[טו, א]
ויאמר ה' -
ה' השיב לו, שכבר נתחתם גזר דינם ולא יועיל עוד שום תפילה, אף שיעמד משה ושמואל לפני, שהם היו קוראים תמיד בעד ישראל והשיבו את הגזרה, זה היה בעוד שהיה נפשי ורצוני אליהם, שהגם שפני היו פנים של זעם נפשי היה לרצון, אבל עתה נקעה נפשי מהם, לכן שלח מעל פני ויצאו לגולה, כבן סורר שאביו דחפו מביתו.

[טו, ב]
והיה וכו' אנה נצא -
תשיב להם שיצאו אל המון העונשים המעותדים עליהם, וחושב רעות טבעיות מות ורעב, רעות בחירייות הבאים על ידי בעלי בחירה חרב ושבי, רעות רצוניות הבאים על ידי בעלי רצון כלבים וחיות, כמו שאמר חצי אכלה בם, מזי רעב, רשף, זוחלי עפר ובהמות, חרב, כמו שנאמר שם.
ומצייר כאילו בצאתם מאת פני ה' נכונו ללצים שפטים ארבעה, והיותר אחרון גרוע מן הראשון, כמו שאמר: והיה הנס מקול הפחד וכו', כאשר ינוס איש מפני הארי וכו'.

[טו, ג]
ופקדתי וכו' -
הכלבים גוררים הנבלה לחוץ, ועוף השמים אוכלים בשר הנבלה, ובהמה הבייתית לא תאכל בשר רק רומסת ומשחתת, וכאמרו: עוף לאכול, ובהמה להשחית.

[טו, ד]
ונתתים לזעוה בגלל מנשה -
מאז התחילה הגזירה, ועמה שאמר במלכים בזה.

[טו, ה]
כי מי יחמול -
שלא יניח להשחית אותך, ומי ינוד לך לנחמך קרובים הבאים לנחם האבל, וגם אחר כך מי יסור על כל פנים לשאול לשלום לך, שזה יעשו גם הרחוקים וגם אחרי עבור ימי האבל.

[טו, ו]
את -
באשר אתה בעצמך הסבות עליך את הרעה במה שנטשת אותי, ואחר כך הוספת תמיד להתרחק ממני כי אחור תלכי תמיד, ולכן ואט ידי ואשחיתך פעם אחר פעם והגם שנחמתי תמיד על הרעה לבסוף נלאיתי הנחם, עד כי -

[טו, ז]
ואזרם במזרה -
שיצאו לגולה, וגם שכלתי את בניהם הקטנים, ואחר כך אבדתי גם את הגדולים, ובכל זאת מדרכיהם לא שבו.

[טו, ח]
עצמו לי -
מצייר במליצתו שהאלמנות שנשארו היו עצומים ורבים מחול ימים, לכן הביא להם על כל אם האלמנה הביא בחור שישכב עמה, והבחור הזה היה גם כן שודד, שזנה עמה ושדד אותה, וזה היה בצהרים לעיני כל, הפלתי עליה על האלמנה, הפלתי פתאום. עיר מענין גילוי ערוה, ובהלות, שבא עליה בהלות השודד וגלה גם ערותה, ועל ידי הבחור השודד הזה.

[טו, ט]
אומללה ילדת השבעה -
האלמנה שילדה שבעה בנים, נפחה נפשה הפיחה את נפשה ומתה, עד שבאה שמשה בעוד יומם, רצה לומר ביום ההוא קודם הערב, כי הבחור בא עליה בצהרים ובאותו היום מתה, וגם בושה וחרפה על ידי שגלה ערותה, ושאריתם שהם היתומים בני האלמנה ימית האויב בחרב.

והנמשל שירושלים הייתה כאלמנה, אחרי שרוב בני יהודה נהרגו בחרב אויב, ובא עליה בחור שודד שהוא נבוכדנצר וחילותיו, וגלה ערותה ושדד אותה, שהחריב בית המקדש ויגל את מסך יהודה והחריב העיר, ועל ידי זה אומללה יולדת השבעה שהיא ירושלים שהעמידה ז' מלכים מן גלות מלך אשור עד גלות נבוכדנצר, והנשארים נתנו לחרב בארצות שוביהם.

[טו, י]
אוי לי אמי -
לפי המליצה שאמר הבאתי על אם בחור שודד, שכולל לפי המשל כל אם ואם, ולפי הנמשל עיר ואם בישראל, נזכר כי מנבא זאת על אמו היולדת אותו, ועל העיר שהיא אמו המליצית. ומקונן על שילדה אותו להיות המנבא על זה.

וכן אמר במדרש:

משל לכהן שהשקה את האשה מים המאררים והביט בה וראה שהיא אמו.

ובאשר א"ל ה' ששאריתם לחרב יתן והוא בכללם עם אמו, יקונן על שנולד לראות עמל ויגון, איש ריב וכו', כי עד עתה היה לו תקווה שישיבם בתשובה ושישיב חמה, אבל עתה שלא קבל תפלתו, ושנחתם גזר דין ענינו עם העם רק לריב עמהם ולא להועיל להם, איש ריב ואיש מדון הריב הוא בלא עניין, והמדון הוא כשיש לו דין ודברים וטענות,

ונגד איש ריב,
אמר: לא נשיתי מעות לאחרים שאז הלוה יש לו ריב עם המלוה על שתובע אותו את ממונו,

ונגד איש מדון,
אמר ולא נשו בי שאז היה להם מדון עמי רצה לומר דין ודברים שאשלם להם את מעותם וזה מדון ודין ומשפט, ובכל זאת כלה מקללוני.

[טו, יא]
אמר ה' -
השיב לו ה', אם לא שריתך לטוב, הגם שאמרתי ושאריתם לחרב אתן, אינו כולל אותך בגזרה זו, כי שאריתך יהיה לטוב, שאתה תנצל, והגם שעתה מקללים אותך בעת רעה ובעת צרה אפגיע בך את האויב שכולל מה שבעת החורבן הפגיע בו נבוזראדן שילך לשלום, שהוא האויב הכללי, ואחר כך אחרי הריגת גדליהו הפגיעו בו אויביו מישראל שיתפלל בעדם ושייעצם מה יעשו, ועל זה כפל בעת רעה שהוא עת החורבן ובעת צרה שהוא עת היה צר להם כשנהרג גדליה.

[טו, יב]
הירוע ברזל -
שני פסוקים הקודמים הם כמאמר מוסגר, לספר מה שאמר ירמיה באמצע נבואה זאת ומה שהשיב לו ה', ועתה שב אל הענין.
מה שאמר: ושאריתם לחרב אתן, כי הם היו בוטחים על מצרים, בין קודם החורבן שחשבו שפרעה יעזור אותם ולא עזרם, ובין אחר החורבן שהלכו למצרים ושם השיגם חרב נבוכדנצר, על זה אמר: וכי ברזל פשוט שהוא פרעה ירוצץ את נבוכדנצר שהוא ברזל הבא מצפון (הוא המאגנעט שהוא נקרא ברזל מצפון, כי נוטה תמיד נגד ציר הצפוני והוא יש לו כח וממשלה על הברזל ומושך אותו בכחו), ועם הברזל הזה יש נחשת, שהוא העזר מהעמים העצומים ממשלת ידו שהיו תקיפים כנחשת.

[טו, יג]
חילך -
ונבוכדנצר יגרר עליך ויבוז חילך ואוצרותיך, לא במחיר לא לקחת מחיר בעבור שמסרתי בידו חילך, רק עשיתי זה בעבור כל חטאתך שהם בכל גבולי ארצך.

[טו יד]
והעברתי -
וגם אחר כך שתלכו למצרים גם שם לא תנצלו, כי העברתי את אויביך שהם הכשדים הם יעברו למצרים ושם תשיגכם חרב נבוכדנצר שנית, כי אש האף והחמה לעולם תוקד גם אחר החורבן.

[טו, טו]
אתה ידעת ה' -
אחר ששמע מאת ה' ששאריתו יהיה לטוב בעת החורבן, בקש שיקדים ה' להעניש את הקמים עליו להרגו קודם זמן החורבן, כמו שכן התפלל (למעלה סי' י"ב) מטעם שבארתי שם, ובקש זכרני והנקם לי תיכף ואל תקחני לארך אפך הגם שאתה מאריך אף על מה שחטאו נגדך, לא תאריך אף על מה שעושים נגדי (וגם רצה לומר שלא תקח היסורים שאני סובל שיהיה לכפר על עון הדור שעל ידי כך תאריך אפך), כי דע שאתי עליך חרפה, באופן שבזה הם מחרפים אותך במה שמכחישים נבואתך, ועל ידי כך חטאם מתרבה בכל עת, וגם שעל ידי כך אתה צריך להראות להם את ידך בל יחולל שמך.

[טו, טז]
נמצאו דבריך -
הנבואה הייתה שורה על הנביא על ידי הכנתו, ובעת רצה להכין את עצמם אל הנבואה היה לוקח לו מנגן לשמוח בשמחה ועל ידי כך נחה עליו הרוח, כמו שאמר ולפניהם תוף וחליל, ועתה קחו לי מנגן, אבל ירמיה שהתנבא פורענות היה תמיד מלא עוצב ויגון, ולא היה יכול להכין את עצמם אל הנבואה מעצמו, ולא באה אליו הנבואה רק בעת שהוצרך ה' לשלחו אז בא אליו דבר ה' אשר עז וחדוה במקומו ועל ידי הדבור חל עליו ששון ושמחה כשותה יין ישן המשמח, והוכן לקבל דבר ה', אבל אחר הדבור חזר להיות משתומם ונעצב על הדבור בעצמו שהיה מלא מחזות של חורבן ופורעניות, וזה שאמר נמצאו דבריך הדבור בא אלי כמוצא מציאה בהסח הדעת לא על ידי הכנתי. ואוכלם, שאז הייתי דומה כרעב ללחם המוצא לחם ואוכלו באות נפשו, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי הדבור העיר אצלי שמחה וששון שהוא תנאי אל הנבואה, כי נקרא שמך עלי על ידי אתערותא דלעילא, ולא קדם לי הששון קודם הנבואה, כי בהפך.

[טו, יז]
לא ישבתי בסוד וחברת משחקים -
שאעלז ואשמח למען תחול עלי הנבואה על ידי השמחה, כי מפני ידך ונבואתך בדד ישבתי תמיד, כי מלאת אותי בנבואה של זעם ופורעניות, ועל זה מבקש -

[טו, יח]
למה היה כאבי נצח -
מצייר את הזעם שמלא את נפשו כמכה וכאב פנימי בנפשו, כי מרגיש ומתחלחל תמיד בצרת עמו.

וכבר באר הרי"א:

שהחלאים יש מהם חולאים נושנים כקדחת הרביעית ואלה אין בם כאבים ולא סכנה, ויש חולאים בעלי כאבים בלא סכנה ואינם נושנים ולא מתמידים כחולי השנים והאזנים, ויש חולאים שהם חדשים לא נושנים ואין בם כאבים אבל סכנתם רבה כמו הקדחת התמידית, ואומר שהחולי שהוא סובל יש בו כל הרעות,
א) שהוא מכאיב, על זה אמר כאבי,
ב) שהוא מתמיד, על זה אמר נצח,
ג) שהוא מסוכן על זה אמר מכתי אנושה,
ד) שאין לה רפואה על זה אמר מאנה הרפא, וחוץ מזה איני כשאר נביאים שנבואתם מתמדת בכל עת שמכינים את עצמם, שאני איני מתנבא רק לפרקים, ואחר החורבן נפסקה נבואתו לגמרי, וזה שאמר שתדמה לפעמים כמו אכזב, כמעין הנפסק לגמרי, ולפעמים תדמה כמים לא נאמנו שאינם נמצאים בכל עת:

[טו, יט]
לכן -
השיב לו ה' אם תשוב את העם בתשובה ואשיבך אל הנבואה המתמדת ותעמוד לפני תמיד, ואם על כל פנים תוציא יקר מזולל, שישובו על כל פנים הנפשות היקרות ויבדלו מן הרשעים תהיה כפי, שכל מה שתגזר אומר יקם לך, וזה תשובה על מנת שבקש על הנבואה ועל מה שאין תפלתו נשמעת על עצירת גשמים.
ונגד מה שהתרעם על הרשעים הרודפים אותו, אמר שאין לך להתירא מהם, לא שתדאג פן יכריחו אותך להסכים על מעשיהם ושלא תנבא להם, כי הם ישובו אליך ואתה לא תשוב אליהם, ולא שתירא פן יהרגוך, כי -

[טו, כ]
ונתתיך וכו'. ולא יוכלו לך כי אתך אני להושיעך -
על ידי השגחתי, וגם כשיתאספו עליך לעשות לך רעה, אז -

[טו, כא]
והצלתיך מידם -
וגם אם כבר תהיה בידם ויתנוך לבית המהפכת להרגך, ופדיתיך, כמו שניצול על ידי עבד מלך הכושי.