פסוק א
כי ירחם ה'. חוזר למעלה לומר וזה יקרב עת קץ בבל כי ירחם וגו' ובחורבן בבל תהיה תשועה לישראל
ובחר. עוד כאומר ותקטן עוד זאת בעיני ה' כי עוד יבחר בכל ישראל בימי המשיח ותהיה גאולה שלמה ואת כולם יניח על אדמתם
ונלוה. יתחברו גרים עליהם ונספחו וגו' כפל הדבר במ"ש:

פסוק ב
ולקחום. העמים יקחו את ישראל והביאום אל מקומם
והתנחלום. בית ישראל ינחלו מהם בהיותם על אדמתם להיות להם לעבדים ולשפחות
והיו שובים. הם ישבו את האומות אשר שבו אותם מאז
ורדו. ימשלו באותם שנגשו אותם לעבודה:

פסוק ג
והיה ביום. חוזר הוא על מפלת בבל
הניח ה'. שיתן לך מנוחה ממה שהיית עד הנה בעצב וברוגז
ומן העבודה. ויהיה לך מנוחה מן העבודה הקשה אשר מלך בבל עבד בך:

פסוק ד
ונשאת. תרים קול לדבר המשל הזה וגו'
שבת נוגש. נתבטל הנוגש לעבוד עבודה
שבתה. נתבטלה המדה המוזהבת רצה לומר העשירות בעלת מרבית הזהב:

פסוק ה
מטה רשעים. רצה לומר העם שהיו מכים באומות כמטה הזה
שבט וגו'. כפל הדבר במ"ש:

פסוק ו
בעברה. בחרון אף
מכת בלתי סרה. הכה מכה מתמדת שלא תסור מן המוכה
רודה באף גוים וגו'. ר"ל על כי הוא, משל על העובדי כוכבים באף ובחימה שפוכה לכן היה הוא מורדף מבלי מניעה כי היה מורדף עד לכלה:

פסוק ז
נחה. הנה עתה במפלתו שקטה הארץ ואנשיה פצחו רנה:

פסוק ח
גם ברושים וגו'. הוא משל על השרים והשלטונים
מאז. יאמרו בשמחתם הנה מאז שמת נ"נ לא יעלה עוד הכורת עלינו ולפי שהמשיל אותם לברושים וארזים אמר לשון הנופל בהם:

פסוק ט
שאול מתחת. בני שאול אשר מתחת לארץ חרדו לקראת בואך שמה והוא ענין מליצה והפלגה כאלו יפחדו ממנו גם שמה
עורר לך. השאול הקיץ בעבורך את המתים מן העתודים הם השרים המנהיגים את העם כעתודים ההולכים בראש העדר
הקים. השאול כל המלכים מכסאותם לצאת לקראתך וענין מליצה הוא:

פסוק י
כולם יענו. כולם ירימו קול ויאמרו אליך גם עתה עם רוב ממשלתך הנה נעשית חולה במכאובי המיתה ויסורי גיהנם כמונו:

פסוק יא
הורד. מה שהיית מתגאה עודך חי הנה הורד הגאוה אל השאול כי הנך כאחד העם
המית נבליך. קול המית נבלים וכלי נגון שהיה נשמע בביתך הנה גם היא ירדה שאולה כי פסקו אותן השמחות
תחתיך. הרמה היה לך למצע והתולעה למכסה ממעל:

פסוק יב
משמים. ר"ל מרום המעלה והממשלה
הילל בן שחר. אתה נ"נ אשר היית דומה לכוכב הבוקר המאיר ביותר
נגדעת. נכרתה לנפול בארץ אתה המטיל גורלות על האומות על מי ילך להלחם כמ"ש כי עמד מלך בבל וגו' לקסם קסם וגו' (יחזקאל כא):

פסוק יג
השמים אעלה. רצה לומר אעלה במעלה רמה למשול על כולם עד ימי עולם
ממעל וגו'. כפל הדבר במ"ש
בהר מועד. הוא הר ציון כי שם היו נועדים כל ישראל והשכינה עמהם
בירכתי צפון. היא ציון שעמדה בצד צפון ירושלים וכפל הדבר במ"ש:

פסוק יד
על במתי עב. על גבהי העב
אדמה לעליון. להיות כמוהו לשבת מופרד מבני אדם והוא ענין מליצה על מרבית הגאוה שהיה לו:

פסוק טו
אך. כלפי שאמר אעלה על במתי עב אמר לא כן יהיה אך תורד לשאול ולתחתית הבור:

פסוק טז
רואיך. הרואים אותך בשאול יביטו אליך ויתבוננו להסתכל אליך בכונת הלב ויאמרו היתכן שזהו האיש אשר היה מרגיז הארץ בחייו:

פסוק יז
שם תבל. מקום המיושב שם לשממה כמדבר
ועריו. אף ערי עצמו הרס בעברתו
לא פתח ביתה. לא התיר אסיריו ללכת לביתם:

פסוק יח
איש בביתו. כל אחד שכב בכבוד בקברו:

פסוק יט
ואתה. אבל אתה נשלכת מקברך כמו שעוקרין ענף המחוטב לזרקו להלן כי ארז"ל בשעה שנטרד נ"נ לשבת שבעה שנים עם החיות המליכו עם הארץ את אויל מרודך בנו וכשחזר למלכותו נטלו וחבשו בבית האסורים עד יום מותו כשמת הוציאו את אויל מרודך להמליכו ולא קבל אמר אם ישוב למלכותו יהרגני ולא האמין שמת עד שהוציאוהו מקברו וגררהו
לבוש הרוגים. בלבוש מלוכלך כמו לבוש הרוגים מדוקרי חרב מרוב הלכלוך
יורדי אל אבני בור. ר"ל אשר מרוב הלכלוך יורדים במלבושים כאלה בעמקי הבור כגוף הפגר הנרמס כי לגודל המאוס לא יפשטו המלבושים מעליהם ואמר שבמלבוש כזה יגררו פגר נ"נ ללעג ולקלס:

פסוק כ
לא תחד. לא תהיה כאחד להיות שוה למלכי העכו"ם בדבר הקבורה לנוח בכבוד
כי ארצך שחת. ולזה פחד מאד עד שהוציאוהו מקברו
עמך הרגת. כמ"ש ואמר להובדא לכל חכימי בבל (דניאל ב)
לא יקרא וגו'. בניו שהם זרע מרעים לא יקרא לזמן רב לומר אלו מזרע נ"נ כי במהרה יכרת זרעו:

פסוק כא
הכינו. האומות יאמרו זל"ז הכינו מטבח לבני נ"נ
בל יקומו. לרשת הארץ
ומלאו. ואז כשיוכרת זרעו ימלאו פני תבל ערים ולפי שאמר למעלה ועריו הרס לכן אמר שמעתה ימלאו ערים:

פסוק כב
וקמתי. אקים להפרע מהם
שם ושאר וגו'. לא ישאר מה משלו להיות שמו נזכר עליו ולא ישאר מי משאר בשרו ולא בן ולא בן הבן:

פסוק כג
ושמתיה. אשים את בבל להיות למורשה לקפוד ואגמי מים כי שמה תדור הקפוד ושם יהיו אגמי מים כדרך המקומות החריבות
וטאטאתיה. אכבד ואנקה אותה במכבדות של השמדה כי תתרוקן מכל טוב ולא ישאר מאומה:

פסוק כד
אם לא. הוא ענין שבועה וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר אם לא כן הוא יהיה ענשו כך וכן אם לא בתים רבים (לעיל ה)
כאשר דמיתי. כמו כאשר חשבתי באשור כן היתה וכן כאשר יעצתי בבבל היא תקום:

פסוק כה
לשבור. חוזר על כאשר דמיתי וגו' לומר מחשבתי היה לשבור את אשור בארצי כי סביב ירושלים נפל
וסר. ואז יסור מישראל העול מה ששם אשור עליו
וסבלו. המשא שהעמיס אשור על שכמו יסיר אז:

פסוק כו
זאת העצה. כן תהיה העצה הזאת היעוצה על כל הארץ על אשור בשעתה ועל בבל בשעתה
היד הנטויה. להכות בהם בכ"א בשעתה וכפל הדבר במ"ש:

פסוק כז
ומי יפר. וכי ימצא מי יפר עצתו
וידו הנטויה. ר"ל ידו הלא היא נטויה להכות וכי ימצא מי ישוב ידו:

פסוק כט
פלשת כולך. כל ארץ פלשתים
כי נשבר. כי המלכים שמלכו קודם אחז היו מכים בך ובימי אחז נחלשה המלכות
כי משורש נחש. ר"ל מגזע המלכים המכים בך מאז יצא מלך מולך הדומה לצפע והוא חזקיה שירבה להכות בך
ופריו. פרי השורש יהיה שרף הדולג במהירות כעפיפת העוף וגם זה יאמר על חזקיה וכפל הדבר במ"ש:

פסוק ל
ורעו בכורי דלים. בימיו ירעו מרעה שמן הראשים שבישראל אשר המה עתה עם דל ואביון
ואביונים. כל העם בכללה
שרשך. היסוד והעיקר של פלשתים
ושאריתך. הנשארים מן הרעב יהרוג חזקיה:

פסוק לא
הלילי שער. עשי יללה על חורבן השער וזעקי מרה על שוממות העיר
נמוג. נמס ונחרב כל פלשת
כי מצפון. מא"י היושבת לצפון מזרח פלשת בא עליה פורעניות הקשה כעשן
ואין בודד במועדיו. אין מי באנשי חזקיה יבוא בדד בזמן המועד שקבע להלחם בו כי כולם יחד יבואו:

פסוק לב
ומה יענה מלאכי גוי. כל אחד ממלאכי האומות ההולכים בשליחות מארץ לארץ כשישאלו אותו חדשות מה יענה לשואלים
כי ה' וגו'. כאומר את זה יענה לומר דעו אשר ה' יסד את ציון ולא גבר עליה סנחריב
ובה יחסו. בציון יחסו להסתתר מפני סנחריב כי לא כבשה: