מקול המון נדדו עמים -
(כתוב במלכים ברמז רמ"ה).

והיה אמונת עתיך -
אמר ריש לקיש:
מאי דכתיב והיה אמונת עתיך וגו'?
אמונת - זה סדר זרעים.

עתיך -
זה סדר מועד.

חוסן -
זה סדר נשים.

ישועות -
זה סדר נזיקין.

חכמת -
זה סדר קדשים.

ודעת -
זה סדר טהרות.

ואפילו הכי, יראת ה' היא אוצרו.

רבא אמר:
והיה אמונת עתיך -
בשעת שמכניסין את האדם לדין אומרין לו:
כלום נשאת ונתת באמונה,
קבעת עתים לתורה,
עסקת בפריה ורביה,
צפית לישועה,
פלפלת בחכמה,
הבנת דבר מתוך דבר,
ואפילו הכי, אי איכא יראת ה' אין ואי לא לא.
משל לאדם שאמר לשלוחו: לך והעלה לי כור חטים לעלייה, הלך והעלה לו.
אמר ליה: כלום ערבת בהם קב חומטין?
א"ל: לאו.
א"ל: מוטב שלא העלית.

דתני ר' ישמעאל:
מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש.

ואמר רבה בר רב הונא:
כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שנמסרו לו מפתחות הפנימיות והחיצונות לא נמסרו לו.
בהי עייל?
מכריז רבי ינאי:
חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד.

א"ר חנינא:
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה, אטו דחילת שמיא מלתא זוטרתי היא.

והא א"ר יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון:
אין לו להקב"ה בתוך גנזיו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו - אין, לגבי משה רבינו מילתא זוטרתי היא.

א"ר חנינא:
משל לאדם שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו כקטן, כלי קטן ואין לו דומה עליו כגדול.

א"ר יוחנן משום ר' אלעזר ברבי שמעון:
אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר: ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה - שכך בלשון יונית קורין לאחת הינא.

יראת ה' היא אוצרו -
משל למה הדבר דומה?
למלך שהיו לו בנים ועבדים הרבה, בקש להוכיחן ראה אותן שלא יהיו מקבלין תוכחה וכתב כל דבריו על הנייר ותלאו בחצר החיצונה, כאגרת הפתוחה לכל אדם והכרוז יוצא מלפניו ומכריז ואומר: כל מי שיבא ויקרא את האגרת הזאת יבא ויטול לחם ומזון מלפני המלך.
כך תלמידי חכמים רואים בעוה"ז בדברי תורה, כיון שבא אדם למקרא למשנה ולמד מהן יראת שמים ומעשים טובים, הם זנים ומפרנסין ומכלכלים אותו, עד שעה שהוא נכנס לבית עולמו, ועליו הוא אומר: והיה אמונת עתיך וגו'.

מפני מה חביבין דברי תורה לפני הקב"ה מכל מה שברא בעולם?
מפני שמכריעין ישראל לכף זכות ומחנכין אותם למצוות ומביאין אותם לחיי העולם הבא.

משל למה הדבר דומה?
למלך שהיו לו בנים ועבדים הרבה והיה למלך עבד זקן בתוך ביתו, שהוא מלמד את בניו דברים נאים ומעשים טובים, ובכל יום ויום שהיה מכניסן לפני המלך היה מניח את הכל והיה מחבב את העבד הזקן.
אמר המלך: אלולא עבד זקן זה שבתוך ביתי, שהוא מלמד את בני מה תהא עלי!
כך דברי תורה, מפני שמכריעין את ישראל לכף זכות ומביאין אותם לחיי העוה"ב, לפיכך חביבין על הקב"ה.

סימן תלח

הן אראלם צעקו חוצה -
בשעה ששלח אברהם אבינו את ידו ליקח את המאכלת לשחוט את בנו, בכו מלאכי השרת שנאמר: הן אראלם צעקו חוצה.

מהו חוצה?
ר' עזריה אמר:
חוצה היא לך, חוצה היא לאבא למיכס ית בריה!

ומה היו אומרים?
נשמו מסלות - אם אברהם אינו מקבל עוברים ושבים - שבת עובר אורח.

דבר אחר:
חדל להיות לשרה אורח כנשים - הפר ברית - ואת בריתי אקים את יצחק.

מאס ערים -
שנאמר: וישב בין קדש ובין שור.

לא חשב אנוש -
לא עמדה זכות לאברהם?
ומי יאמר שמדבר במלאכים?
כתיב הכא: ממעל לעצים.
וכתיב התם: שרפים עומדים ממעל לו:

והיו עמים משרפות סיד -
מה סיד אין לו תקנה אלא שרפה וכו' (כתוב ביהושע ברמז י"ד ובשופטים ברמז מ"א).

לפי שבעולם הזה הראה הקב"ה למשה אש בסנה, אש - אלו ישראל, שנאמר: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה.
הסנה - אלו עובדי אלילים שנמשלו לקוצים.
והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל - אין אשן של ישראל אוכלת העו"א ואין עובדי אלילים מכבין שלהבת של ישראל, אבל לעתיד לבא אשן של ישראל אוכלת את העו"א, שנאמר: והיו עמים משרפות וכו' (כתוב במלכים ברמז קע"ג):

סימן תלט

פחדו בציון חטאים -
א"ר ירמיה בן אלעזר:
לשני תינוקות שברחו מן הספר, זה היה לוקה וזה היה מרתת (דכתיב: ופחדו אל ה' ואל טובו).

א"ר יונתן:

כל חנופה שבמקרא, באפיקורסות הכתוב מדבר ובנין אב לכלם.

אחזה רעדה חנפים -
א"ר יהודה בר סימון:
לארכליסטוס שכעס עליו המלך.
אמר המלך: כל מי שתופשו אני נותן לו פרוקופי, עמד אחד ותפשו.
אמר המלך: ישמרו שניהם עד בקר, והיה זה מתפחד וזה מתפחד.
זה מתפחד לומר: אי זה פרוקופי המלך נותן לו.
וזה מתפחד אי זה דין ידין אותו המלך.
כך לעתיד לבא ישראל ועו"א מתפחדים.
ישראל מתפחדים, שנאמר: ופחדו אל ה' ואל טובו.
ועובדי אלילים מתפחדים, שנאמר: פחדו בציון חטאים.

ההוא תלמידא דהוה אזיל בתריה דר' ישמעאל בר' יוסי, חזייה דהוה קא מפחד.
א"ל: חטאה את, דכתיב: פחדו בציון חטאים.
א"ל: והא כתיב: אשרי אדם מפחד תמיד, הההוא בדברי תורה כתיב.

מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר.
אמר: מובטח אני שאין זה בביתי, עליו הכתוב אומר: משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'.
הולך צדקות -
זה אברהם, שנאמר: ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

ודובר מישרים -
דכתיב: מישרים אהבוך.

מואס בבצע מעשקות -
דכתיב: אם מחט ועד שרוך נעל.

נוער כפיו מתמוך בשחד -
שנאמר: הרימותי ידי אל ה' וגו'.

הוא מרומים ישכון -
רבי יהודה ברבי סימון ור' חנן בשם רבי יוחנן:
העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, הה"ד: הבט נא השמימה - ואין אומר הבט אלא מלמעלה למטה.

מצדות סלעים משגבו -
אלו ענני כבוד.

לחמו נתן -
ואקחה פת לחם.

מימיו נאמנים -
יקח נא מעט מים וכו' (כתוב בתרי עשר ברמז תקט"ו):

ועוצם עיניו מראות ברע -
ר' מיאשה בר בריה דר' יהושע בן לוי:
כל מי שהוא רואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה, זוכה ומקבל פני שכינה.
מה טעם?
עוצם עיניו מראות ברע.

מה כתיב בתריה?
מלך ביפיו תחזינה עיניך.

א"ר חייא בר אבא:
זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.

היכי דמי?
אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא, ואי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחרינא, ואפילו הכי מבעי ליה למינס נפשיה.

שנו רבותינו:
מלך מסתפר בכל יום, שנאמר: מלך ביפיו תחזינה עיניך וכו' (כתוב ביחזקאל בפסוק וראשם לא יגלחו ברמז שפ"ב):

איה סופר איה שוקל -
אשכחיה שמואל לרב יהודה דקאי ותלי בעברא דדשא וקא בכי.
א"ל: אמאי קא בכית?
א"ל: ומי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן, איה סופר איה שוקל איה סופר סאת המגדלים - איה סופר -
שהיו סופרים כל אותיות שבתורה.

איה שוקל -
שהיו שוקלים כל קלות וחמורות שבתורה.

איה סופר -
שהיו שונים שלוש מאות הלכות במגדל (הפורח באויר) [הפתוח לאויר].

וא"ר אמי:
שלוש מאה בעיי בעי דואג ואחיתופל במגדל (הפורח באויר) [הפתוח לאויר] כו' הא עבוד.

ותנן:

שלושה מלכים וארבע הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא.

ואנן מה תהא עלן?
א"ל: שיננא, טינא היה בלבם.

וצי אדיר לא יעברנו -
אמר רב יהודה אמר רב:
זו בורני גדולה.

היכי עבדי?
מייתי שיתא אלפי גברי לתליסר ירחי שתא, ואמרי לה: תליסר אלפי גברי לשיתא ירחי, וטענין לה חלא עעד דשכבא, ונחית בר אמוראי וקטר אטוני דכיתנא כבסתאי קטר להו בספינתא, ושקלי לחלא ושדו אבראי, וכמה דמדליא עקרא ומייתא ומיחלף על חד תרין בכספא.
תלת פרוותי הוו תרתי בי רומאי וחד בי פרסאי, דבי רומאי מסקן כסיתא, דבי פרסאי מסקן מרגליתא, ומיקרייא פורתא דמשמהיג וכו' (כתוב ביחזקאל ברמז שפ"א).

ובל יאמר שכן חליתי -
א"ר אלעזר:
כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר: ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון.

א"ל ר' אבא לרב אשי:
אנן בסובלי חלאים מתנינן לה.

היה ר' מאיר אומר:
כל היושב בארץ ישראל, ארץ ישראל מכפרת עליו, שנאמר: העם היושב בה נשוא עון - ועדין הדבר תלוי בדלא תניא: כי מלאה הארץ אשם מקדוש ישראל - ועדין דבר תלוי בדלא תניא, עדין אין אנו יודעים אם פורקים עונותיהם עליה, או אם נושאים עונותיה עליה.
כשהוא אומר: וכפר אדמתו עמו הוי אומר, פורקים עונותיהם עליה.

וכן היה רבי מאיר אומר:
כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקדש, הרי הוא בן העוה"ב ועונותיו מתכפרים לו, שנאמר: וכפר אדמתו עמו.