הקדמה ירמיהו
שלשה חיקויים נמצאים בבני אדם (כה יאמר השר אברבנאל בהקדמתו):

החיקוי הראשון הוא בנפשות שיתרשמו ויתחקו בה בדעתה ובחכמתה צורת הדברים הנמצאים כפי אמתתם, וכפי מה שיהיה החיקוי הזה בנפש האדם, תהיה מעלת החכמה או השלימות בחכם או בנביא, כי כל עומת שיתחקו בנפשו צורות הדברים הנמצאים על אמתתם, תהיה מעלת החכמים המשיגים בחקירה ועיון ובנביאים שרוח ה' דבר בם, אם כך החיקוי הראשון הזה הוא מהדברים הנמצאים אל נפש החכמה או הנבואיית.

והחיקוי הב' הוא שיחוקה בלשון ובשפה מה שהוא מצוייר בנפש, ויש בחיקוי הזה גם כן הבדל בין בני אדם, כפי מה שיש לאחד מהם לשון מדברת גדולות והוא הנקרא לשון למודים שידבר בשפה ברורה ובמליצה נעימה, כל מה שציירה הנפש מבלי עיכוב, ובזה היה יתרון המליצים והמשוררים זה על זה, ובכלל כל חכם לב ונביא ה' היה יתרונו על חברו גם בחיקוי הזה השני, רצה לומר בצורת הלשון ויופי המליצה והיות דבריו יותר מתוקנים ונחשבים.

והחיקוי הג' הוא בכתיבה, כאשר החכם או הנביא יכתוב על ספר מה שדבר או מה שהיה רצונו לדבר בפיו, כי כמו שציור הנפש שהוא החיקוי הראשון נתרשם בלשון שהוא החיקוי הב', כן סיפורי הלשון יורשמו בכתיבה, והוא החיקוי הג' הזה, וגם בו יש הבדל גדול בין בני אדם, לא בתמונת הכתיבה ויופי תבניתה לבד, אלא בדקדוק הכתיבה וישרה שלא יהיה בה טעות ושגיאה, לא בהיות הזכר בלשון נקבה והיחיד בלשון רבים והעבר בלשון עתיד, ובהפך, וכל הדומה לזה מהדברים אשר הם טעות בכתיבה המדוקדקת כראוי, וגם בזה ימצא הבדל גדול בין מחברי הספרים, רצה לומר מעלת ההשגה בציור הנפש, וצחות הלשון, ודקדוק הכתיבה וישרה על ספר.

על פי הדברים האלה בחן השר את דברי נביאנו בכור הבחינה ויחקור עליו אם היה שלם בשלשה חיקוים הנזכרים, והוציא משפטו, כי בדבר החיקוי הראשון עלה למעלה ראש על כל חוזי ה' ומלאכיו, עד שהיתה מעלתו בזה קרובה למעלת אדון הנביאים איש האלהים, אולם בשני חיקויים האחרונים נגרע ערכו לפי דעתו מערך שלימות הנביאים כולמו, אם באשר לא הטיב לדבר בצחות המליצה ולכלכל דבריו כפי משפטי הלשון, עד שתמצא פסוקים שיחסרו בם מלות, ובא מלות אל תחת על, זכר בלשון נקבה, וכן יערב בדבריו יחיד ורבים נכח ונסתר עבר ועתיד ויחליפם זה תמורת זה, והסבה לזה מפני שהתחיל לנבאות בעודו נער, שלא היה שלם עדיין בדרכי הלשון ובהלכותיו וביופי המליצה ובחין ערכה, וכן לא השתלם בסדר הכתב והמכתב, ועל כן נמצא בספרו קרי וכתיב מרבה להכיל נגד יתר כתבי הקדש, וכמו שהאריך השר בזה לברר ראיותיו אשר המה מכריחות לפי דעתו.

והנני אומר (ועם האדון אשר היה משלומי אמוני ישראל הסליחה) כי את הטוב נקבל מאתו ואת הרע לא נקבל. -את אשר הרים כבוד נביאנו ומעלתו בחיקוי הראשון עד ראש צורים אביר הנביאים (שכן גם חז"ל באגדותיהם גדלוהו וינשאוהו וישימו את כסאו מעל כל הנביאים שרי קדש) נקבל, אבל בדבר אשר זדה עליו להוריד כבוד מליצתו והדר ספרו, כי לא שלם בנועם המליצה ודרכי הלשון, לא נשמע לו ולא נאבה?!
ובטרם אשיב על דבריו בעצמם אומר, כי החקירה הזאת בכללה, לתור ולבקר את כתבי הקדש כתבו הנביאים ביד ה' ורוחו עליהם, להגביל את מדרגתם ולחרוץ משפט על מחברם אם היה שלם בשלשת החיקויים הנאמרים, אין לה מציאות רק אם נסכים אל דברי המבקר אשר השוה השגת הנביאים את החזון אשר קבלו מאת ה' והטפתם אל העם והעלותם הדברים על ספר, כהשגת החכמים והתלמידים את דברי החכמה אשר יקבלו מפי מורם בשכלם האנושי וילמדוה לרבים ויחרתו הדברים בספר למשמרת כפי מה שהתחקו הדברים בשכלם וכפי מה שיעיר להם אוזן רוח בינתם לדבר בלשון למודים ולכתוב בחרט אנוש באר על הלוחות, שכל זה תלוי לפי שלימותם או חסרונם בשלשה החיקויים הנזכרים, כי רק אז נוכל להחליט אומר על ספרי הנביאים כעל ספרי החכמים כותבי הספרים, שדבריהם באו חסרים לפעמים, מצד שלא הבינו עומק דברי ה' המנבא אותם ולא ציירו כוונתו ציור שלם בשכלם לדעת אותם על אמתתם, או מצד שלא היו מהירים בלשונם לדעת לעות את יעף דבר ולשמוע כלמודים ולהציע הדברים בטוב טעם ודעת, או מצד שלא היה בידם עט סופר ולא ידעו תהלוכות הלשון חוקיו ומשפטיו, המישרים הכתיבה מכל טעות ושגיאה הבא לרגלי הכתב והמכתב.

אבל איך יעלה כזאת על לב איש שלם בתורתו ואמונתו לדמות את השפע האלהית הנבואיית אשר ישפוך את רוחו על חוזיו ומלאכיו עת יגלה להם סודו וישלחם במלאכות ה', אל שפע השכל האנושי אשר הוא עלול לטעות וחסרונות מצד היותו כח חומרי מוגבל שוכן בית חומר אשר בעפר יסודו?

מה לתבן את הבר ואם נסך ה' עליכם רוח תרדמה, עליכם! הדורשים והמעיינים על פי כח השכל האנושי, ויעצם את עיניכם מהביט אל האלהים, הכי גם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים והצופים במראות אלוהים כסה, עד שתהיה להם חזות הכל כדברי הספר החתום, אשר אם יתנו אותו אל יודע ספר ואמר לא ידעתי ספר כן קרא הנביא אל אנשי דורו, וכן אקרא אל המעפילים לעלות בהר ה', לאמר אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, כי לא כאשר ישכיל האדם בשכלו האנושי אשר ישיג השגה הדרגיית מן המאוחר אל הקודם, השגה כלואה במכלא הזמן והמקום ותנאי הגשם, ישכיל החוזה ברוח ה', כי הוא ישיג השגה פתאומית מן הקודם אל המאוחר מופשטת מכל ענייני החומר, כי יתן ה' את רוחו עליו בענין נעלה מדרך הטבע. כי השפעת הנבואה תלוויה ברצון האלהי ובכחו הגדול, אשר יברא בריאה חדשה מה שהוא למעלה מהשגת השכל המוטבע בחומר, כי אז נפשו יצאה ותפרד מחברת החומר ותהי כאחד מן השכליים הנפרדים אשר אין מסך ומעצור בעדם מלראות באור הבהיר, כי סר הענן והערפל ונסו הצללים כי רוח ה' עברה ותטהרם.

ואף למה שכתב המורה שהנבואה לא תחול כי אם כפי ההכנה וכפי שלימות מזג הנביא ודמיונו ושכלו ומדותיו, בכל זאת הלא סתר דעת הפילוסוף אשר החליט שכל המוכן מוכרח שינבא, רק שהדבר תלוי ברצון האלהי, כי גם המוכן מצד שכלו וכחותיו אינו מוכרח שינבא, באשר הנבואה אינה דבר טבעי. רק עניין אלהי למעלה מן הטבע, ואחר אשר על ידי טוב הכנתה מצאה נפש הנביא חן בעיני ה' וירצה ויבחר ויקרב אותה וישקיה מנשיקות פיהו, להוציאה מעמק עכור היא חברת החומר אשר בו הוא שכל משכיל בכח, וחשוב בעת החזון להיות שכל נפרד שכל משכיל בפועל, (כי בלעדי זה מן הנמנע שתשיג השגה נבואיית שהיא השגה פתאומית מן הקודם אל המאוחר).

איך תאמר כי בעת ההיא לא תשכיל ותחקה צורת המושכל וההשגה על אמתתה?
שזה לא יצוייר רק בשכל המשכיל בכח, שהוא ישכיל בהשגה הדרגיית, משכיל ובלתי משכיל גם יחד, לא בשכל המשכיל בפועל, שאצלו לא יצוייר שבלתי ישכיל עתה ושהוא רק בכח להוציא ההשכלה אל הפועל, שזה דבר הסותר את עצמם? ולא לבד שמשורשי הנבואה שהנביא השיג את דברי ה' על אמתתם מבלי יצוייר אצלו שום שגיאה או סכלות או ספק כלל, כי גם הלשון שבו דבר מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, וגם פרטי המלות שבם כתב את הדברים על ספר, לא המציא משכלו וחכמתו, רק הושמו בפיו ובעטו ברוח ה' עליו, הוא שם דבריו על לשונו ויאמר כה תדבר וכה תכתוב בעט קדש לא תגרע ולא תוסיף, כמו שכתוב ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר, ואמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, ואמר: מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר ובדיו, שירמיה קרא בפיו הדובר ברוח ה' עליו לפני ברוך את המלות אשר יכתוב, וברוך הגם שהיה סופר מהיר לא היה לו רשות להוסיף או לתקן אף אות אחת מדעתו. שאם תחשוב כי יצוייר טעות ושגיאה אל הנביא בדבריו או בספרו, הלא אז יזיד איש ואיש להוסיף ולגרוע בכתבי הקדש כפי מה שידמה בעיניו לתקן המליצה ולישר עוות הלשון, ויהיו ספרי הקדש כעיר פרוצה אין חומה, שועלים מחבלים כרמים ילכו בם לחבל ולהשחית ולקצץ בנטיעות ולבלע את הקדש, ואנחנו מוזהרים שלא לשנות אף אות אחת, והמסורה עשתה סייג וגדר סביב כתבי הקדש, חומה בצורה סביב, הכל בכתב מיד ה' עליה השכיל.
ואיך נאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר, לשום לרוח משקל ולשקול בפלס מעלת ספרי הנביאים ומדרגתם במאזנים?

ואם תראה שינוי בין נביא לנביא בסגנון לשונו ומליצותיו, כן היה רצון ה' המנבא אותו לשום דבריו בפיו בסגנון הזה, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, באשר ההשפעה החלה על הנביאים יש לה גבולות ומדרגות וסדרים ידועים אצל ה' הדובר בם. ורשות בידך לאמר שהם נערכים לפי הכנת הנביא, או שהם משתנים לפי רצון ה' המנבא אותם, אבל לא לאמר שהם חסרים או בלתי שלמים ומתוקנים, כי לא יצא דבר חסר מאת השלם הבלתי ב"ת, ואם ידמה לך שבמאמר אחד ממאמרי הנביאים יש שם חסרון מלות או דברים הבלתי מיושרים לפי חוקי המליצה, עליך לתלות הדברים בחסרון הבנתך, לא בדברי אלוהים חיים השלמים והתמימים אשר אין בם נפתל ועקש.

ועתה אסורה נא ואראה את ראיותיו של הרב המבקר, אשר מהם הכריח שנביאנו לא היה בקי בחוקי המליצה והלשון והמכתב, שהוכיח זה מצד שנמצא בדבריו למכביר מלת אל תחת על, ועירוב לשונות זכר בנקבה יחיד ברבים נכח בנסתר ודומיהם, אשר החליט שסבת כל זאת בהיותו שלוח לנבאות בעודו נער ולא ידע תהלוכות הלשון וחוקותיה.

יאמר נא האדון, הלא גם נער אשר ידבר בלשון חיה לשון עמו לא ישגה בדברים קלים כאלה להחליף מלת אל ועל, זכר ונקבה, ודומיהם? וכי לא נבא רק בעודו נער, והלא נבא ארבעים שנה, ורוב נבואותיו נבא בשכבר בא בימים, והנה תראה שרוב החילופים שהזכיר נמצאים הם בהנבואות אשר נבא בימי יהויקים וצדקיהו בזקנותו, והנבואות שניבא בתחילת ספרו נקיים מחילופים אלה ומליצותיהם נשגבים מאד ומתנשאים בהדרת קדש נגד המליצות שנבא אחרי זה, אשר כבר למד לדבר צחות והיה זקן ורגיל בנבואה? והלא נביאנו זה הוא עצמו כותב ס' מלכים וקינות, אשר שם לא באו החילופים האלה ונכתבו על טהרת הלשון בשפה ברורה ובנעימה.
ואיך יאמר עליו כי לא גבר באחיו בחכמת הלשון ובנועם הדבור והמליצה?

והחילופים האלה הנמצאים בספרו, נמצאו גם בספרי יתר הנביאים, ואם מצאם בספר זה יותר מאשר נמצאו בספרים אחרים, כן הוא באמת לפי פירושי המפרשים, אבל לפי פירושי ספו תמו החילופים, חלפו עברו ונשארו מעט מהרבה כאשר עיניך רואות, והזריות אשר היו לזרא בעיני המפרשים, הם יעשו לנו מטעמים מתוקים מדבש ונופת, והם ינשאו את דברי הספר על כנפי רוח המליצה ועל מרומי הרעיונים הנשארים, וגם הזרים המעטים הנשארים אינם מעוות לא יוכל לתיקון, אם תשים על לב כי האלהים דבר ויפתח שפתיו עמך ויגד לך תעלומות חכמה העטופים ומתכסים בלבוש זר, למען תחדור אל תוכם ותכיר כי כפלים לתושיה, וכי מלבד הפשט עוד לאלוה מלין, והבנים היקרים המלובשים לבושים זרים, הם ילדי שעשועים שוכנים פנימה בהיכלי מלך, כאשר כבר ביארתי ובררתי בספרי התורה והמצוה, כי כל דבר הנוטה מכללי הלשון ויסודי המליצה, הוא מצפון ואוצר רב לפנינים יקרים אשר נמסרו מפה לאזן, שם ישכנו בסתר אהלם, וחקר כבודם כבוד: ולמה זה התלונן החכם המבקר על אשר באו בספרנו קרי וכתיב כפול מאשר באו בספרים אחרים, ויוכח מזה כי לא היו יודע חוקי הכתיבה ומשפטיה.

ואנכי דעתי רחוקה מדעתו בענין סיבת הקרי והכתיב הבא בספרים, כי כבר ביארתי במקום אחר באורך שהיה דרך חז"ל לדרוש כל מקום שבא שם קרי וכתיב, ושלדעתם בא תמיד הקרי כפי הפשט והכתיב כפי הדרוש, שכן תמצא תמיד שדרושי חז"ל בנויים על הכתיב לא על הקרי, ואם כן הספר שבא בו הקרי והכתיב בריבוי, רבו בו עניינים צפונים אשר נמסרו לדרוש, והוא המופת כי היה פי שנים ברוח הנביא הזה ודבר תמיד דבור בעל שתי פנים, וזה מעיד על גודל חכמת הנביא ועומק דבריו, לא חסרונם ועותתם. וגם אשר בקשו המבקרים עלילות על דברי נביאנו, שאין לדבריו חבור ושנאמרו פסקי פסקי, כל לשון תקום אתו למשפט מצד זה תרשיע, כי לפי מה שביארתי דבריו, באו כולם דבוקים ומחוברים, אחד באחד יגשו יתלכדו ולא יתפרדו. ואשר טענו עליו שאין לפרשיותיו סדר כפי הזמן שבו נבא נבואותיו, הלא כן גם בתורת ה' התמימה אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולא נסדרו הפרשיות על סדר הזמני רק על סדר מכוון בחכמת אלהים, אשר כבר דברו עליהם חז"ל במדרשיהם וחכמי לב בחקירותיהם, והיה לו להרי"א במנותו את העניינים שבם נשתוה נביאנו עם אדון הנביאים, למנות גם זה מכללם שהיה שומר בסמיכות דבריו ערך וקשור שכלי פנימי, לא זמני רצוני כהרבה מן הנביאים.

ואשר טענו המבקרים כי באו דבריו ברוב עניין, שבהרבה מקומות שנה דברים שכבר אמרם בפרשיות הקודמות, ובהרבה מקומות באו בדבריו מאמרים שכבר אמרום נביאים הקודמים לו, אל תתמה על החפץ, כי נודע שכל גזרה שמימיית הנשנית, בא להורות שהדבר קרוב ושבוא יבא, כמו שאמר ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו, ובאשר הנביאים לפניו נבאו על עתיד רחוק והיה עדיין אפשרות שתבוטל הגזרה, ובימי ירמיה בא העת שיעדו הנביאים ונחתמה הגזרה בלי השנות, לכן נכפלו על ידו נבואת נביאים הקודמים. וכן נכפלו דברי עצמו, להורות כי נחרץ הדבר ונגמר אצל ה', או שהדבר קרוב לבא בימים מועטים, ויען שהוא היה האחרון בנביאים הראשונים, שנה את דבריהם ואת דבריו והניח עליהם חותם אמת וקיים ותקע אותם יתד במקום נאמן, להראות כי ה' הדובר בו עושה את הדברים אשר יצר מראש ויעמידם ויכוננם מבלי השנות, וכל זה מופת על מעלת נביאנו ונבואותיו, לא על חסרונותיהם כדברי המבקרים.

הנה הראיתי לדעת כי נביאנו זה לו יד ושם בשלשת החיקויים אשר זכר האברבנאל, ועד השלשה בא בתכלית המעלה והשלימות. הן בחיקוי הראשון, מחשבותיו עמוקים ורעיוניו נכבדים, ועם העיון והמחקר נצמדים. הן בחיקוי השני והשלישי, לא נופל הוא מן המליצים הגדולים הרמים והנשאים, ובעת כלביא יקום וכארי יתנשא בגבורת השיר ותעצומות המליצה, או כנשר ידאה ופרש כנפיו כנף רננים נעלסה, ויבנה בשמי המליצה מעלותיו ואגודתו על ארש חפץ יסדה, הנה ארשו ארש ברזל חזק ואמיץ, מליו נקיים מכל סיג וזרה, וטהורים אמרי נועם, דבריו כולם אהובים כולם ברורים, ורעיוניו גבוהים ואדירים. ועתה פתח פיך ואכול את הספר אשר פרשתי לפניך, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת ותהי בפיך כדבש למתוק ותאורנה עיניך, ואל תביא עלי קללה עת לא ימצא דבר מדברי חן בעיניך, כי אם לא יעבור עליך רוח קנאה או דרך גאה וגאון ופי תהפוכות, אז ברך תברכני נפשך, כי בדרך אמת הדרכתיך במעגלי יושר, בלכתך לא יצר צעדך, קח את הברכה אשר הובאת לך והבאת עלי ברכה ולא קללה.-חי ה' וברוך צורי ומרומם על כל תהילה וברכה, הנה הואלת לברך את עבדך הואל נא וקח ברכה מאת עבדך, ואצלת לי ברכה, הברכה אחת היא לך אבי, הבה לי ברכה ונתת לי גולות מים את גולות עלית ואת גולות תחתית, ברך את מעשה ידי, ברך ה' חילי ופועל ידי תרצה, ברך את עמך וברך את נחלתך, ברכני גם אני אבי. ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם, ברוך אלוהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, וברוך שם כבודו לעולם מן העולם ועד העולם, אמן ואמן.

אדר שני תרכל זה לפ"ק. מאיר ליבוש מלבים

[א, א]
דברי ירמיהו -
שלשה פסוקים הראשונים הם הצעה להגביל מהות הספר בכל פרטיו, כי כל ספר מספרי החכמה יוגבל:
א) מצד צורתו ודברים שידובר בו, למשל אם הוא ספר תוכחה או שיר או חכמה וכדומה, ואם נאמר בדרך מליצה או ספור וכדומה, ועל זה אמר: דברי, מודיע שכולל כמה מיני דברים, נמצאו בו חזיונות, נבואות, ספורים, תוכחות, וכדומה.

ב) מצד המחבר אשר דבר הדברים, אמר שהיה ירמיהו בן חלקיהו שהיה נביא ומיוחס מצד שאביו היה כ"ג ונביא, ומבואר שהיה גם כן עשיר, כי אביו בודאי היה עשיר כמו שאמר הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו.

ג) מצד מקומו שהיה הנביא דר בו, אמר שהיה מן הכהנים אשר בענתות שהיו מיוחדים ביראת ה', ומארץ בנימין לא מתושבי ירושלים, כי המוכיח שהוא מעיר אחרת, לא יכיר פנים ולא יחפה מצד אהבת עיר מולדתו, ודבריו נשמעים ביותר.

ד) מאיזה מקור שאב דבריו, אם מן השכל, או הבחינה, או מפי סופרים וספרים, אומר -

[א, ב]
אשר היה דבר ה' אליו -
ששאב דבריו ממקור מים חיים מן הנבואה.

ה) מצד הזמן שבו נבא, אמר שנבא בשלשה זמנים מחולפים אשר התחלף בם מעמד העם ומלכם, כי התחלת נבואתו היה בימי יאשיהו בן אמון שהוא ודורו היו צדיקים, והתחיל בשלש עשרה שנה למלכו, שאז בהיותו בן דעת החל לעבוד את ה'.

[א, ג]
ויהי -
וכן התמידה נבואתו בימי יהויקים שאז היה הדור צדיקים והמלך היה רשע כמו שאמרו חז"ל.

עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו -
שאז התחלף מעמד העם שהיו רשעים ולעומת זה היה המלך צדיק, ורצה לומר שנבואות אלה היו מתמידים בכל המעמדות האלה עד גלות ירושלים, שאז נתקיימו כל נבואותיו.

[א, ה]
בטרם -
הנביא צריך שיוקדם לנבואתו שני תנאים:
א) ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לנבואה מטבעו, על ידי שיהיה מזגו שלם אל טוב המדות, וכן על ידי שלמות כח המדמה והשכלי ויתר כחות הנפשיות.

ב) ההכנה הבחיריית, שיכין את עצמו לנבואה על ידי טוב המעשים והקדושה והפרישות, וההכנה הטבעיית תחול באדם תיכף בעת יצטייר צורת הולד בבטן אמו, כי ההכנה הזאת יקבל על ידי מולידיו והיינו כמו שאמר בעדיות, האב זכאי לבנו בנוי בכח וכו', וההכנה הבחיריית לא תתחיל עד יולד ויחל להשתמש בכחותיו הטבעיים והנפשיים.
אולם יש הבדל בזה בין הנביאים. כי תנאים אלה אינם מוכרחים רק לנביא הבא להשלים את עצמו שישפיע עליו -שפע הנבואה לצורך עצמו להשלימו בדעת אלוהים ובהשגות עליונות שזה לא יהיה רק אם מוכן על זה מצד טבעו ובחירתו, לא כן הנביא המשולח מאת ה' ליסר גויים ולהוכיח לאומים שאז בעת יצטרך ה' לשלוח שליח כללי אל העם ולא ימצא איש המוכן לזה מעצמו, יבחר איש אחד הטוב בעיניו ויכינהו לנבואה על ידי שישנה טבעו ויעזרהו על בחירתו למען ישיג על ידו את התכלית הנרצה אצלו, (ובזה תמצא מענה על רוב הקושיות שהקשו על הרמב"ם שהחליט במורה שהנבואה לא תחול רק על המזומנים לה, והקשו עליו מנבואת גדעון ומנוח ודומיהם, כי זה לא היה מפני זכות המקבל רק מפני צורך המשפיע), וזה שאמר נגד ההכנה הטבעיית שתחול בעת יוצר הולד בבטן, אנכי ידעתיך בטרם אצרך בבטן שהקדמתי לך הכנה זו מעצמי, וכן נגד ההכנה הבחיריית שתחול בעת יצא מרחם ויתחיל לבחור בטוב המעשים אנכי הקדשתיך לנבואה בטרם תצא מרחם, רצה לומר נבואתך אינה צריכה להכנה הטבעיית והבחיריית כיתר הנביאים, יען כי נביא לגוים נתתיך, שאינך נביא לצורך עצמך רק לצורך הכלל, ולא לשליחות פרטי רק כללי לכל הגוים, ונבואתך הוא לצרכי.

[א, ו]
ואומר -
השיב, שהגם שיוכל להשפיע עליו הנבואה גם אם יחסרו לו השלמיות שהם תנאים אל הנבואה, יען שהוא נביא לשליחות כולל, אבל הלא אם כך יש חסרון אחר, והוא כי הנביא השלוח צריך שלא יהיה נער רק זקן ורגיל כדי שיוכל לדבר ולהוכיח גויים רבים, וזה שאמר הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, וזה יהיה משלשה פנים:
א) שהנער לא יערב לבו לגשת בפני גדולים,
ב) שהנער אינו יודע לסדר דבריו במליצה ולשון צח שעל זה צריך הרגל רב.
ג) מצד העם שנשלח אליהם שלא ישאו פנים לנער צעיר הימים ויקומו עליו ויהרגוהו.

[א, ז]
ויאמר ה' -
אחר שבזה נכלל ג' חששות שנים מצדו וא' מצד העם, השיב לו ה' בל תאמר טענה זאת מצד שאתה נער, כי נגד מה שאתה חושש שלא תערב לבך לגשת במקום גדולים, הלא אל כל אשר אשלחך תלך, שההולך בשליחות מלך גדול לא יבוש ללכת בכל מקום אשר ישולח בידעו מעלת משלחו הגם שהוא עצמו צעיר ונבזה, ונגד החשש שלא תדע לסדר הדברים בטוב טעם, את כל אשר אצוך תדבר, אתה לא תדבר דבר רק מה שאצוך ואשים דברי בפיך.

[א, ח]
אל תירא -
ונגד מה שאתה ירא שיהרגוך אל תירא מפניהם, כי אנכי אצילך מידם.

[א, ט]
וישלח ה' את ידו -
שליחות יד המוזכר אצל הגעת הנבואה, יכוון על מסירת הכח הפעליי לפעול ולעשות עפ"י נבואתו התחדשות בהמציאות, כי יד ה' תמליץ הכח הפועל והעוסק בהויית הדברים או בקיומם והשלמתם ושנוייהם, ובעת תבא הנבואה בחזקת היד יתן לו כח הפעליי הזה שעם הדבור הנבואיי יהיה גם כן שליח לעקר ולטעת לסתור ולבנות, וזה שאמר ראה נתתי דברי בפיך, ועם הדבור הזה בעצמו.

[א, י]
ראה הפקדתיך היום על הגוים ועל הממלכות -
בין להחריבם, לנתוש את הגוים ולאבדם, וכן לנתוץ את הממלכות ולהרסם, בין לבנות את הנהרס שהם הממלכות, ולנטוע את הגוים (עיין באה"מ), אולם גם החורבן יהיה על מנת לבנות, וזה שאמר לנתוש ולנתוץ כדי שעל ידי כך תוכל לבנות ולנטוע, כי כן תפעול גם היד העליונה שתסתור על מנת לבנות, וההעדר קודם להוויה והמות אל החיים.

[א, יא]
מה אתה רואה -
היד הנשלח אליו ונגע על פיו נצטייר בדמיונו באיזה דמות ומשל מתיחס לענין הנבואה.
והנמשל שכיון בהגעת היד, על דרך וביד הנביאים אדמה, ושאל אותו מה רואה בדמיונו, והשיב שנתפס בדמיונו דמות מקל שקד, כאילו דמות הזה יהיה ציור של המחזה של היד שנגעה בו.

[א, יב]
ויאמר ה' היטבת לראות -
הדמות הזה מכוון אל כוונת הנבואה בכל הצדדים:
א) כי תפס אל הדמות שם מקל לא שם מטה, שהמטה ירמוז לפעמים למשענת ולמשרה, והמקל יציין ההכאה המטה לכבוד אל הנושאה לא המקל, וכן עם כשדים הם ביד ה' כמקל חובלים ליסר החוטאים לא כמטה לכבוד או למשענת.

ב) במה שראהו שקד, רצה לומר מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע, עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פרים בכ"א יום, וכן היו כ"א יום מן י"ז בתמוז עד ט' באב כמו שאמרו חז"ל.

ג) מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, ועל זה אמר כי שוקד אני על דברי לעשותו כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו, (ולדברי חז"ל היה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט, ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, רצה לומר השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם).

[א, יג]
ויהי -
דברי הנביא באו מסודרים בשלש דברות:
שתחלה מנהו ה' אל השליחות והודיעו מהות השליחות שהוא לנתוש ולנתוץ, ואחר זה ייחד לו עוד שתי דברות, [דבור א'] להודיע לו זמן קיום הנבואה, שעל זה אמר: כי שוקד אני על דברי,

[הדבור הב'] להודיע המקום שמשם יבא הפורעניות, ואחר שהדבור הרוחני אינו נקשר בזמן ובמקום שהם רק תנאי המוחשות, צייר לו זה במראה ודמיון, סיר נפוח, דמיון זה נאות מאד להנדמה בו, כי הם היו ממשילים את ירושלים לסיר ועמה לבשר (יחזקאל י"ב וכ"ד) שכמו שהסיר שומר את הנמצא בתוכו מפני האש, בל ישלט בו, כן העיר והמבצר ישמרם מפני האויב, המשיל את ירושלים לסיר נפוח ומעלה רתיחות, שזה יהיה בעת שתרבה המדורה ובעת שאין הסיר מכוסה למעלה, וזה הנמשל על הרבות אש האויב בריבוי יותר מכח הסיר, ועל שאין הסיר מכוסה מלמעלה בהשגחת אלהי מעוזם, שאז לא תועיל להם הגנה הסבובית מן המבצר אחר כי נגלה מסך יהודה מלמעלה כמו שאמר (ישעיה ה') הסר משוכתו והיה לבער, ועל ידי כך פרוץ גדרו והיה למרמס עיי"ש בפי' ודרך סיר נפוח שבעת תרתיחהו האש מצד האש יעלו הרתיחות בצד ההוא, עד שידמה כאילו המים שבסיר מתנשאים לעלות ולברוח אל צד האחר כי נדחפו מפני האש, ובכל זאת לבסוף יתרוקנו באותו צד שהאש שם.

וכן הנמשל ופניו מפני צפונה המקום שמבעבע שם נקרא פניו, והפנים האלה יהיו מפני צפונה, ששם האש, ובכל זאת לשם יתרוקנו. והנמשל כי על ידי המצור וחרב אויב יעלו העם מן הסיר ויחשבו לברוח מן המבצר לצד האחר, ובכל זאת ילכדו מאת הכשדים ויגלו אותם בבלה (כמו שאמר לקמן נ"ב ח').

[א, יד]
ויאמר ה' -
הודיעו הנמשל כי מצפון תפתח הרעה.

[א, טו]
כי הנני קורא -
מציין במליצתו כאילו השם יש לו ריב ומשפט על ישראל על שחטאו נגדו ויקרא לכל משפחות ממלכות צפונה שהם יהיו השופטים בינו ובין כרמו, והם יבאו ויתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים, כשופטים היושבים על כסא המשפט לשמוע טענת הבעלי דין, והשופטים האלה ישבו על כסאות למשפט בכל מקום בין על פתח שערי ירושלים ובין על כל חומותיה וגם בכל ערי יהודה כאילו יתחלקו לכמה בתי דינים, סנהדרין גדולה וקטנה.

[א, טז]
ודברתי משפטי אותם -
וה' יסדר משפטו וטענותיו לפני השופטים האלה על עמו על כל רעתם, לבקש דין מאתם, אשר עזבוני רצה לומר כי רעתם היא משולשת,
א) אשר עזבוני,
ב) שאם היו עוזבים אותי ולא היו עובדים אלוהים אחרים היה לימוד זכות עליהם שעשו זה מצד חפצם בחפשיות, אבל הם קטרו לאלהים אחרים, הגם שעבודתם כבדה יותר, ואם היו ממירים כבודם לבעבור השגת תועלת וכדומה לא היה החטא גדול כל כך. אבל הם,
ג) השתחוו למעשה ידיהם שעשו בעצמם ויודעים שאין בו ממש.

[א, יז]
ואתה -
אולם טרם אושיב השופטים האכזרים האלה אתרה בם תחלה על ידך, כמו שמתרין בבעל דין על ידי שליח בית דין, ולכן תאזר מתניך ולא תמתין עד שיבואו אצלך רק וקמת ללכת אליהם, ולא תדלג דבר מדברי רק ודברת את כל אשר אנכי מצוך מבלי להפיל דבר, וגם אל תחת מפניהם לחנוף להם כי אז אחתך לפניהם לא אם תעיז פנים נגדם.

[א, יח]
ואני -
ובל תאמר כי לא ישימו לב עליך לעמוד כנגדך, כי אני נתתיך היום שתהיה דומה בעיניהם כעיר מבצר ואחר כך כעמוד ברזל ואחר כך כחומות נחושת עד שילחמו אתך כלוחם בחזקה לכבוש עיר מבצר של אויביו, וכן תהיה בעיני כל הארץ גם למלכי יהודה ולא לבד למלכיהם שמגאותם שונאים מוסר עפ"י הרוב, כי גם לשריו וגם לכהניו שעליהם מוטל להורות דעה, ואף לכל עם הארץ, ובאופן זה.

[א, יט]
ונלחמו אליך -
כל הכתות ולא תמצא עזר משום אדם, ובכל זאת ולא יוכלו לך יען כי אתך אני ואני אצילך.