הגליון וקריאת שם הילד השני מהר שלל חש בז. וכל המאמר שבסימן הקודם מן פסוק י"ז עד סוף הקאפיטל, הוא מאמר מוסגר, שאגב הודיע לו שיען לא סמך על דבר ה', ובקש עזר ממלך אשור, לא יבא האות של עמנואל בימיו בשלמותו, כי גם עליו יעבור כוס ע"י מלך אשור שסמך עליו, והאות של עמנואל לא יתקיים עתה אך במקצת כי יתן להם מחיה מעט עד זמן חזקיהו שאז יתקיים שם זה בשלמות כמו שינבא בתחלת סימן ט').

גליון גדול-
קלף עב וקשה.

בחרט אנוש -
צוהו לצייר צורות של אנשים לוחמים ובוזזים ושוללים, ויהיה מצויר בו ציור המורה מהר שלל, שבזמן קרוב יהיה ארם ואפרים לשלל ובזה.

[ח, ב]
ואעידה -
השם אומר, ואני אעיד לי עדים שיחתמו על הגליון הלז לקיים דבריו בכל תוקף, והם אוריה וזכריה. (והמליצה בזה כי יען שהציור הזה היה מורה פורעניות על אפרים, ותכלית הפורעניות היה להושיע את יהודה, שע"ז היה מורה שם עמנו אל, והיה מעורב בנבואה טובה ורעה יחד, הזמין על זה שני עדים מתנגדים בשליחותם, כי אוריה התנבא פורעניות בימי יהויקים, זכריה התנבא נחמה.

ואמרו חז"ל:

כשם שנתקיים נבואת אוריה וכו'.

[ח, ג]
ואקרב אל הנביאה -
אשת ישעיה.

ותלד בן -
הוא היה בן אחר (רש"י נתקשה איך אפשר שנולדו שניהם בשנה אחת, ויש לומר ומה שאמר למעלה הנה העלמה הרה שהיתה הרה מכבר, יצויר שהיה בחדש התשיעי להריונה או שהעלמה היתה אשת אחז, ומה שאמר: והילדים אשר נתן לי ה', רצה לומר לי לאותות). קרא שמו, (מה שנתן על מפלת רצין ופקח שני אותות, ועל תשועת יהודה רק אות אחד מבואר במה שאמר (למעלה ז' י"ד), כי תוכן האות היה לקיום דבר הנביא ע"י שבא עם נבואתו דבר פעליי, שבזה אי אפשר שיחזור ה' מדבריו אף שישתנה ענין העם אשר נבא עליהם, כי זה היה ענין כל המעשים שצוה ה' אל הנביאים, כמו הליכת ישעיהו ערום ויחף, ושיקנה ירמיהו אזור פשתים וישא מוטות וכדומה.
וידוע כי יש הבדל בין מה שיתנבא הנביא לטובה שבזה לא ישוב ה' מדבריו אף שיחטאו העם, ובין מה שיתנבא לרעה שישוב ה' מדבריו בעת ישובו העם מדרכם הרעה, וכמו שמבואר בירמיה (כ"ח ח' ט'), ולכן על תשועת יהודה שהיא לטובה די בסימן אחד, ועל מפלת רצין ופקח לרעה היה צריך לחזקו בפעולות שונות ונתן שני אותות).

[ח, ד]
ישא -
מוסב על הילד, הילד הזה החלש אשר אינו יכול לקרא עוד אבי ואמי, יתעצם בכח וישא לפני מלך אשור חיל דמשק ושומרון, והיא מליצה נפלאה, שמציין בהילד הזה הנבואיי, הפעולה הנבואיית ששמו מורה עליה כאילו הוא הנושא השלל והוא הפועל כל זאת, כמו שציין בילד הקודם שיאכל חמאה ודבש שהיא מליצה על אכילת האומה בכללה.

[ח, ה]
ויסף -
(מבואר כי נמצא אז קשר ביהודה, אשר רצו לפרוק עול מלכות יהודה ולהתחבר עם פקח, ועל זה בא אל הנביא נבואה מיוחדת, להזהיר את העם מקשר המרד. והודיעם כי מלכות אפרים תכלה מהרה, בשנת שש לחזקיה, ושאז יתרומם קרן בית דוד, וזה נמשך עד סימן ט' פסוק זיי"ן).

[ח, ו]
את מי השלח -
היה דרכם למשוח המלכים אצל מעייני מים, ומלכי דוד נמשחו אצל מי השילוח, מעין קטן נמשך בנחת והיה לאות כי מלכותם תמשך בנחת ובבטחה, מצייר כי מאסו מלכות השקטה הזאת, ושמחתם הוא את רצין וארם ופקח בן רמליהו שרוצים להתחבר אליו.

[ח, ז]
ולכן -
כי לא רציתם במעין, יעלה ה' עליכם את מי הנהר, מליצה על מלכות אשור שנמשחו אצל נהר פרת להורות על מלכות שוטפת ונמרצת.

העצומים -
באיכות
והרבים - בכמות.

ומבאר נגד העצומים
את מלך אשור,

ונגד הרבים
את כל כבודו חיילותיו הרבים.

ועלה -
הנהר.

על כל אפיקיו -
מוצאי מימיו, רצה לומר כי יקרה שהנהר יתמלא עד שיעבור את גדותיו, בעת שיסתמו את אפיקיו שהם הצינורות ששם יגרו מימיו, אבל הנהר הזה הגם שיעלה על כל אפיקיו מכל מקום יתרבה כ"כ עד שיתמלא ויעבור את גדותיו.
והנמשל שהגם שמלך אשור ילחם בעת ההיא בעמים רבים, אשר ישלח גדודיו לשם, מכל מקום תהיה מחנהו גדולה כ"כ עד שימלא גם ארץ יהודה, כמו שכתוב: וחלף ביהודה.

[ח, ח]
וחלף -
תחלה יחלוף ביהודה דרך עראי, מבלי יעשה רושם כלל, ואח"כ יתפשט יותר עד כי ישטף את כל אשר יפגע, ואח"כ ועבר בקביעות כפעם בפעם,

(ונזכר בתוספתא:

כי בשלש מחנות עבר סנחריב לארץ יהודה, ועיין למעלה א' ו').

עד צואר יגיע -
אחר שיקבע הנהר מהלכו שם יתרבו מימיו בעומק עד שיגיע עד צוארו של אדם באופן שכל העובר בו יהיה בסכנה גדולה, ולא לבד שיתפשט באורך ובעומק, כי גם ברחבו יהיה מוטות ונטיית כנפיו ופרישת מחנהו, מלא רוחב ארצך אתה עמנואל.
מדבר כן אל הילד, כן צייר את האומה בהילד הזה, וקורות האומה מיחס אל הילד, רצה לומר אתה יהודה.

[ח, ט]
רעו -
אחר ההוצעה הזאת מסב פניו אל הקושרים אומר א"כ רעו והתחברו אל העמים, וכרתו ברית עמהם למרוד באדוניכם אבל וחתו, דעו כי תשברו.

והאזינו -
כל מרחקי ארץ יאזינו מה שאני אומר. התאזרו, למרוד אבל תחתו, תתאזרו שנית וכ"ז לא יועיל כי תחתו.

[ח, י]
עצו -
איך לקיים הקשר אבל העצה הזאת תופר, וגם תדברו דבר והסכמה ולא יקום כי האל עמנו אשר יפר עצתכם.

[ח, יא]
כי -
דבר זה אמר ה' לי בעת התגבר עלי הנבואה, ואז יסרני בל אלך עם הקושרים. וכה אמר אלי.

[ח, יב]
לא תאמרון -
שיעור הכתוב, לכל אשר יאמר העם הזה, קשר לא תאמרון קשר מה שיחליטו העם שהוא קשר של קיימא, אני מצוכם בל תאמרו שהוא קשר, כי אינו קשר ולא יתקיים. ואת מוראו של הקשר לא תיראו כי לא יוכל להרע לכם, ואף גם בל תעריצו, בל תחשבו אותו לדבר חזק ועריץ כי חלוש הוא בעצמותו, (כי לפעמים ייראו מחלש אם יוכל להזיק. ולא ייראו מגבור בלתי מזיק ומכל מקום יחזיקו אותו לגבור, לכן כפל דבריו), רק -

[ח, יג]
את ה' -
רק אותו תקדישו, ע"י שתשמעו מצותיו, והוא יהיה סבת מוראכם על ידו ייראו מפניכם, ולא שייראו מפניכם יראה דמיונית רק, והוא מעריצכם ומחזיקכם באמת.

[ח, יד]
והיה למקדש -
כשם שתקדישוהו כן יהיה למקדש מעוז מכל צר וצוקה. אבל להקושרים יהיה ה' לאבן נגף. והנה היו אז שתי כתות:
א) שני בתי ישראל, שהוא אפרים ועשרת השבטים עם פקח, ובית יהודה שגרו חוץ לירושלים אשר כבשם פקח במלחמה הראשונה, והיו גם כן נגד מלכות בית דוד.

ב) כת הקושרים בתוך ירושלים אשר חשבו לפרוק עול ולהדבק בפקח, ונגד זה אמר, כי לשני בתי ישראל שהם יסדו את הקשר, יהיה הקשר לאבן נגף, כי על ידי קשרם סבבו שבא עליהם מלך אשור והגלה אותם, אבל ליושב ירושלים שגם שם נמצא קושרים על מלכם, יהיה הקשר לפח ומוקש, שהפח אינו מזיק רק למי שבא אל תוכו ונלכד בו, כן אותם שיצאו מירושלים אל פקח השיגם ג"כ חרב מלך אשור, אבל אותם שלא יצאו מן העיר לא תשיגם הרעה. (וכפל ואמר אבן נגף וצור מכשול, כי סכנת צור מכשול גדולה יותר מן סכנת אבן נגף, אף שבצד אחר אבן נגף גרועה יותר שהיא עצמה המזיקה, לא כן הצור שהוא רק גורם שנכשלים בסבתו.

כן בנמשל העצה של הקשר שיחשבו למרוד יהיה כאבן נגף להיזק קטן כי לא יועילו במרדם. אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר ובגללו יהיה קשה כצור מכשול שעל ידו יבא מלך אשור ויגלם בגולה. וכן על כונה זו כפל, לפח ולמוקש.
היזק של המוקש גדול יותר מהיזק הפח, כי המוקש מזיק והורג את החי, אף שבצד אחר פח גרוע ממוקש כי הצידה של הפח בא ע"י כח הציד ופועל כפיו שמושך הפח וצד את הבע"ח, אבל המוקש מזיק וצד מעצמו בלא כח הציד, ובזה הציד רק גורם ומסבב, כן הקשר בעצמו שיצאו מירושלים להתחבר אל פקח היה להם לפח ולהיזק קטן שנצודו בתוכו ע"י פקח שיחזיק אותם לעבדים, אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר וגרמתו שהגלו ביחד עם עשרת השבטים היה דומה כמוקש גדול, נמצא:
פח מגביל עם אבן נגף,
ומוקש מגביל עם צור מכשול):

[ח, טו]
וכשלו בם -
בהאבנים, זה מגביל עם אבן נגף וצור מכשול.

ונוקשו ונלכדו -
זה מגביל עם פח ומוקש.

[ח, טז]
צור -
אחר שהודיע ה' לי הנבואה הזאת מאשר יכשלו שני בתי ישראל בעצת פקח, אמר לי צייר את התעודה, העדות וההתראה הזאת, (והוא מה שצוה לו לצור על הגליון בחרט אנוש צורת השוללים להיות לתעודה בישראל), גם חתום את התורה והלימוד הזה על ידי למודי שהם זכריה ואוריה (שזה מה שאמר ואעידה לי עדים שחתמם על הגליון להיות עדים בדבר).

[ח, יז]
וחכיתי -
יאמר הנביא, מעתה אחכה ואמתין לה' הגם שהוא עתה מסתיר פניו מבית יעקב, ועזבם ביד אויביהם מכל מקום וקויתי לו, שלא יפול מדבריו ארצה, כי -

[ח, יח]
הנה אנכי -
המעשים שעשיתי אנכי שהוא ציור התעודה על הגליון מהר שלל חש בז וחתימת התורה בעדים אוריה וזכריה. וגם הילדים אשר נתן לי ה', שהם קריאת שם הילדים עמנו אל ומהר שלל, הם עומדים לאותות ומופתים, והאותות האלה הלא הם מעם ה' צבאות, ובודאי לא ישיב ה' את דבריו אחור אחר שבאו עליהם אותות ומופתים ועשיית מעשים בפועל.

[ח, יט]
כי -
שיעור הכתוב.

וכי יאמרו אליכם המצפצפים והמהגים דרשו אל האבות -
שלעומת שנתן להם הנביא אותות ומופתים מה' שלא ימרדו, אשר קראם בשם תורה ותעודה, כמו שכתוב צור תעודה חתום תורה, הנה המצפצפים והמהגים דברי הבל ורעות רוח, יאמרו אליכם דרשו אל האבות וידעונים, שהם יאמרו הפך מדברי הנביא, ויביאו לכם ראיה שיש ממש בדברי האובות והידעונים, ושאין חטא לדרוש בהם, שהלא כל עם ועם אל אלהיו ידרש, וכל אומה מאמנת באלהיה ודורשת אליו, ומכל מקום (ידרוש) בעד החיים ועניניהם אל המתים, הם האובות וידעונים שהם עצמות המתים. אני אומר לכם (דרשו).

[ח, כ]
לתורה ולתעודה -
שנתן לכם הנביא כמו שכתוב צור תעודה, אם לא יאמרו (התורה והתעודה הם יאמרו) כדבר הזה, והוא שיודיעו לכם אשר אין לו להקשר הזה שחר ותועלת ואין ראוי לשחרו ולבקשו.

(מלת דרשו וידרוש בפסוק שלפני זה נמשך לשתים, דרשו אל האבות, דרשו לתורה ולתעודה. אל אלהיו ידרוש, ידרוש בעד החיים):

[ח, כא]
ועבר בה -
שב להשלים נבואתו מה שיהיה בארץ אפרים בעת הגלות בשנת שש לחזקיהו. מצייר כי כולם יגלו, והאדם אשר יעבר בה בארץ יהיה איש נקשה, שהקשה גופו לכל המאורעות הקשות וגם יהיה רעב כי תהיה הארץ שממה, וכי ירעב והתקצף וקלל את יומו בשם מלכו ואלהיו, ולכל מקום אשר יפנה בין אם יפנה למעלה להסתכל שם, או אם -

[ח, כב]
אל ארץ יביט והנה צרה -
בארץ וחשכה בשמים למעלה. מוסיף לאמר, לא לבד שתהיה צרה חיצונית כי גם יהיה מעוף צוקה, עיפות של צוקת הנפש הפנימית, שגדולה מן צרה, ולא לבד שתהיה חשיכה, כי גם יהיה אפילה שהיא גדולה מחשיכה, עד שיהיה מנודח מן האופל.

(ועל צד המליצה נראה שמצייר במליצתו הנשגבת את הצוקה והאפילה כעצמים מופשטים, ויחס אליהם העיפות וההתנדחות, אמר במליצתו הצוקה תהיה עיפה, מצייר כי הצרה תשחית כל יושבי הארץ עד שלא ימצא שם איש לקבל הצוקה שבאה אחר הצרה, שהיא צוקת הנפש, כי לא יהיה איש, באופן שימלץ שהצוקה תהיה עיפה ונלאה מפעול פעולתה. וכן האופל הבא אחרי החושך יהיה מנודח מן הארץ ולא יבא שמה, כי החשך בעצמו ישמיד את יושבי הארץ ולא ימצא האופל מקום לחול, ותכלית המליצה שלא ימשכו ימי הרעה כדרך כל רעה, שתחלה תבא צרה ואחריה צוקה, תחלה חשך ואחריו אופל, כי עם ביאת הצרה והחשכה בראשיתה יכריתו את הכל. ומפרש כי לא מועף לאשר מוצק לה, נותן טעם למה תעוף הצוקה, יען שלא ייעף המציק שהוא האויב, וישמיד את הכל, וע"כ תיעף הצוקה ולא תמצא מקום לחול).

[ח, כג]
כי לא מועף -
מלך אשור המציק לא ייעף מבא פעם אחר פעם להשחית הארץ. כעת הראשון, תחלה בא עליהם בימי פקח (מ"ב, ט"ו), ויקח את עיון וכו' ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה, וזה היה בשנת רביעית לאחז, ובשנת י"ב לאחז הגלה לראובני ולגדי וחצי שבט מנשה, וגלות זו תהיה ג"כ קלה כגלות הא' יען לא תהיה כללית, אבל והאחרון הכביד, גלות האחרונה תהיה כבדה כי היתה כללית, עתה חושב שלש הגליות כסדרן:
תחלה הגלה דרך הים. ארץ נפתלי היושבת בימה של טבריה כמו שכתוב: ים ודרום ירשה. ואח"כ עבר הירדן הם ראובן וגד וחצי מנשה שישבו בעבר הירדן,
אבל בגלות האחרון כלל גליל הגוים, גלילות כל השבטים לגוייהם.