[ט, א]
העם -
אחר שבאר איך לשבט אפרים שעתה שמש ההצלחה זורח עליהם יהיה אז חשך ואפילה מנודח, אומר לעומת זה לעם ההולכים עתה בחשך שהם שבט יהודה יהיה אור בשנת ט"ו לחזקיה אחר מפלת אשור. והנה לפעמים יהיה איש שרוי בחשך בעת יזרח אור, אם יסתתר את עצמם מפני האורה בחדר חשוך, וזה אינו צריך רק שיצא לחוץ ויראה את האור, נגד זה אמר העם ההולכים בחשך, והסתירו פניהם מן האור יראו אור גדול, הנמצא סביבותם.
ולפעמים ישרה איש בחשך מצד שאין אור במציאות כלל כמו בלילה שהאור תחת האופק, וזה צריך שיזרח האור ויגיה אל אופקו, נגד זה אמר גם ישבי בארץ צלמות מכל מקום אור נגה וירח עליהם.
(והנמשל בזה, כי שבט יהודה אור ה' וישועתו זורחת בארצם רק הם הסתירו פנים ממנה ולא ראו האור ואז יכירו הישועה בהתגלותה. וגם יושבי בארץ צלמות והם הגולים בחלח וחבור, שרחוק מהם ישועה, ישובו אז לא"י ויחסו בצל חזקיה).

[ט, ב]
הרבית -
הנביא מסב פניו אל ה' ואומר, הנה הרבית והגדלת את הגוי שהוא מחנה סנחריב במה שנתת בידם כל ממלכות הארץ, אבל בזה אך לו להעם ההולכים בחשך שהם שבט יהודה.

הגדלת השמחה -
שעי"כ גדלה שמחתם בכפל שנושעו מגוי תקיף כזה, ועי"ז יצא שמם בכל הארץ.

שמחו לפניך כשמחת בקציר -
רצה לומר כי מצד אחד ישמח האדם יותר באסיפת תבואתו בקציר מבאסיפת השלל במלחמה, כי באסיפת השלל בהכרח נהרגו ג"כ מעמו במלחמה, אבל בצד אחר ישמח יותר באסיפת השלל, כי שמחת הנצחון גדולה מכל אבל פה שלא לחמו ולא נהרג מהם איש, שמחתם דומה בצד אחד כשמחת בקציר שאוסף בלי מלחמה ובלא סכנה, ובצד האחר דומה כאשר יגילו בחלקם שלל, כי נצחו את אויבם והאויב נפל ע"י מלאך ה'.

[ט, ג]
כי את על סבלו -
נשא משלו, משור שבעליו מטה שכמו אל עבודת האדמה שיש בזה ג' דברים:
א) העול שסובל על צוארו,
ב) בעליו שהולך אצלו ומטה שכמו ע"י העול באכזריותו,
ג) השבט שבו מכה אותו בכל עת.

והמשיל שעבודם אל אשור בג' דברים אלה:
א) כובד המס הוא העול שסבלו,
ב) המושל האכזר הוא המטה שכמם לסבול העול של המס,
ג) חיילותיו ומחנהו הוא השבט בו הכה אותם כל עת שלא שמעו למשמעתו.

והנה לפעמים יסור מהם העול וכובד המס, אבל עדיין המושל האכזר קיים, ולפעמים שמת גם המושל אבל עדן עמו ומחנהו קיימים שהם השבט, על זה אמר כי במפלת סנחריב נושעו מכל צד, כי בפעם אחת נשבר עול סבלו, שהו המס והעבודה שעבד בם, וגם מטה שכמו הוא מלך אשור שנהרג ע"י בניו, וגם נשבר שבט הנגש בו, שהוא מחנהו שנהרגו ע"י המלאך, וכולם החתת ושברת כביום מדין שהצירו לישראל ונהרגו ג"כ ע"י נס כולם בלילה אחד (שופטים ו'),

ולדברי חז"ל:

היה מפלת מדין ואשור שניהם בליל פסח ובזכות העומר.

[ט, ד]
כי כל סאון סאן ברעש -
הלביש את דבריו פה משל ודמיון. אומר השאון שואן ברעש, הציג בציור המליצה את השאון כעצם מופשט, וכאילו הוא שואן והומה על עצמו ברעש.
והנמשל כי השאון השואן על עמים רבים, עתה שאן בקול המולה על עצמו והאביד את עצמו ע"י הרעש, ושמלה, היא השמלה האדומה שמרימים אותה על נס, לאות שישפכו דם ולא יחמולו, עתה היא מגואלת ומלוכלכת בדמיה אשר שפכה.

והיתה לשרפה מאכלת אש -
המאכלת אש היתה בעצמה לשרפה. האויב שהאכיל את כל, שרף את עצמו, המליצה אמריה תאמר, הרעש הרעיש את עצמו, השמלה האדומה היתה לנס על עצמה, והמאכלת אש שרפה את עצמו, המות המית את עצמו, האויב לא ידי אדם שלטו בו, אך הוא עצמו סבב על עצמו שמד ואבדון ע"י מלאך ה'.

[ט, ה]
כי -
רצה לומר ומאיזה סבה תהיה לנו התשועה הזאת?
כי ילד ומקרה חדש ומזל חדש נולד לנו.

ומי סבב הילד והמזל הזה?
בן נתן לנו - בן יורש עצר המלוכה הוא חזקיה אשר תהי המשרה על שכמו, לא העול של אשור.

ויקרא שמו -
שיעור הכתוב, ה' שהוא פלא יועץ ואל גבור ואבי עד קרא שמו של חזקיה שר שלום, לאמר שלא תהא המשרה שלו ע"י מלחמות רק ע"י שלום. (ושלשה התוארים שתאר פה את ה', הוא להורות שהבטחתו תתקיים ולא תשתנה בשום אופן, כי הבטחת האדם תשתנה מפני שלשה דברים:
א) שתשתנה מחשבת המבטיח ורצונו ויחליף את עצתו הקדומה, וזאת לא יצוייר אצל ה' כי הוא יועץ פלא, ועצתו לא תשתנה.

ב) מפני חסרון היכולת שלא יוכל למלא הבטחתו, אבל ה' הוא אל גבור בעל היכולת המוחלט.

ג) כי למחר ימות ועמו תמות ההבטחה אבל ה' הוא אבי עד הוא אבי הנצחיות הקיים לעולם. ועפ"י שלשה התנאים המנצאים אצל ה', שהם החכמה והיכולת והנצחיות אשר הם תנאים לקיום ההבטחה, יקום דבר, שהבטחת ה' לא תשתנה ואחר שהוא קרא שמו שר שלום, דברו לא תשוב ריקם),

ולמה קרא שמו שר שלום?
אומר כי -

[ט, ו]
למרבה -
שלא יהיה קץ וגבול לרוב המשרה ולרוב השלום, הפך מהנהוג שעם רוב המשרה א"א שתהיה רוב שלום כי יתגוררו עליה קנאת מקנאים, ודלתות הכתוב מגבילים:
למרבה המשרה - על כסא דוד,
ולמרבה השלום - על ממלכתו,
רצה לומר על כסא דוד יהיה רוב משרה כי משול ממשל רב, ועל ממלכתו ומדינתו יהיה רוב שלום שחרב לא תעבור בארצו.

להכין אותה -
גם פה הדלתות מגבילים:
להכין אותה - במשפט מעתה,
ולסעדה בצדקה - עד עולם,

כי עקר מה שמיסדים הכסא ומכינים אותה בתחלתה הוא בעבור המשפט, שיעשה המלך משפט בין אדם לחברו שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וזו ההכנה מעתה.

ובמה יסעדו את הכסא שיתקיים?
זה יהיה בצדקה שהיא צדקת המעשים בין אדם למקום, כמו שכתוב וכתב לו את משנה התורה והיתה עמו וכו' למען יאריך ימים על ממלכתו, וסעד הזה הוא עד עולם, ואף שאין ישראל ראוים לנסים אלה, הנה קנאת ה' תעשה זאת בעבור שמו הגדול.

[ט, ז]
דבר -
(השיב פניו אל עשרת השבטים, לנבא בפרטות על הרעה העתידה עליהם), העמים הקדמונים היו מאמינים בדבר הנקרא אראקעל, והוא מאמר מתפשט בפי ההמון אשר חשבו כי הגיע אליהם מאמר זה כדמות גזרה או פקודה מן השמים, ואראקעל כזה, נולד לרוב אצל ההמון, ומהם הגיע לאזני הגדולים, ומשם נתפשט אל הגוי כולו. על פי זה מצייר כי מאמר זה של לבנים נפלו (פסוק ט'), היה אצלם כאלו הוא דבר אשר שלח ה' אליהם מן השמים, ודבר זה התחיל ביעקב שהם ההמון, ומשם נפל ונתפשט בישראל שהם הגדולים, עד כי -

[ט, ח]
וידעו –
אותו כל העם כולו, היתה שומה בפי כלל העם בין אפרים שהיא המדינה ובין יושב שמרון, בעיר המלוכה ולא לבד שאמרו מאמר זה בגאוה להתגאות כי גם בגדל לבב שלבבם היה בוטח על מאמר זה לאמר, וזה ענין המאמר.

[ט, ט]
לבנים נפלו -
אמרו מה לנו לפחד על מה שנפל רצין ע"י מלך אשור, הלא עתה נבחר עוזרים אחרים שיהיו חזקים יותר מארם, ונדמה כמי שנפל ביתו שהיה בנוי מלבנים שבונה תחתיו בית מגזית שחזק יותר.

שקמים גדעו -
מוסיפים בדבריהם שעוד יתרון להם בזה על המשל הראשון ממי שבונה גזית תחת לבנים, שזה עכ"פ יצטער על ההפסד של הבית שנפל וריבוי ההוצאות שצריך להוציא על הגזית כי אנו לא נצטער כלל על אבדן רצין, רק נדמה כמו במשל השני מי שיש לו יער של שקמים שהם אילנות גרועים שבעליו יגדע אותם בעצמו כדי לנטוע תחתיהם ארזים, ובזה בודאי ישמח אם גודעו ע"י אחרים, כן אנחנו עוד נשמח על מפלת רצין, שהיה עזר חלש, שתחתיו נכרת ברית עם ארזים וגבורים.

(ושני המשלים מגבילים:
נגד בגאוה ובגודל לבב, משל של לבנים נפלו אמרו בגאוה,
ומשל של שקמים גודעו אמרו בגודל לבב,
שנדמה להם באמת שהוא לטובתם).

[ט, י]
וישגב -
הנביא משיב להם, הן אמת כי הלבנים יפלו והשקמים יגודעו, כי ה' ישגב את צרי רצין עליו, ובזה יפול ויגדע העזר החלוש שהיה לכם מרצין. ואת איביו יסכסך, דרך המלחמה שהגבורים עומדים בתוך ולוחמים ומנצחים, והבלתי גבורים כ"כ עומדים מסביב וסוככים כגדר וחומה בל יתנו יד להאויב המנוצח לברוח, ובזה צייר כי צרי רצין שהם המצירים לו בפועל הם יתגברו עליו במלחמה. ועם איביו, (כי האויב הוא הדורש רעה ואינו מציר בפועל). יסכסך ויסך בעדו סביב סביב שלא יוכל לברוח, שהאויבים יסוככו שלא יברח והצרים יהרגוהו בחרב, אולם הגם שחצי המאמר המורגל בפיכם, שהיא לבנים נפלו, שקמים גדעו, יתקיים ויבא, בכל זאת חצי השני של המאמר שהוא וגזית נבנה וארזים נחליף לא יתקיים, כי לא תמצאו עוזרים חדשים, כי אחר מפלת רצין, אז -

[ט, יא]
ארם מקדם -
גם ארם עצמו שהיה עד עתה בעזרכם יבא עליכם מצד המזרחי, ופלשתים יבואו עליכם מאחור, מצד המערב, ויאכלו אתכם בכל פה, ובכל זאת לא שב חרון אף ה' עמכם ומבאר הטעם. כי -

[ט, יב]
והעם לא שב עד המכהו -
שהם שבים תמיד לבקש עזר מאת העמים המכים אותם, והלא עמים אלה אינם המכים באמת כי הם רק כשבט ביד ה'.
ומדוע לא שב עד המכה האמיתי?
ומי הוא המכהו?
אומר: ואת ה' צבאות שהוא הוא המכה אותם ע"י העמים מדוע אותו לא דרשו, ובעבור זה -

[ט, יג]
ויכרת ראש וזנב -
הם הראשים שלהם כמו שיפרש בפסוק שאחרי זה, אותם יכרית על שלא למדום ללכת בדרך הטוב, גם יכרית הכפה והאגמון, ענף החזק והחלוש שהוא משל אל הגבורים והחלשים, כי גם העם אשמים בדבר כמו שיבואר בפסוק ט"ו ט"ז.

[ט, יד]
זקן -
מתחיל לבאר מי הוא הראש והזנב, ואומר:
כי הזקן בחכמה ובשנים, והנשוא פנים מפני מדותיו החשובות הוא הראש.
והנביא השקר הוא הזנב,
ורצה לומר כי הבעל חי כשילך לפניו ילך אחר הראש, אבל כשילך לאחוריו ילך אחר הזנב.

וכן כשישראל הולכים לפניהם אל דרכי ה' ילכו אחר בראש, וישימו להם מנהיג זקן ונשוא פנים, אבל כשילכו לאחור ולא לפנים ויסורו מדרכי ה', ישימו להם מנהיג נביא מורה שקר וילכו אחר הזנב.

[ט, טו]
ויהיו -
עתה באר הטעם למה יכרית הכפה והאגמון שהוא העם בעצמו, אומר כי הן אמת כי מאשרי העם הזה היו מתעים אותם מני דרך, שלכן גזר הכרתה על הראש והזנב, אבל גם מאושריו שהם העם המאושרים והמודרכים מהם, היו ג"כ מבולעים מצד עצמם.

[ט, טז]
על כן -
לא לבד שיכרית מאשריהם ומנהיגיהם, כי גם על בחוריו וגבוריו לא ישמח ה' בגבורתם כי יכלם, וזה נמשל של הכפה. ואת יתמיו לא ירחם, זה נמשל האגמון.
(ויען שהמלך ישמר מלהכרית מצד שמשמחים אותו בגבורתם, וישמר מלהכרית החלושים כיתומים ואלמנות מצד הרחמים, ע"כ אמר שעל בחוריו לא ישמח ויתומיו לא ירחם).

כי כלו חנף -
בנגליהם מזייפים שהם עובדי ה' ולבם בל עמם, כי זה ענין החנופה, ויותר מזה ומרע שעושים רע בפועל, ויותר מזה כי כל פה דבר נבלה, ואין בושים לפרסם רשעם בגלוי, וע"כ, בכל זאת לא שב חרון אף ה'.

[ט, יז]
כי בערה -
מדמה הרשעה לאש בוער, ואת האומה ליער צומח עצים, וידוע כי היער כשיהיה לשרפה, תתחיל האש בקוצים כסוחים שיבערום עוברי ארח, ומהם יבערו סבכי האילנות והענפים, ובכל זאת לא תשלוט האש בגוף האילנות כי ענפיהם יהיו למאכלת אש, אבל המצבת בעצמו לא ישרף רק ישחרו מן העשן עד שלא יגדלו עוד.
אולם אם יהיה סער ורוח גדול עד שאחר שתעלה האש והלהבה אל השריגים אשר בראש האלנות, יוריד הרוח את האש למטה ע"י העשן הנאטם ונסתם למטה ע"י הרוח, אז תשלוט האש שנית גם בגוף העצים. דמות הזה שטטה עתה ברוח החוזה, ומצייר תבערת היער שהיא האומה, שהרשעה היתה לאש, ותאכל שמיר ושית והקוצים, (משל אל הרשעים הגדולים), ומשם תצת בסבכי היער, (משל אל הבינונים) עד שנמלאו עשן, ואח"כ -

[ט, יח]
בעברת ה' -
מצייר העברה בדמות רוח גדולה אשר יסתום את האש והעשן להורידו ארץ, (כי ידוע שהאש שנתכבה ועשנו עולה ומתחבר במקום דולק למעלה ממנו ידלק גם הגשם התחתון המכובה, שנית, ומרוב המהירות מתדמה כאילו כי חלק העשן העליון מתלהב מן האש ותיכף יתלהב כולו ומדליק הגשם המכובה שנית, ומרוב המהירות מתדמה כאילו ירד עמוד אש מלמעלה למטה), ועי"ז היה העם, שהוא כלל האומה (נמשל המצבת). כמאכלת אש, שדרך האש הבוערת בעצים שידליק העץ את שכנו הקרוב אליו, וכן תתפשט האש משכן לשכן ומאח לאח, וכן בנמשל, איש את אחיו לא יחמולו.

[ט, יט]
ויגזר -
מצייר רוב הרצח ביניהם שא' אוכל את חברו, כמי שיש לו בולמוס התאוה, ואוכל מה שבצד ימינו ועדיין רעב כבתחלה, ואוכל מה שבצד שמאלו ועדיין לא שבע, עד שמרוב חולי הרעבון יאכל בשר עצמו, שיחתוך את זרועו לאכול את בשרה, שמה שירויח באוצטמכא יחסר לו בזרועו, כן גוף האומה אכל קצתו את קצתו, כמו שכתוב.

[ט, כ]
מנשה את אפרים וכו' -
עד שהשחיתו זה את זה.