[יב, א]
צדיק -
(אחר ששמע שאמר ה' שיביא עליהם רעה שנת פקודתם, דהיינו שיביא עליהם רעה בזמן החורבן שהוא שנת הפקודה, התפלל שיקדים ה' את עונשם, אחר שה' הראהו מעלליהם שבעבורם (בעבור מה שרוצים להמיתו) יוחרב הבית).

צדיק אתה ה' כי אריב אליך –
רצה לומר אם אריב אליך ואטעון עבורי מדוע דרכי אינה צלחה, בזה תצדק אתה, שעל השאלה של צדיק ורע לו יש תשובה מי יודע שהוא צדיק באמת, ומי יודע אם עשה כל המוטל עליו (כי העבודה לה' אין לה שיעור אם נחשוב כפי ערך מעלת הנעבד וכפי החוב המוטל עלינו לעומת טובותיו הכוללים והמיוחדים), אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה, שעל שאלת רשע וטוב לו אין לך שום תשובה שהלא הרשע רשעתו גלוויה, ואם תאמר כדעת המשיבים על זה, ששלות הרשע אינה שלוה פנימית כי לבו מלא פחד וקול פחדים באזניו, וכמו שכן היה שטת אליפז בזה, על זה משיב הלא שלו כל בוגדי בגד שיש לומר גם שלוה פנימית בלב, שגדר השלוה הוא בלב, ואם תאמר כי סוף הרשע לאבדון ולא יאריך ימים בהצלחתו על זה משיב הלא -

[יב, ב]
נטעתם גם שורשו -
ואם תאמר שבניו יכרתו (כמו שהיה דעת בלדד וצופר) על זה משיב הלא ילכו גם יעשו פרי שזרעם מתקיים, ואם תאמר שהשם ממתין מלהענישם אולי ישובו בתשובה. על זה אמר: הלא קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, שהרשע שמאמין בעונשי ה' ובשורשי האמונה וחוטא מפני תאותו יש תקווה שיתחרט אחר כך על מעשיו, אבל אחר שאתה רחוק מכליותיהם ואין מאמינים בך כלל אין תקווה שישובו.

[יב, ג]
ואתה ה' ידעתני -
רצה לומר ואם כן ראוי שתקדים ענשם על מנת שרוצים להרגני, כי אתה ידעתני תראני ובחנת לבי אתך, כפל דבריו לאמר שה' יודע את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי הבנת האדם סותרות זה את זה ובכל זאת שתיהן יצדקו בחק הבורא יתברך, והוא -
א) מצד הידיעה הקדומה שיודע מראשית את כל העתיד ידיעה בלתי נתלית בזמן ובמקום ובצדדי האפשר, ועל זה אמר: ידעתני בלשון עבר, ידעתני מכבר.

ב) ועם כל זה האדם חופשי במעשיו עד שמצד החפשית הזאת תראני עתה ובחנת לבי אתך, הוקדם הראיה לראות את מעשיו עתה לפי מה שהם מקושרים בבחירה ובזמן ותראה שלבי הבוחר במעשי שלם אתך, ואם כן התיקם כצאן לטבחה אל תמתין עד שתתמלא סאתם רק הענישם תיכף, וקבע שני מיני עונשים:
א) כצאן לטבחה, שבוחרים הצאן השמנים ביותר לצורך המשתה, כן תבחר גדוליהם איש איש ביחוד לטובתו,
ב) ואחר כך הקדישם כולם ליום הרגה מבלי יותר מהם איש, (דרך הכובש תחלה יבחר השרים וראשי המורדים להרגם במיתות קשות ואחר כך יהרוג את כולם ביום הרגה).

[יב, ד]
עד מתי תאבל הארץ -
הלא בעד עונותיהם תאבל הארץ הוא חורבן הדומם ועשב כל השדה ייבש שהוא הצומח, וגם ספתה בהמות ועוף שהוא בעלי חיים, וכל זה מרעת יושבי בה.

כי אמרו -
רצה לומר ואל תאמר שבסבת חורבן הארץ ישובו בתשובה, הלא יאמרו לא יראה את אחריתנו, רצה לומר שמכחישים ידיעת ה' בשפלים וכל שכן ידיעת העתיד ואומרים שאינו רואה אחריתם להכרית כלל ואין השגחה ושכר ועונש.

[יב, ה]
כי -
(משיב לו ה'): מה שאתה חושב שרק אנשי ענתות הם הרוצים להמית אותך, ושבעבורם לבד חרב הארץ, ושאם יסופו ישמעו ישראל אליך, הוא טעות, נהפך הוא, שאם רצתה את רגלים וילאוך ולא תוכל לעמוד כנגדם, ואיך תתחרה את רוכבי סוסים הקלים יותר במרוצתם, רצה לומר את אנשי ירושלים, ובארץ שלום (אשר שם), אתה בוטח (רצת וילאוך), ואיך תעשה בגאון הירדן, ששם ארץ מסוכנת, רצה לומר בירושלים ששם העזות גובר יותר, ורבו עונותיה.

[יב, ו]
כי גם אחיך ובית אביך -
שהם הכהנים בני אהרן שהם נמצאים בירושלים גם המה בגדו בך, ולא בסתר כי גם הם קראו אחריך מלא לקבץ את העם עליך להרגך, וגם אם ידברו אליך טובות בפיהם, אל תאמן בם, ואם כן לא תפעל בתוכחותיך גם בירושלים, ולכן -

[יב, ז]
עזבתי את ביתי -
ואהיה מוכרח להחריב את בית המקדש, ואת ידידות נפשי לא לבד שעזבתיה, כי מסרתיה בעצמי בכף אויביה, משנאתי אותה, ומבאר הטעם ששנאה תחת אשר אהבה, כי -

[יב, ח]
היתה לי נחלתי כאריה ביער -
מדמה אותה במשלו כמי שגדל חיות מדבריות לעשות אותם בני תרבות והיה לו ארי בן תרבות שהיה משעשע עמו, אבל כאשר עבר עמו דרך היער נזכר את מעמדו הקודם הפראיי ונתן בקולו על אדונו, (כמו שאמר בב"ק ט"ז וסנהדרין ב'. שהארי אינו בן תרבות), ורצה לומר שבמצרים היו במעמד הפראיי רחוקים מידת ומצות, ואני עשיתים בני תרבות ובעלי דת, ובבואם ביער היינו בין האומות שבו אל טבעם הקודם ונתנו קולם על ה' ועל נביאיו להרגם, על כן שנאתיה, ולכן נתתי ידידות נפשי בכף אויביה.

[יב, ט]
העיט צבוע נחלתי לי -
וכי הם דומים כהעיט הצבוע שעשיתי בן תרבות, שהוא יש לו שתי מעלות:
א) שהוא צבוע ויפה מאד בנוצותיו,
ב) העיט סביב עליה שהוא מלומד עם אנשים עד שכולם עומדים עליה סביב להשתעשע בו ואינו מזיק, הלא הוא דומה כאריה שאין בו שעשועים והוא מזיק, לכן לכו אספו כל חית השדה להלחם עם הארי הטורף הזה, ואל תחשבו כי חזק הוא רק התיו לאכלה אותו, כי הוא חלש כשה לאכול.

[יב, י]
רועים רבים -
שהם מלכי האומות, שחתו כרמי את הגפנים שלו, ואחר כך שנעשה חלקת השדה בלא גפנים בוססו את חלקתי והשחיתו האדמה, ואחר כך נתנוהו למדבר, כמו שאמר: גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח (ושילש דבריו נגד ג"פ שבא נבוכדנצר על יהודה).

[יב, יא]
שמה לשממה -
מוסיף שהמדבר שם אותה לשממה רצה לומר שהיא שממה כל כך עד שהמדבר ייחד את החלק הזה שתהיה החלק היותר שמם שבו, כמו שאמר (יחזקאל ל'): ונשמו בתוך ארצות נשמות.

אבלה עלי שממה –
הנה היא מתאבלת עלי כאילו אני עשיתי לה כל זאת, אבל באמת מה שנשמה כל הארץ לא אני גרמתי זאת רק הסבה לזה מפני שאין איש שם על לב לשוב בתשובה.

[יב, יב]
על כל -
גם על הרים הגבוהים אשר במדבר שאין שם איש באו שודדים לחפש אם נסתרו הבורחים שם, כי חרב וכו' ולא ימצא מקום להסתתר שם, ועל ידי כך אין שלום לכל בשר, כי לא ימלט להם שריד.

[יב, יג]
זרעו חטים –
הנביאים זרעו חטים רצה לומר דברו מוסר ותוכחה שיצמח פרי תבואה, אבל הם לא השרישו הקוצים והתאות מלבם וצמחו הקוצים (ע"ד מה שאמר למעלה ד', נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים) נחלו, אחר כך בא עליהם חולי ויסורין להשיבם לה' על ידי יסורין, וגם בזה לא יועילו, ולכן בשו מתבואתיכם, שנהפכו לקוצים (זה נגד קוצים קצרו), ובושו מחרון אף ה' להכפיל יסוריהם (וזה נגד נחלו לא יועילו).

[יב, יד]
כה אמר ה' על שכני הרעים -
האומות שהיו שכנים לא"י הנוגעים בנחלה שעזרו לעשות רע לישראל, הנני נתשם כי אחר כך בא נבוכדנצר עליהם והגלם, ואת בית יהודה שאחרי שגלו התיישבו במקומות שסביב א"י אתוש מתוכם כי הגלו שנית עם האומות שישבו שם.

[יב, טו]
והיה -
ואחר כך תשוב כל אומה למקומה, כמו שנבא ירמיהו בסוף ספרו.

[יב, טז]
והיה אם למד ילמדו -
רצה לומר עיקר מה שיגלה את האומות ואת ישראל בתוכם הוא כדי שילמדו מישראל אמונת האמת בהיותם גולים ונכנעים כמוהם, ואם ילמדו להשבע בשמי ויכירו דת האמת אז ונבנו, כמו שאמר: אשוב ורחמתים.

[יב, יז]
ואם לא ישמעו -
אז ונתשתי את הגוי ההוא נתוש ואבד, רצה לומר לא תהיה הנתישה על מנת לטעות שנית רק על מנת לאבד.