אשירה נא לידידי -
תניא ר' יוסי אומר:
שיתין מששת ימי בראשית נבראו ועליהם כרה דוד שישה עשר אלף אמה, שנאמר: אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו וגו' ויעזקהו ויסקלהו וגו'.

מגדל -
זה בית המקדש.

יקב -
זה המזבח.

וגם יקב -
אלו השיתין.

אמר רבה בר בר חנה:
שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: חמוקי ירכיך - אלו השיתין.
כמו חלאים - שחלולין ויורדין עד התהום.
מעשה ידי אמן - ידי אומנתו של הקב"ה.

דבר אחר:
כרם היה לידידי בקרן וגו' -
מה שור, אין בו גבוה מקרניו,
אף ארץ ישראל, גבוה מכל הארצות.

אי מה שור, אין בו פסולת אלא מקרניו,
אף ארץ ישראל, פסולת שאר ארצות?!
תלמוד לומר: בן שמן - שמנה היא ארץ ישראל מכל הארצות.
וכן הוא אומר: ארץ זית שמן ודבש - שמנים כחלב ומתוקין כדבש.
ללמדך, שארץ ישראל גבוה ומתוקה ומשובחת מכל הארצות.

בקרן בן שמן -
עשר קרנות, קרנו של אברהם, שנאמר: כרם היה לידידי בקרן בן שמן וכו'.
(כתוב בשמואל ברמז פ"א):

כי כרם ה' צבאות בית ישראל -
(כתוב בשמואל ברמז פ"א):

כי כרם ה' צבאות בית ישראל -
(כתוב בשופטים ברמז מ"ז וברמז תתכ"ח).

הוי מגיעי בית בבית -
ר"ש דסכנין בשם ר' לוי:
מלוהו על ביתו מלוהו על שדהו ליטלה.
אמר הקב"ה: מה אתם סבורים, שאתם יורשים את הארץ?!
והושבתם לבדכם בקרב הארץ.

ונגלה - באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו -
א"ר שמעון בן לוי:
מי שהוא צורח באזנו של חברו לא באזנו אחת הוא צווח.
שמא צווח הוא בשתים?
והכא: באזני ה' צבאות.

אמר ריש לקיש:
הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה -
הגעתם חרבן ראשון לחרבן שני, מה חרבן ראשון: ציון שדה תחרש - אף חרבן שני: עד אפס מקום.
מי גרם למקום שיחרב?
על שלא הניחו מקום שלא עבדו בו ע"א.

סימן תב

עולא ורב חסדא הוו שקלי ואזלי אפתחא דבר חנא בר חנילאי.
נגד רב חסדא ואתנח.
אמר ליה עולא: לא סבר לה מר להא דאמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם, שנאמר: ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים.

ור' נתן אמר:
כל גופו, שנאמר: והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח וגו'.
אמר ליה: היכי לא אתנח, ביתא דהוו קיימי שתין אפיתא ביממא ושתין אפיתא בליליא ואפיין לכל מאן דצריך, ולא שקיל ידא מן כיסיה דסבר דילמא אתי עינא בר טובים ואדמייתי ליה כיסא מכסיף, ותו דהוו פתיחין ליה ארבע דשי לארבע רוחי דעלמא, דהוה עייל כפין הוה נפיק כי שבע, והוה שדיא ליה חטי ושערי בשני בצורת אבראי, אמר: כל מאן דכסיפא ליה מילתא למשקל ביממא אתי ושקיל בליליא. והשתא נפל ליה בתלא ולא אתנח?!
אמר ליה: הכי אמר רב:
מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו, שנאמר: (ונגלה) באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו וגו'.

וא"ר יוחנן:
עתיד הקב"ה להחזירן לישובן, שנאמר: שיר המעלות הבוטחים בה' וגו' - מה ציון עתיד הקב"ה להחזירו ליישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירן ליישובן.
חזיוה דלא הוה קא מיתבא דעתיה.
אמר ליה: דיו לעבד להיות כרבו.

הוי משכימי בבקר -
א"ר אבהו:
לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה קריאת שמע שחרית וערבית, שנאמר: הוי משכימי בבקר וגו'.
וכתיב: לכן גלה עמי מבלי דעת.

א"ר יוחנן:
כל השותה בארבעה מיני זמר, מביא חמש מיני פורעניות לעולם, שנאמר: והיה כנור וונבל תוף וחליל ויין משתיהם.

מה כתיב אחריו?
לכן גלה עמי מבלי דעת -
שגורמין גלות לעולם.

וכבודו מתי רעב -
שמביאים רעב לעולם.

והמונו צחה צמא -
שגורמין לתורה שתשכח מלומדיה.

וישח אדם וישפל איש -
שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה, שנאמר: ה' איש מלחמה.

ועיני גבוהים תשפלנה -
שגורמין שפלות לישראל.

ומה כתיב אחרי כן?
לכן הרחיבה שאול נפשה וגו'.

דרש רבי עקיבא:
לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק -
לבלי חקים אין כתיב כאן, אלא לבלי חוק - לפי שאין בידו מצווה אחת שיכריעו לכף זכות, הדא דאת אמר: לעוה"ב, אבל בעוה"ז אפילו תתקצ"ט מלאכים מלמדין חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות, הקב"ה מכריעו לכף זכות.

מה טעם?
אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו':

ואת פועל ה' לא יביטו -
א"ר שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי, משום בר קפרא:
כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר: ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו.

לכן גלה עמי מבלי דעת -
א"ר יוחנן:
לא ניחא ליה למרייהו לומר הכי, אלא למי שלא למד אפילו חוק אחד.
אתה מוצא אברהם, עד שלא מל היה נופל על פניו. והרשעים אינם נופלים בגיהינום אלא בשביל רשעתם, שנאמר: לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק.
אבל לעולם הבא הקב"ה מציל את ישראל מגיהינום בזכות המילה.
וכן אמר שלמה: לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים.

ויגבה ה' צבאות במשפט -
אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב:
כל השנה כלה מתפלל: האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שמתפלל: המלך הקדוש המלך המשפט.

ור' אלעזר אמר:
אפילו בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ, אם אמר: האל הקדוש - יצא, שנאמר: ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה.

אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט?
אלו עשרה ימים, וקאמר: האל הקדוש.

ומאי הוה עלה?
אמר רב יוסף:
האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט.

ורבה אמר:
המלך הקדוש המלך המשפט - והלכתא כרבה.

דבר אחר:
אימתי הקב"ה נעשה גבוה בעולמו?
משיעשה משפט בעו"א לעתיד לבא, שנאמר: ניצב לריב ה' ועומד לדין עמים.
וכן הוא אומר: עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב.

והאל הקדוש נקדש בצדקה -
שהוא מלמד סנגוריא על ישראל, שנאמר: אני מדבר בצדקה.

א"ר שמעון בן יוחאי:
אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו?
בשעה שעושה מידת הדין עם הרשעים, ואית לן קריין סגיאן: והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו',
ונודעה יד ה' את עבדיו וזעם את אויביו וגו',
לכן הנני מודיעם בפעם הזאת וגו',
ויגבה ה' צבאות במשפט.

ורעו כבשים כדברם -
א"ר מנשיא בר ירמיה:
מאי כדברם?
כמדובר בם.

וחרבות מחים גרים יאכלו -
א"ל רבה:
בשלמא אי כתיב חרבות כדקאמרת, השתא דכתיב: וחרבות מילתא אחריתי היא, אלא
כדרב חננניה אמר רב:
דאמר עתידין צדיקים שיחיו את המתים.

כתיב הכא: ורעו כבשים כדברם.
וכתיב התם: ירעו בשן וגלעד כימי עולם.
בשן - זה אלישע [הבא מן הבשן] דכתיב: ויעני ושפט בבשן.
וגלעד - זה אליהו, שנאמר: ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד (ברמז תס"ב).
הוי מושכי העון בחבלי השוא -
א"ר יוסי:
יצר הרע בתחלה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגה.

הוי מושכי העון בחבלי השוא - זה מנשה בן חזקיהו, שהיה יושב ודורש אגדות של דופי.
אמר לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע הייתה פילגש, וילך ראובן בימי קציר חטים?!
ועליו מפורש בקבלה: תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי.

האומרים ימהר יחישה -
(כתוב ברמז שצ"ט):

הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע -
א"ר אלעזר:
כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהינום, שנאמר: הוי האומרים לרע טוב.

ומה כתיב אחריו?
לכן כאכול קש לשון אש.

סימן תד

מצדיקי רשע עקב שחד -
א"ר יצחק:
כל מי שנוטל שוחד ומצדיק את הרשע בעקב נרמס.

וצדקת צדיקים יסירו ממנו -
צדקת צדיקים -
זה משה.

יסירו ממנו -
זה יצחק, על ידי שהצדיק את עשו הרשע כהו עיניו, שנאמר: ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו.

לכן כאכל קש לשון אש
וכי יש קש אוכל אש והלא דרכו של אש לאכול קש?!
אלא זה ביתו של עשו שנמשל לקש, דכתיב: ובית עשו לקש - לשון אש ביתו של יעקב, דכתיב: והיה בית יעקב אש.

וחשש להבה ירפה -
זה ביתו של יוסף, שנאמר: ובית יוסף להבה.

שרשם כמק יהיה -
אלו האבות שהם שרשיהם של ישראל.

ופרחם כאבק יעלה -
אלו השבטים שהם פרחם של ישראל.

מפני מה?
כי מאסו תורת ה' צבאות -
זו תורה שבכתב.

ואת אמרת קדוש ישראל נאצו -
זה תורה שבעל פה.
וכן הוא אומר: על מה אבדה הארץ.
וכן הוא אומר: זנח ישראל טוב וגו'.
וכן הוא אומר: וצבא תנתן על התמיד וגו'.

בשנת מות המלך עוזיהו -
זה תחלתה ספר, ולמה נכתב כאן?
שאין מוקדם ומאוחר בתורה כו' (בירמיה ברמז רסלקא דעתך ):