[ג, א]
לאמר -
שיעור הכתוב, הלא חנוף תחנף הארץ ההיא לאמר הן ישלח איש את אשתו וכו', והוא בדרך טענה ותשובה, הארץ ההיא היא חונפת לאמר ולטעון שאי אפשר שהשם יקבל את ישראל בתשובה אחר שעזבו אותו ועבדו אלהי נכר, והביאו משל ממצוות התורה, שמי שמגרש את אשתו והיא הולכה מאתו והיתה לאיש אחר הכי ישוב אליה עוד?
וכן אחר שה' גרש את ישראל על ידי עונם והם גם הם נפרדו מאתו ובחרו איש אחר שהוא אלהי נכר הארץ איך אפשר שישוב אליה עוד.

כן היא הטענה אשר חנוף תחנף הארץ ההיא לאמר ולטעון כזאת, אבל נאם ה' ותשובתו היא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי, ה' משיב אל הארץ הטוענת כזאת וינאם נאם, לא כדבריך, כי זה הוא רק אם אחר שיצאה מאתו הייתה לאיש אחר שאז אסור להחזיר גרושתו, לא אם זנתה, ואת לא היית לאיש אחר על ידי חופה וקדושין, רק ואת זנית, וגם לא זנית עם איש מיוחד רק זנית עם רעים רבים, ולכן ושוב אלי כי אוכל להחזירך, והכונה שאם היו מומרים לעבודת אלילים מיוחדת ככל גויי הארץ ודבקים בה לא היה אפשר להשיבם, אבל את לא דבקת בעבודת אלילים דיבוק עצמי רק בזנות לפי שעה, ולא בעבודת אלילים אחת רק התהלכת מגוי אל גוי ונסית להתדמות אל גויי הארצות, לא מדבקך באליל רק כדי להתדמות לגוים ולכן אפשר לך בתשובה.

[ג, ב]
שאי -
מביא ראיה לזה שלא היית לבעל מיוחד רק זנית רעים רבים כי הלא שאי עיניך על שפים וראי איפה לא שגלת, רצה לומר איני רוצה להראותך המקומות ששם זנית כי עצמו מספר. אבל הראיני את את המקום אשר שם לא זנית, וגם לא זנית בצנעה רק על דרכים ישבת להם (לרעים רבים הנז' בכתוב הקודם) על דרכים המפורסמים ישבת להיות מוכן אל הרעים כערבי היושב במדבר ששם אין איש רואהו כן ישבת את במקום רואים ובכל זאת לא היה זה עזיבה גמורה כאשה גרושה מבעלה ודבקה באחר רק ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך היית רק חנפה כחונף שפיו ולבו בלתי שוים, כי היית דומה בעיניך כזונה היושבת תחת בעלה, שכל שחסר לה איזה דבר תשוב לבקש אותו מבעלה ותעיז מצחה לאמר לו: הלא אלוף נעורי אתה, כי כן -

[ג, ג]
וימנעו -
אם רק נמנעו הרביבים מלרדת או אם מלקוש לא היה ואת צריכה למטר אז ומצח אשה זונה היה לך ולא נכלמת לבא אלי.

[ג, ד]
והלא מעתה -
שאתה צריך למטר קראת לי אבי ותאמר אלי הלא אלוף נעורי אתה.

[ג, ה]
הינטור לעולם -
כל זה את אומר בעת שמנעו רביבים, אז אתה טוען שאני אלוף נעוריך ושאי אפשר שאטור עליך שנאה לעולם, הנה דברת רצה לומר כן דברת בפיך שה' אינו מעניש, ובכל זאת לא הנחת מעשיך הרעים כי ותעשי הרעות ולא תרף מהם, ותוכל כן תוכל לעשות מעשה אשה זונה שלטת מאנה הכלם.

[ג, ו]
ויאמר -
אחרי ההוצעה הזאת מספר ההבדל בזה בין עשרת השבטים ובין שבט יהודה, כי שבט יהודה בימי יאשיה המלך היו עובדים עבודת אלילים בסתר, וחונפים בגלוי שהם יראי ה', וזה הורע בעיני ה', ומברר כי עשרת השבטים שחטאו בגלוי יצדיקו את עצמם יותר משבט יהודה, מצד זה הראית אשר עשתה משובה ישראל קרא לישראל שהם עשרת השבטים בשם משובה, שהיו דומים כאשה שובבה שיצאה מתחת רשות בעלה לזנות בפרהסיא, ואת שבט יהודה קרא בשם בוגדה שדומה כזונה הבוגדת בבעלה בצנעה בלי ידיעתו אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און, ומספר ג' הבדלים ביניהם:
א) הולכה היא על כל הר גבוה וכו' ותזני שם, שזנו בפרהסיא על כל הר גבוה לעיני כל.

[ג, ז]
ב) שאמרתי שאחרי עשתה כל אלה אלי תשוב, שאחרי שתשביע תאותה תפקח עיניה, אבל לא שבה כלל כי התמידה ברעתה.

ג) כי היא לא היה לה ממי ללמוד, לא כן יהודה שראתה כבר מעשה אחותה, ועל זה אמר: ותרא בגודה אחותה יהודה היא ראתה עונה וגם ראתה עונשה, כי -

[ג, ח]
וארא כי על כל אודות אשר נאפה שלחתיה -
רצה לומר מה ששלחתיה היה מסבת שנאפה, וזאת ראיתי והכרתי והראיתי לכל עד שידעו כולם כי סבת השלוחין היה בעבור שנאפה, ועל פי זה נבדלה יהודה בשלשה דברים לגריעותא:
א) כי היא כבר ראתה עונש אחותה ובכל זאת לא יראה בוגדה יהודה אחותה ותלך ותזן גם היא.

[ג, ט]
ב) והיה מקול זנותה, רצה לומר מסבת קול זנותה יען שחשבה להסתיר זנותה ויראה מפני הקול שלא יצא עליה קלא דלא פסיק, מסבת זה ותחנף את הארץ חנפה להראות בגלוי שהיא אשה כשרה ויראת ה', ותנאף את האבן בצנעה לא על כל הר גבוה כמשובה ישראל, רק בהסתר וחונף, וחטא זה גרוע יותר שזה אונאה וכפירה בהשגחה.

[ג, י]
ג) כי תחת שמשובה ישראל לא שבה אל ה' בשום פעם כלל כמו שאמר ואומר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה, לא כן שבט יהודה שבכל פעם אחרי העבירה והזנות שבה לבית בעלה כאשה כשרה, אבל בכל זאת לא שבה לבית בעלה בכל לב באמת כי אם בשקר, כי לבבה נוטה לעבודת אלילים, ולכן -

[ג, יא]
ויאמר ה' אלי צדקה נפשה משובה ישראל -
על ידי בגודה יהודה שבהעריך מעשה ישראל נגד מעשה יהודה נמצא שישראל צדיקים נגד יהודה, ולכן -

[ג, יב]
הלוך וקראת את הדברים האלה -
הנאמרים למעלה, צפונה במקום שגלו ישראל, ואמרת ועפ"י הדברים האלה תאמר אליהם שובה משובה ישראל ולא תירא שאפיל בכם פני ורוגזי להענישכם, וגם לא תירא שאנטור עליך שנאה בלב כי יען שחסיד אני לא אטור לעולם, אנכי אשכח עונך מכל וכל.

[ג, יג]
אך -
בתנאי שאת תדעי עונך ותזכור כי חטאת, כי חטאך היה משולש:
א) בה' אלוהיך פשעת המרידה בבעלך,
ב) במה שאליו כי פזרת דרכיך והיית מופקרת לכל, וגם היה ההפקר גדול מאד כי היה הזנות לכל אדם לזרים, ובכל מקום תחת עץ רענן,
ג) כי הגם שקראתי אותך שתשוב אלי והתריתי בך מכל מקום בקולי לא שמעתם.

[ג, יד]
שובו בנים -
והגם שהאבות החוטאים לא שבו הנני קורא שבניהם על כל פנים ישובו, כי אנכי בעלתי בכם רצה לומר הגם שאת אמכם גרשתי ואתן ספר כריתותיה אליה, בכם בעלתי רצה לומר אחזיק אתכם כאשתי ואנכי אהיה לכם לבעל, ולקחתי אתכם גם אם לא תהיה רק אחד מעיר שתשארו שארית מעט מכל מקום אקח אתכם בעתיד ואביא אתכם ציון, ויען שסבת חטא אבותיכם היו המלכים שמלכי ישראל הטו אתכם מני דרך, לכן -

[ג, טו]
ונתתי לכם רועים כְּלִבִּי -
רועים טובים אשר ירעו אתכם דעה והשכיל.

[ג, טז]
והיה כי תרבו -
שאחר שהייתם מעט בעת הקיבוץ אחד מעיר ושנים ממשפחה עת שתרבו ופריתם אחר כך, אז יהיו צדיקים כולמו, כמו שאמר והיה הנשאר בציון קדוש יאמר לו, לא יאמרו עוד ארון ברית ה', רצה לומר כי עתה הדבור בלתי מסכים עם המחשבה וכן המחשבה בלתי מסכמת עם המעשה, רצה לומר שהגם שמדברים בפיהם ומזכירים קדושת ארון הברית ודברי ספר התורה הנתונה בו, מכל מקום לבם רחוק מן הדבור ואין מעלים אותו על לבם, וכן בעת שמעלים את הארון על לבם, בכל זאת אין עושים מעשה כפי דברי הברית הזאת, אבל לעתיד לא יהיה כן, ושיעור הכתוב כי אז לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב, שלא יהיה כמו עתה שאומרים ארון ברית ה' ולא יעלה על לב, רצה לומר שאומרים בפיהם ואינם מעלים אותו על לבבם, בפיו ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחוק ממנו, אז לא יהיה כן, וכן לא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה זאת, רצה לומר שלא יהיה כמו עתה שעת יזכרו ויפקדו במחשבתם את דברי ארון הברית בכל זאת לא יעשה עוד לא יעשה מעשה כדברי הברית, ואין מוציאין מחשבתם מכח אל הפועל אז לא יהיה כן רק אם יזכרו בו יעשו אותו תיכף, עד שיהיה המעשה מצורף עם המחשבה והמחשבה מצורף עם הדבור.

[ג, יז]
בעת ההיא, כסא ה' -
שתחת שעתה ה' בשמים הכין כסאו, שמלכותו והנהגתו נראית בשמים שמנהיג הכל על פי חקות הטבע אז תתראה מלכות ה' והנהגתו בירושלים בהנהגה נסיית למעלה מן הטבע, שיודמה ששם יושב ה' ומנהיג ומשגיח ומולך, ולכן יקוו אליה כל הגוים ולא למלחמה עליה או לאכול מפריה רק לשם ה' וגם לירושלים בעבור חשיבות העיר, ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם, כי יכירו כולם מלכות ה' ואחדותו דרכיו ותורתו.

[ג, יח]
בימים ההמה -
אז יהיה קיבוץ גליות, בית יהודה ילכו על בית ישראל שהם עשרת השבטים, כמו שאמר (ישעיה י"א) בפסוק ואסף נדחי ישראל, שניהם יתחברו כאחד ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ, לארץ אבותיהם.

[ג, יט]
ואנכי -
נגד מה שאומר שאז יקוו כל הגוים לירושלים וכל העולם יכירו אמונת ה', אמר כי תחלה חשב ה' מחשבות להבדילם מכל הגוים, ולהפרידם בארץ מיוחדת, ודמה אותם במשלו כמי שיש לו בת אחת אהובה בין בנים רבים, שחושש מלהשית דירתה בין הבנים פן יריעו לה או יוציאו אותה לתרבות רעה ולכן נותן לה נחלת שדה וכרם מיוחד, וזה שאמר: ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים, שחששתי בל תתערבי בגוים, ולכן נתתי לך ארץ חמדה.

היו בו ב' עניינים:
א) שמצד עצמה היא ארץ חמדה.
ב) שהיא נחלת צבי שיהיה בה קיום לנצח. ואומר בלבי על ידי שהיא ארץ חמדה אבי תקראי לי ותכיר הטובה ועל ידי שהיא נחלת צבי וקיום, מאחרי לא תשובי כי תתקיימי ביראתי כמו שתתקיים תמיד הנחלה בידכם.

[ג, כ]
אכן לא התנהגתם כבת נגד אביה אשר הטיב לה, רק כאשה הבוגדה מרעה כן בגדתם בי בית ישראל.

[ג, כא]
קול -
מצייר במליצתו ששומע שני קולות מובדלים:
א) קול על שפיים נשמע, ששומע קול המתפוצץ על ההרים הגבוהים.
ב) שומע מן העמק קול שני של תחנוני בני ישראל, מצייר נשגבות, כאילו ישראל דומים כשה תועה נדחה, וה' דומה כרועה העומד על הרים הגבוהים וקורא אל השה אשר בעמק שתכיר את קולו ותשוב אליו, והיא בוכה בעמק כי שכחה קול הרועה ותועה מני דרך.
כי העוו - הוא מאמר מוסגר אמר מדוע שומע שני קולות האלה, כי ישראל העוו את דרכם ובוכים בעמק שאין יודעים הדרך, וגם אין מכירים קול הרועה הקורא על שפיים כי שכחו את ה' אלהיהם.

[ג, כב-כג]
שובו -
מבאר (קול על שפיים נשמע) שובו בנים שובבים, ה' קורא בקולו שישובו אליו כי ארפא משובתיכם (ובכי תחנוני בני ישראל) הננו אתנו לך כי אתה ה' אלהינו אכן לשקר מגבעות המון הרים, רצה לומר וישראל בוכים נגדו בעמק ומשיבים נגד הקול הקורא על שפיים, לאמר, אנחנו מוכנים לשוב אליך וכבר אתאנו לך יען כי אתה ה' אלהינו אבל אין אנו מכירים קולך ואין אנו יודעים המקום להיכן נשוב, כי לשקר מגבעות המון הרים, מציין כי נגד הקול היוצא מבין ההרים ישיבו הגבעות כנגדו קול הד, עד שהעומד בעמק אינו מכיר את הקול האמת מן הבת קול שהוא קול ההד, וכן הגם שמן ההרים יוצא קול להראות לנו דרך האמת, אכן מן הגבעות נשמע ההמון של הרים שהוא הבת קול המשיב כנגדו, לשקר, רצה לומר שלא נשוב אליך רק לשקר, רצה לומר נביאי האמת מורים לנו שנשוב אליך, ונביאי השקר אומרים שנלך לשקר דהיינו לעבוד עבודת אלילים ואין מכירים הקול האמת קול ה', מן הקול המדומה, ואומרים טענה שניה הננו אתנו לך כי אתה ה' אלהינו אכן בה' אלהינו תשועת ישראל, רצה לומר אבל אי אפשר לנו לשוב כי דלונו מאד עד שרק בה' אלהינו תצויר תשועת ישראל אבל בלי עזר ממרום אי אפשר שנשוב ונושע, כי -

[ג, כד]
הבושת -
כבר אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו, שכל מה שהיה לנו אכלה העבודת אלילים וכלתה אותו, עד שלכן אנו בתכלית היאוש מבלי לעשות דבר, רק -

[ג, כה]
נשכבה בבשתנו -
כי לא נוכל להרים ראש ולעשות דבר, ויש הבדל בין בושת וכלימה,
הבושת - הוא מעצמו
והכלימה - הוא מאחרים,
ולכן אמר נשכבה בבשתינו והכלימה היא תהיה המכסה למעלה כי היא הבאה מן החוץ. כי לה' אלהינו חטאנו מנעורינו ואי אפשר עוד שנשוב אליו.