[ב, א]
ויהי -
אחר שהקדים איכות תחלת נבואתו וענין נבואתו בכלל, הקדים הקדמה כוללת לדברי פורעניות אשר ינבא בכל הספר על ישראל. יודיע כי בכל העונשים והיסורים שיביא ה' על ישראל, עוד אהבתו אליהם ועוד לא שכח בריתו מימי קדם, וכל אוכליהם ענוש יענשו, כאב שקצף על בנו ומוסרו לשלוחים אכזרים להכותו מכה רבה, שבכל זאת לבו דואב ומלא רחמים על בנו המוכה, וקוצף על האכזר המכה וסופו ליטול את שלו מתחת ידו.

[ב, ב]
זכרתי לך חסד נעוריך -
מדמה תחלה התחבר דבר האלהי עם עמו, כחבורי חתן וכלה ארוס וארוסה, ויציירהו כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עמו חסד, ואחר זה דבקה נפשה בו והתחתנה עמו, ואחר זה האמינה בו ויצאה עמו מבית אביה אל המדבר לאשר היה רוחו ללכת.
וכן בנמשל תחלה שמרו האבות ובניהם אחריהם דרך ה' והודיעו אלהותו בעולם בעודו היה גר בלתי ניכר פה לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים, וזה חסד נעוריך, ואחר זה התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות בהוציאם ממצרים וקבלת התורה, שבאו בברית עמו, וזה אהבת כלולותיך, ואחר זה האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר, מרוב חשקם אל הדבקות האלהי, והם ג' מיני זכיות שיש לישראל:
א) קודם השדוכין,
ב) בהשדוכין עצמם,
ג) אחר השדוכין,
וזכיות אלה עדן זכורים בלבי לא אשכחם, ולכן -

[ב, ג]
קדש -
דמית כקדש וכתבואת ראשית שהיא התרומה שאסורה למאכל לזרים וזר האוכלה יאשם בין בגוף בין בנפש, וכן כל אוכליו יאשמו היא אשמת הנפש, כמו שאמר: ואיש כי יאכל קדש ואשמה הנפש ההיא, וגם רעה תבא אליהם הוא עונש הגוף ומיתה בידי שמים, ורצה לומר אף שאנבא עליך עתה שתהיה למאכל לשיני אריות סופם לקבל עונשם כאוכל קדש ה' ותרומתו.

[ב, ד]
שמעו -
אחר ההצעה הזאת שהודיע שה' זוכר ולא שכח אהבת כלולות, יתוכח עמהם מדוע שכחוהו המה ואבותם, בית יעקב - ההמון, ומשפחות בית ישראל - הגדולים אנשי השם.

[ב, ה]
מה מצאו אבותיכם -
מתחיל להתווכח שתחלה תיכף בעודם במדבר רחקו אבותיהם מעליו וינזרו לבושת, והנה העוזב דבר מפני דבר בהכרח יהיה, או מפני שמצא עול וחסרון בהגוף הנעזב, לעומת זה אמר: מה מצאו אבותיכם בי עול, אשר בעבורו רחקו מעלי, או יהיה מפני המעלה שימצא בדבר שבחר בו עתה, לעומת זה אמר: הלא וילכו אחרי ההבל, או יהיה מפני שהמעשה בעצמה שהיא התמורה והחליפים היא טובה או מעולה אצלו, כמו למשל אם היה עבודת האליל קלה או נעימה יותר, לעמת זה אמר: ויהבלו שהלא גם המעשה הוא הבל, ורצה לומר אדם עוזב דבר שלא היה לו אהבה עמו כ"כ, או שהיה אהבתו תלוויה בסבה ובטלה הסבה, אבל אחר שזכרתי לך חסד נעוריך בלא סבה, ואהבת כלולותיך אהבה גדולה, ואני לא עזבתיך כי קדש ישראל וכו', ואם כן מה מצאו אבותיכם בי עול וגו'.

[ב, ו]
ולא אמרו -
ומלבד מה שלא הבחינו בין הטוב והרע, עוד לא שמו לב על חסרון התועלת ועל ההיזק שימשך להם עתה, אחר שעדן חוסים תחת צל ה',
א) שהוציאם ממצרים משעבוד ועבדות, ועל זה אמר: ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים.
ב) בדרכם במדבר שרק בו ימצאו מחסורם, ועל זה אמר: המוליך אותנו במדבר, כי המדבר הזה אי אפשר שימצאו בו מחייתם בדרך טבעי מפני ג' דברים:
א) שהוא בלתי ראוי לישוב מצד המקום והאדמה שמלא ערבה ושוחה וחפירות.
ב) מצד האויר, בין השמיימי שהוא ציה מחום השמש הבוער, בין האוירי הוא צלמות ועפוש האויר,
ג) מצד חסרון ההכנה לישוב מלא חול ונחשים וכדומה, ועל זה אמר: בארץ לא עבר בה איש.

[ב, ז]
ואביא -
אחרי שחשב חטא אבותיהם יוצאי מצרים חושב חטא בניהם, אתכם הבאתי אל ארץ הכרמל (הגם שאבותיכם חטאו), והיה תכלית ההבאה שני דברים:
א) לאכול פריה לשבוע מטוב הגשמי.
ב) לאכול טובה באשר היא ארץ מוכנת להשיג בה הטוב האמתי והאושר הנפשי, ובשניהם היו בהפך, כי ותבאו, עת באתם, נגד לאכול פריה טמאתם את ארצי, במעשים מגועלים מונעים ההצלחה הגשמיית.
ג) נגד לאכול טובה אמר נחלתי מצד שהיא נחלת ה', כי אחר שנכנסו ישראל לארץ נכנסה תחת השגחת ה' ונעשית נחלתו, שמתם אותה לתועבה.

[ב, ח]
הכהנים -
חושב ד' מיני מנהיגים הלובשים כתר ההנהגה, כתר תורה, כהונה, מלכות, וכתר שם טוב שהיא הנבואה, הכהנים ענינם להוריד השראת השכינה בבית הנבחר והם לא אמרו איה ה', ותופשי התורה ראוי שידעו את ה' כי זה תכלית הלימוד והם לא ידעוני, והרועים שהם המלכים והשרים פשעו בי, ואם היו סרים על כל פנים מעלי לצורך איזה תועלת, אבל הם הלכו אחרי דברים בלתי מועילים, כמו שאמר לקמן ועמי המיר כבודו בלא יועיל.

[ב, ט]
לכן -
מלת לכן מוסב על כל הענין,
א) כי יען שאבותיכם חטאו וגם אתם כמו שאמר: ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לכן עוד אריב אתכם,
ב) יען שאבותיכם וגם אתם חטאתם בלי סבה ולבלי תועלת, כמו שאמר: מה מצאו אבותיכם בי עול, ואחרי לא יועילו הלכו, לכן עוד אריב אתכם, כי אין לכם תשובה וטענה נגדי לאמר שרחקתם מעלי בעבור עול שמצאתם בי או בעבור תועלת שמצאתם בעבודת האליל,
ג) אחר שגם הכהנים לא אמרו איה ה' עד שיד השרים והסגנים ומנהיגי העם הייתה במעל הזה ראשונה לכן עוד אריב אתכם ואת בני בניכם אריב, כי עדן יש תקווה שישובו העם אלי, אחר כי מראשי העם הזה התעו אותם מני דרך, בשגם כי בקל יוכל להתודע להם טעותם כי עברו איי כתיים וכו'.

[ב, י]
כי עברו, איי כתים -
היו קרובים לא"י אמר עברו, וקדר ישבו במדבר באהלים אמר שלחו, והנה היושבים באהלים ונוסעים ממקום למקום כבני קדר בקל יותר שימירו יראתם כמו שהם ממירים מקום מושבם כפעם בפעם, ואעפ"כ לא ימירו אליליהם, לכן אמר: וקדר שלחו והתבוננו מאד.

[ב, יא]
ההימיר -
אומר שיראו ג' דברים:
א) ההימיר גוי אלהים, שלא ימצאו שגוי ימיר אלהיו,
ב) שאף גוי עובד כוכבים שהיא מדרגה פחותה לא יעשה זאת,
ג) שלא יעשה זאת גם במקום שיוכל לחשוב למצוא ריוח על ידי התמורה הזאת כי האלהים שממיר אותו המה לא אלהים, ואיך אם כך היה ישראל בהפך?!
א) שעמי המיר כבודו.
ב) שעמי הגם שהם במדרגה מעולה כי עם מעולה מן גוי, המיר אלהיו,
ג) שעשו זאת הגם שהיו להם הפסד שהמיר כבודו בלא יועיל, כי לפעמים ישליך האדם הכבוד בעבור התועלת, ואז הגם שגם זה פחיתות, שיבזה כבודו בעבור תועלת, על כל פנים מרויח תועלת, לא כן אם ממיר כבודו מבלי תועלת שהיא סכלות גדולה.

[ב, יב]
שֹמוּ -
ההשתוממות הוא על דבר המתמיה, והוא על מה שיאמר כי שתים רעות עשה עמי על זאת שמו שמים והתפלאו, ושערו על שחרבו מאד, הסער הוא על הצער שיסערו ויצטערו על גודל החורבן שחרבו ישראל מאד, כמו שאמר: העבד ישראל, ומפרש נגד שמו שמים.

[ב, יג]
כי שתים רעות עשה עמי -
א) מצד העזיבה במה שממנו, ובזה רעתם כפולה:
א) מה שאותי עזבו שהעזיבה עצמה היא רעה, כמו שאמר: ההמיר גוי אלהים,
ב) בהשקף מה שעזבו שהוא מקור מים חיים, אשר לא יכזבו מימיו.

ב) וכן רעתם כפולה במה שאליו-
א) לחצוב להם בארות, כי אם היו ממירים דבר נמצא בדבר אחר נמצא, היה החטא רק התמורה עצמו. לא כן אם המירו דבר נמצא בדבר בלתי נמצא, רק שצריך הממיר להמציאו עתה, כי הבארות שבחרו בהם לא היו נמצאים רק צריכים חציבה להביאם אל המציאות, וזו סכלות גדולה.
ב) שתחת המקור יחצבו בארות שהמים שבתוכם אינם מתוכם מן המקור רק באים ממקום אחר מכונסים ממי גשמים, ויותר מזה שהם בארות נשברים אשר לא יכילו את המים הבאים לתוכם באופן שיהיו צחה צמא.

והנמשל:
א) כי ישועת ה' דומה כמקור הנובע מעצמו ואין צורך להחצב על ידי בני אדם.
ב) דומה כמקור שיותר שיוסיפו לשאוב ממנו יתוספו בו המים כמו שאמר: ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.
ג) כמקור אשר לא יכזבו מימיו בשום פעם, וכן כמקור שהוא המשפיע הראשון המשפיע מעצמו לא על ידי דבר אחר.

לא כן העזר ששאלו מעמים אחרים נדמו.
א) כבאר שצריך חציבה ועבודה רבה נעשה על ידי מלאכה, כמו שאמר: משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה (ישעיה ל').
ב) כבאר שמימיו אינם מעצמו רק הניתנים בו, וכן היו צריכים לתת להם מנחה ושוחד כמו שאמר: ישאו על כתף עירים חיליהם וכו'.
ג) שגם המים שניתנים בו אינם מתקיימים כי לא באו בעזרתם כמו שאמר: ומצרים הבל וריק יעזורו (שם).

[ב, יד]
העבד -
מבאר מה שאמר ושערו חרבו מאד, ומבאר גודל החורבן שחרבו ישראל, שואל מדוע היה ישראל לבז?!
(וכוונתו להראות שהעונש אינו מקריי רק השגחיי כי אינו מחויב לא מצד העם על זה אמר: העבד וכו', ולא מצד האומות שכבשו אותם על זה אמר עליו ישאגו וכו', וחוץ מזה הלא גם בני נוף וכו' ירעוך וכו' ומזה הוציא התולדה כי זה מצד שעזבך את ה' אלהיך).

והנה שישלוט האדם באדם יהיה באחד משני פנים:
אם על ידי קנין שישלוט בעבדו מקנת כספו,
אם על ידי כיבוש בחרב ומלחמה,
לעומת זה שואל שאי אפשר שהיה לבז מצד הקנין, כי וכי עבד ישראל אל בוזזיהם. והנה היליד בית אין להאדון טענה עליו כל כך כמו על עבד מקנת כסף, כי אותו לא קנה בכסף, עד שכבר התבאר בפילוסופיא המדינית שגם להמניחים חוק העבדות בעבד מקנת כסף ראוי שלא יניחו זה ביליד בית, באופן שטענת האדון על המקנת כסף חזקה יותר מעל היליד בית, לכן אמר: וכי ישראל הוא עבד מקנת כסף שיהיה לאדוניהם טענה חזקה עליהם, או הכי הוא על כל פנים יליד בית שימצאו על כל פנים עליהם טענה קלה להחזיק בהם, ואם כן מדוע היה לבז?!

[ב, טו]
עליו -
לא נשאר לאמר רק שהיה לבז מצד הכיבוש, על זה יתמיה לאמר,
א) הלא עליו ישאגו כפירים נתנו קולם, הלא לא באו עליו אריות זקנים רק כפירים שהם גורי אריות צעירי ימים, רצה לומר ממלכה חלושה קטנה ושפלה.
ב) שעוד לא נשכו אותו בשיניהם רק שאגו עליו בקולם.
ג) שבאו עליו כפירים אשר נתנו קולם רצה לומר שזה התחלת נתינת קולם, ועכל זה גברו עליו עד כי וישיתו ארצו לשמה שהוא כלל המדינה, וגם עריו הפרטיים נצתו עד שנגע החורבן לכל עיר ועיר (כמו שאמר בישעיה א' ה').

[ב, טז]
גם -
ולא זאת כי גם בני נוף ותחפנחס שלהם נתת שוחד שיבואו לעזור לך הלא גם הם ירעוך קדקד, ואיך יהיה זה, אבל שימו לב כי זה לא מצד דרך העולם, רק -

[ב, יז]
הלא זאת תעשה לך -
החורבן זה, מה שעזבת את ה' אלוהיך בעת מוליכך בדרך, ממליץ אותם כיתום שאביו מוליכו בדרך והוא עזבו ותועה במדבר שכל הקודם ומוצאו זוכה בו וכן היית לבז והפקר:

[ב, יח]
ועתה -
אחר שאתה בעצמך גרמת נפילתך מה לך לדרך מצרים לבקש עזר משם הלא תוכל להשיג עזרך מקדש, ומה תרויח בדרך מצרים, וכי אתה רוצה לשתות מי שיחור תחת מקור מים חיים אשר עזבת, אולם למה לי הראיה הנ"ל מן העונשים הלא תיסרך רעתך וכו'.

[ב, יט]
תיסרך -
יש הבדל בין ייסורים לתוכחה,
התוכחה - הוא בדברים ובא להשיבו בטוב אל דרך הטוב בעתיד,
והיסור - הוא בחזקה בדברים קשים או במכות ובא ליסרו על העבר או להשיבו בחזקה אל הטוב בעתיד.

והנה המוכיח יברר דבריו מצד הטוב או המועיל שימצא בשישמע להתוכחה, ועל הרוב הטוב או התועלת אינו בגוף המעשה רק חוצה לה, למשל האב מוכיח את בנו בל יאכל מאכלים רעים פן יחלה, החולי הוא חוץ להמאכלים רק יסובב מאתם בדרך סבה ומסובב, והמיסר מיסרו בשוטים שהם בלתי נסבבים מן העבירה אף בדרך סבה ומסובב טבעי רק ברצון המיסר שאומר אם לא תשמע איסרך בשוטים, אבל פה אומר כי היסורים הם מסובבים מן דרכך הרע בעצמו בדרך סבה ומסובב טבעי, כי רעתך בעצמך היא תיסרך, לא השוט והשבט, רק הרעה עצמה שעשית.

והתוכחה אינו על ידי שיודיעוך הרעה המסובב על ידי משובתיך רק משובתיך בעצמה תוכחך, כי עת תפקח עיניך תמצא כי דרכך הרע הוא רע מצד עצמו הגם שלא היה היזק נמשך ממנו. (ולפי זה מה שהתוכחה בכל מקום תהיה על ידי מסובב חוץ מן המעשה תהיה פה על ידי המעשה עצמה.
ומה שהיסור יהיה תמיד על ידי עונשים רצוניים של המיסר תהיה פה על ידי המסובב מן הרע). והנה התוכחה תפעול על הידיעה שיראה לו בראיות כי הדבר רע. והיסורים יפעלו על הראיה וההרגש שירגיש במכאוב. אומר לעומת זה וראי ודעי ומפרש ודעי כי רע וראי כי מר עזבך את ה' אלהיך, שהעזיבה בעצמה, היא רע מצד עצמה ומר מצד העונש הנמשך מאתה.

וזה מגביל:
נגד תיסרך רעתך - וראי כי מר,
ונגד משובתיך תוכחך - ודעי כי רע.

ולא פחדתי אליך -
רצה לומר עזבך את אלוהיך הוא רע ומר אבל פחדתי אליך אינו רע ומר, רצה לומר כי את עזבת עבודת ה' מצד שנדמה לך שעבודה זאת קשה עליך והיא רע ומר, אבל תראה כי פחדתי אליך הייתה טובה ומתוקה כי עת שהיית מפחד ממני היית חופשי מכל עבודה ומוצלחת לא כן עת עזבת את פחדתי ופחדת מן האלילים, ומבאר כי לא תוכל לאמר שפחדתי אליך היה רע ומר.

[ב, כ]
כי מעולם שברתי עולך -
רצה לומר כי העבודה תהיה קשה משני פנים, אם מצד המצוות עשה שיהיה בם מעשים כבדים על הגוף כעול כבד, אם מצד המצוות לא תעשה שיהיה האדם אסור בעבותות בל יעשה מאומה, וזה דומה כשור שנותנים עליו עול קשה לצורך העבודה ואוסרים אותו במוסרות בל יעבור גבול.
אבל מצוות התורה קלים מצד שני אלה, בין מצד המעשים, הנה מעולם שברתי עולך כי אדרבה המעשים שעשו עובדי אלהי נכר בדור ההוא היה עול כבד כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואנכי שברתי עול זה מעליך, ובין מצד האזהרות נתקתי מוסרתיך, כי האזהרות שהיו מוזהרים עובדי האליל היו קשים יותר ואנכי נתקתי מוסרות אלה מעליך, כי הסתפקתי במה שתאמרי לא אעבור מן הגבול שאז לא אסרתיך בסייגים וגדרים קשים.

כי על -
סובב על מה שאמר: כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך, ומפרש כי על כל גבעה גבוהה וכו' (ומאמר ולא פחדתי אליך כי מעולם שברתי עולך הוא מאמר מוסגר), מבאר איך רע ומר עזבך את ה' אלוהיך כי יצאת להפקר כל כך עד שאת זונה את צעה וסוערת לזנונים על כל גבעה גבוהה. כאשה שעזבה את בעלה והיא מופקרת לכל על כל הר וגבע, אשר זה בעצמו רע ומר מאד.

[ב, כא]
ואנכי -
הנה היה דרכם להבריך בגפן הגרוע יחור וזמורה ממין השורק כדי שישבח הגפן, ובזה הגם שעל ידי כך הטיב בפריה מכל מקום נגרע במה שהוא בלתי זרע אמת, רצוני כי הזרע שהוא ההברכה (שהוא נקרא זריעה אצל האילנות) אינו אמת רק שקר ממין זר, ועל ידי כך לא יוכל לגדל בדומה כי הכלאים לא יפרו ממינם כידוע.

אבל אנכי נטעתיך בב' מעלות:
א) שורק, שהוא גפן מובחר.
ב) שלא היה זה על ידי הברכה ממין זר רק כלו זרע אמת, ואיך נהפכת בשני אלה לגרוע, כי אתה לא שורק רק סורי הגפן, ולא זרע אמת רק זרע נכריה, באופן שהבריכו בהגפן השורק זמורה של סורי הגפן עד שהוא מקולקל משני פנים.
והנמשל שהשם נטעם שיהיו מובדלים מן העמים, ובכל זאת יהיו מוצלחים בעצמם והם התערבו בעמים אחרים ואבדו צורת האומה הקדושה, ובכל זאת לא לבד שלא הרויחו בזה עושר והצלחה רק על ידי כך נתדלדלו וירדו מטה מטה.

[ב, כב]
כי, רצה לומר מה שתכבסי בנתר להעביר ממך כתמי העונות שהוא מה שתאמרי אמתלאות לאמר לא חטאתי, הגם כי בזה תרבי לך בורית, לך בפני עצמך העברת הכתמים ואת בר בעיניך כאילו לא חטאת, אבל על ידי זה בעצמו נכתם עונך לפני, כי בזה נשאר הכתם גדול בעיני ה' עד שנעשה מהחטא עון שמורה על קלקול השכל, אחר שתכפור בהכרח במצוה ובמצוה עליה. כי היודע שחטא הגם שהוא נכתם בפני עצמו אינו נכתם בעיני ה', כי בקל יתקבל בתשובה, לא כן הזכאי בעיני עצמו. ומפרש, כי -

[ב, כג]
איך תאמרי -
רצה לומר את מכחשת, בין הטומאה בעצמה שאת אומרת לא נטמאתי, ובין הדרך שהלכת להתטמאות שתאמרי שלא לבד שלא נטמאתי בעבודת אלילים כי גם אחרי הבעלים לא הלכתי כלל. אבל איך תאמרי כזאת, הלא נגד שאת אומרת: אחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגיא, עוד נמצא רושם של פסיעות רגליך ועקבותיך נודעו שם, ונגד שאת אומרת לא נטמאתי דעי מה עשית, הלא ידעת בעצמך שנטמאת שם. איך תוכלי להכחיש זאת את בכרה קלה אשר היא משרכת דרכיה שתדבק שרוך פרסותיה בדרכיה שניכר הפסיעה שפסעה שם. וכן נכרו פסיעות רגליך.

[ב, כד]
פרא -
אומר הנה העובד עבודת גילולים בעבור תועלת או הנאה, בקל נוכל להשיבו מדרכו אם מראים לו שלא ימצא בעבודתו התועלת או הערב אשר הוא מבקש, אבל החוטא מצד אהבת החטא עצמו שלא מתקות דבר אחר, באופן שאין החטא מקריי לו רק עצמיי, אי אפשר להשיבו מדרכו כלל, כי החוטא בעבור עניין אחר החטא מקריי לו, כמו שאמר החוקר שהנואף מפני ממון יקרא נבל בעצם ונואף במקרה ובהפך בהפך.
ואם כן הזונה הנואפת בשביל אתנן בקל להשיבה אם נותנים לה צרכיה בבית בעלה או אם תראה שאין לה לקחת אתנן מן מעגביה, לא כן הזונה הבלתי מקבלת אתנן שהיא הזונה בעצם. על פי זה נשא משלו פה מן פרא למוד מדבר, כי כל הבעלי חיים לא ינועו ממקומם רק בשביל הצורך להתקרב אל המועיל או לברוח מן המזיק וכל בעלי חיים הרץ ממקום למקום לפרנסתו נוכל להשיבו ממרוצתו אם יזמינו לו טרפו במקום אשר הוא שם, אבל הפרא למוד של המדבר, המדבר שם בו טבע הזאת ולמדו לכך, אשר באות נפשה שאפה רוח, ששאיפתה רוח אינו מפני צורך דבר אחר רק מפני עצמה שמלומדת לשאוף רוח ולנוע אף מבלי צורך, כי נטוע בלבה תאות נפש אל שאיפת רוח, אם כך תאנתה מי ישיבנה מי יוכל להשיבה ממקריה זאת אחר שאינו מקרה לה רק עצם, וגם אם יתנו לה מזונותיה מכל מקום תנוע במדבר, עד שכל מבקשיה לא ייעפו, לחנם ייעפו מבקשיה לגדלה בבית כי אי אפשר לשנות טבעה והרגלה רק בחדשה ימצאונה, בחדש הראשון שנולדה שאז קלה להכנע לא כן אחר חדש שכבר למדה לנוע אי אפשר לשנות טבעה. ויש לומר פה שרצה לומר תאנתה הגם שטבע זאת מקרה לה בכל זאת אי אפשר להשיבה מטבע זאת, אבל כל מבקשיה אם בחדשה ימצאונה לא ייעפו, שבחדש הראשון שנולדה אז תכנע בקל אחר שעוד לא הורגלה לנוע.

[ב, כה]
מנעי -
עתה באר הנמשל:
הנה הזונה הנואפת לקבל אתנן, יהיה זה בשביל שחסר לה צרכיה, נעלים ברגליה, או שרוצה יין לשתות, אבל פה היה בהפך, כי הבעל אומר לה מנעי רגלך מיחף שאם תלך לזנות תלכי יחף לא כן אם תשבי בבית, וכן גרונך מצמאה שאם תלכי לזנות תצמאי לא כן אם תשבי בבית, ותאמרי נואש ואת אומרת שאת מתיאשת עצמך מכל אלה שאינך רוצה כלל מנעלים ומשקה לשתות, ולא להשיג זאת את הולכת לזנות רק כי אהבתי זרים, שאותם בעצמם אהבתי ואחריהם בעצמם אלך לא למען אשיג אתנן מנעלים ויין לשתות. וזה כפרא למוד מדבר שהתנועה עצמיי לו לא מקריי להשיג על ידו דבר מצרכיו ואי אפשר להשיבך עוד מן טבעך, כי -

[ב, כו]
כְבֹּשֶׁת -
הגנב הנמצא אינו בוש מפני שגנב רק מפני שלא גנב, הבושה שלו הוא רק מפני כי נתגלה רעתו בקהל, לא מפני המעשה בעצמו.
ומזה תראה ההבדל בין החוטא בעצם ובין החוטא במקרה,
שהחוטא במקרה - יתחרט על גוף החטא'
לא כן החוטא בעצם - כמשל הזונה בעבור אתנן,
אם תראה שהפשיטוה ערומה ולא נתנו לה לחמה ומימיה תתחרט על גוף המעשה, אחר שלא היה המעשה בעבור עצמו רק בעבור האתנן, לא כן הזונה בעצם מצד הזנות שלא תתחרט אז על גוף הזנות רק על המקרה שקרה לה שהפשיטוה ערומה.

וכן אם היו ישראל עובדים עבודת אלילים רק מפני התועלת והערב שהיו מקוים ממנה לפי דמיונם, היו מתחרטים אחר כך על מעשיהם בראותם כי השיגם אך רעות רבות וצרות. אבל אחרי שהיה המעל עצמיי לא מקריי, הנה רק כבושת גנב שהבושה שלו אינו על הגניבה עצמה רק על כי ימצא על שנמצא, ועל מקרה שקרה לו על ידי הגניבה, כן הובישו בית ישראל, המה וכן מלכיהם שריהם כולם לא בושו על דרכם הרע בעצמו רק על הרעות שהשיגו בעבורו (ובזה יש לומר פה מה שאמר: תיסרך רעתך ולא פחדתי אליך, שצוה שהרעה תהיה סבת התוכחה לא הפחד והעונש שהשיגו עבור הרעה, בל יתחרטו על העונש שהשיגו רק יתחרטו על הרעה עצמה, כי העונש אינו עצמי רק מקרי נסבב מן הרע כי מעולם שברתי עולך).

[ב, כז]
אומרים -
מבאר זה כי הם אינם עובדים העץ והאבן על אופן שיהיה אמצעי בינם ובין ה', כמו שהיו טועים אז בדור ההוא שהפסל הוא כעין טלמסאות להוריד הרוחניות מלמעלה, באופן שיהיה עבודת האליל בלתי מכוון לעצמו רק להשיג על ידו אתנן ומחיר מצרכי העולם, לא כן רק שהם אומרים לעץ אבי אתה, שחושבים את העץ שהוא בוראם יוצרם וחוללם ויאמרו לו: אלה אלוהיך ישראל, עד שעובדים העץ מצד עצמו, כי פנו אלי עורף ולא פנים, כי העובד העץ להיות אמצעי בינו ובין השם הוא פונה פניו אל ה', רק שמשים העבודת אלילים כאמצעי בינו וביניו, אבל הם שמהו ככח נשגב בפני עצמו בלתי נתלה מה' כלל, ופנו מן ה' פניהם אל האליל, ובכל זאת בעת רעתם יאמרו קומה והושיענו, ולא יתחרטו על שעזבו אותי לעבוד הפסל, רק ירצו להשיג ממני ישועה ועזר, לא שישובו לעבדני ולעזוב עבודת האליל.

[ב, כח]
ואיה אלוהיך -
הלא אחר אשר עשית לך בודאי הם יקומו אם יוכלו להושיעך בעת רעתך, רצה לומר אם רק יהיה יכולת בידם להושיע לך הלא יחוייב שיהיו מוכנים להושיע יען כי אשר עשית לך יען שהם מעשה ידיך ומחויבים לשלם גמול לעושיהם, וגם אינם רחוקים מאתך כי הם נמצאים אצלך בכל מקום כי מספר עריך היו אלוהיך יהודה, ואם כן קרא נא אליהם לתשועה, אבל -

[ב, כט]
למה תריבו אלי -
מה תרצו ממני שאושיע אנכי לכם, הלא כולכם פשעתם בי ואיני מחויב להושיעכם.

[ב, ל]
לשוא -
מה שהכיתי את בניכם על שלא לקחו מוסר היה לשוא וחנם, כי בניכם אינם אשמים בדבר כי לא היה להם ממי לקחת מוסר אחר שחרבכם אכלה את נביאכם כאריה משחית, אחר שאתם הרגתם את נביאיכם שהיו מנבאים לכם מוסר ותוכחה עד שמורי מוסר ודעת שבתו, אם כך לא היה לבניכם ממי לקחת מוסר.

[ב, לא]
הדור אתם -
הנה היה נמצא אז בישראל שלוש דעות מתחלפות:
מקצתם היו אומרים שלכן אינם עושים כמעשה אבותיהם להחזיק בתורה ומוסר, יען כי רק הדור הקדום היה רוח ה' מתנוסס בקרבם והיו יכולים לקבל הקדושה והפרישות והמצוות ודברים האלהיים, אבל הם כבר התרחקו מן האור וירדו פלאים, ואינם יכולים עוד לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו.
וכת אחת היו אומרים בהפך שדרך אבותיהם לא היה שלם עדיין, והם רוצים להשלים את עצמם בדרך יותר טוב ויותר שלם מדרך אבותיהם.

וכת שלישית לא היו אומרים לא זאת ולא זאת רק שכחו את ה' והתורה והמצוה בהחלט, ועם שלוש הכתות יתוכח, אל הכת האחת שהיו אומרים שדבר אלהי לא נתגלה רק לדור הראשון שהיו קדושים וגדולים לא לדור אחרון אשר ירדו לעמקי בור.

אומר הדור אתם ראו את דבר ה' גם אתם הדור האחרון גם אתם ראו דבר ה', כי עוד דבר ה' מופיע ביניכם כמו בדור קדומים, וכי רק במדבר הייתי לישראל? וכי לא הייתי לישראל לאלהים ולאב ולמורה רק במדבר, או רק בארץ מאפליה, הכי רק שם הייתי לאלהים לישראל, ולא ליושבי הארץ, ומדוע אמרו עמי רדנו רצה לומר שהם אומרים אנחנו כבר ירדנו לעמקי בור, עד כי לא נוכל לבא עוד אליך לא נוכל לעלות אל הר ה' אל שמי קדשו יען שירדנו מאד והתרחקנו מן ה' והרוחניות והקדושה, וזה שקר כי דבר ה' עוד מופיע לדור הזה כמו לדור ראשון.

[ב, לב]
התשכח -
עתה יתוכח עם הכת שעזבו תורת ה' מצד השכחה וההעלם מבלי שמו לב, אומר איך שכחו תפארתם וכבודם, התשכח בתולה עדיה? וגם אם יקרה שהבתולה תשכח עדיה, הכי תשכח הכלה את קשוריה, הם הקשורים שנתן לה ארוסה לאות על הקשר שבינו לבינה כמו הטבעת קידושין וכדומה שזה האות שהיא מקושרת עמו, וכי תשכח זאת?!
ורצה לומר הלא זאת התורה היא הקשר שביניכם ובין ה', ובעבורה היה לכם לאלהים ואיך שכחתם זאת?!
ועל זה אמר: ואיך עמי שכחוני, ולא זמן מועט רק ימים אין מספר.

[ב, לג]
מה תיטבי -
יתוכח עתה עם הכת שהיו אומרים כי דרך אבותיהם לא הייתה שלמה עדיין והם ישתלמו יותר במצוות אשר הוסיפו ובדו להם, כאילו רוצים להטיב דרכם ולהשלימו לבקש אהבה מאת ה'. ועל זה אמר: מה תיטבי דרכך, יותר מדרך אבותיך הקדום, כאילו את רוצה לבקש אהבה, אבל איך ומה הם האמצעים שתפסת על זה, הלא באמתלא זאת שאמרת שרוצה את להשלים דרכיך, הנהגת חקות העמים ודרכיהם אשר למדת מאתם, אל דרכיך הקודמים, כמו אחז שבנה מזבח בבית המקדש כדמות המזבח שראה בדמשק כאילו רוצה להטיב את המזבח ביתר שאת, או הבמות שבנו כאילו רוצים להוסיף עבודה, ובאמת היה זה הפך דברי ה', וזה שאמר הלא לכן כדי להטיב דרכך גם את הרעות למדת את דרכיך, אחזת גם בהרעות אשר למדת מן העמים שסביבותיך, כאילו בזה תטיבי דרכך, במה שתחבר לדרך התורה גם דרך הרע של העמים.

[ב, לד]
וגם –
על ידי זה בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים, שעל ידי כך הרגת את הנביאים שבאו ליסרך ולהשיבך מדרך זה כי חשבת שהם רוצים להטותך מדרך הטוב, כי הראשונים שחשבו בדעתם שדרכם לא טוב לא הרגו את הנביאים רק לא שמעו אליהם באמרם כי ירדו מאד ואין בכחם לעבוד את ה', לא כן הכת הזאת שחשבו כי הדין עמהם וכי דרכם הוא שלם יותר הם הרגו את הנביאים.

לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה –
שיעור הכתוב, כי מצאתים על כל דרכיך אלה, מדמה כאילו הנביאים שרצו להשיבם מדרך הזה היו אצלם כגנבים הבאים לגנוב את רכושם, כן באו לגנוב ולקחת מאתם את דרכם הטוב וישר בעיניהם, ועל כן הרגו אותם, אמר לא מצאת את הנביאים במחתרת, לא ממון רצו לגנוב מאתך, רק על כל דרכים אלה מצאתים, שרצו להטותך מהם, ולכן הרגתים. ועל ידי זה הרעה שלך משולשת:
א) שדרכים הרעים אשר למדת נשארו אצלך והוספת סרה לאמר כי בם ירצה ה'.
ב) שעל ידי כך שלחת יד להרוג הנביאים כאילו רוצים להדיחך מדרך הטוב והישר בעיני אלהים.
ג) כי -

[ב, לה]
ותאמרי כי נקיתי -
על ידי כך את חושבת בנפשך שאת נקיה מכל חטא וכי אך עתה אך על ידי דרכיך אלה שב אף ה' ממני. ולכן הנני נשפט אותך ביחוד כי את אומרת לא חטאתי, ורצה לומר עמך צריך אני להשפט ולעמוד בדין כי את באה בטענה נגדי ואומרת לא חטאתי, כאילו אנכי הנשפט, ויש לך טענות נגדי.

[ב, לו]
מה -
אבל מה תלכי כל כךבהשתדלות גדול ללכת מגוי אל גוי ללמד מעשיהם, ותשני את דרכך אל דרך הגוים ההם אשר תבא אליהם לבקש מהם עזר מה יועילוך אלה, הנה עתה את הולכת למצרים, ואני מבטיחך כי גם ממצרים תבושי כמו מאשור כי גם הם לא די שלא יעזרו לך עוד יזיקוך.

[ב, לז]
כי גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך -
מתחרטת על שהלכת אליהם, וזה יען שמאס ה' במבטחיך בהאמצעיים שאת משימה בטחונך בם מאס ה' והם נגד רצונו ולכן לא תצליחי להם למבטחיך אלה, לא תוכלי למצוא מהם הצלחה אחר שהם נגד רצון ה'.