[ה, א]
שוטטו -
דברי השם, אומר אל תתמהו כי הבאתי על ירושלים הרעה הזאת, כי הנה שוטטו בחוצות ירושלים, החוץ הוא אצל הבתים והרחוב הוא מקום השוק שבו יתאספו כל העם, ובזה מוסיף כי לא לבד בחוצות כי גם בקשו ברחובותיה מקמות האסיפה, אם תמצאו איש אם יש עשה משפט, רצה לומר שהחוצות והרחובות שהם מלאים אנשים תמיד, בעת שיש שם מי שעושה משפט או מבקש אמונה ראו נא אם תמצאו אז אף איש אחד בחוץ או ברחוב? כי אם יראו שיוצא אחד מן השופטים לעשות משפט או אחד מן הנביאים המבקש אמונה אז יסתתרו כולם בבתיהם, ולא נמצא איש. ושיעור הכתוב אם תמצאו איש בעת שיש עושה משפט אז אסלח לה.

[ה, ב]
ואם חי ה' יאמרו -
והגם שתשמעו לפעמים שבדברי ריבות שבין אדם לחבירו מטילים עליהם שבועה והם נשבעים אז בה', שאז ידמה לך שיש ביניהם משפט וגם אמונה, כי מה שנשבעים להכחיש שכנגדם היא כמשפט התורה, "שבועת ה' תהיה בין שניהם", והשבועה עצמה בשם ה' יעיד שמאמינים בה' ונשבעים בשמו הגדול, מזה אל תקח ראיה, כי זה האות להפך כי לכן לשקר ישבעו, וזה האות שאין משפט כי יעשוק חברו על ידי שבועת שקר, ואין אמונה אחר שיבטא בשפתים שאמתת הדבר שהוא מקיים הוא אמת כמציאות ה' ובהיות הדבר שקר הוא העד שמכחיש מציאות ה'.

[ה, ג]
ה' -
אלה דברי הנביא, (ומפה עד פסוק ז' הוא מאמר מוסגר)
הנביא השיב אל ה', הלא מה שאתה מעניש אותם ושולח אותי אליהם עיקר תכליתך הוא שישובו בתשובה. ועיקר הקוטב היא האמונה שאם אין מאמינים שאתה המעניש ואתה השולח העונש והשליחות הוא בחנם, וזה שאמר: עיניך הלא הם רק לאמונה רק היא התכלית שאליה תשקפנה עיניך. ואם כן ראוי שתבחר באמצעיים להשיג התכלית הזה, כי העונש והתוכחה לא יפעלו מאומה, כי הלא תחלה הכיתה אותם כאשר ייסר איש בנו ולא חלו ולא הרגישו, ואחר זה כליתם בכליון עד שחלו והרגישו, ובכל זאת מאנו קחת מוסר (ודומה כמליצה זו בישעיה (מ"ב כ"ה) ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב), גם דברי הנביאים אין מועילים, כי חזקו פניהם מסלע נגדם ומאנו לשוב, אבל בכל זה -

[ה, ד]
ואני אמרתי -
שזה לא בא מצד המרד בזדון רק מצד חסרון ידיעה כי דלים המה ונואלו, כי לא ידעו דרך ה' רצה לומר כי לשיכירו שהעונש בא בעבור המרי, וצריך -
א) שיכירו שחטאו, אבל הם לא ידעו דרך ה' אין יודעים כלל מה היא מצווה ומה היא עבירה,
ב) שיכירו שהעונש אינו מקרי רק השגחיי לעומת החטא והם אינם יודעים משפט אלהיהם אין מבינים להבחין שהעונש השגחיי, (וזה מקביל נגד אך דלים הם נואלו. שמצד שנואלו אינם יודעים דרך ה', ומצד שדלים הם אין מכירים משפט אלהיהם כי חושבים שדלותם ועניים הסבה להם את כל הרעה), ואם כן אחר שזה בא מצד חסרון ידיעה לא תפעל אצלם לא בעונש ולא בתוכחה, ולכן אמרתי -

[ה, ה]
אלכה לי אל הגדולים -
כי הם יודעים שני אלה הדברים שהם דרך ה' ומשפט אלהיהם ויודעים שהעונש הוא השגחיי לעומת החטא. אבל פה נודע לי כי מרים הוא במרד ובמעל יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו, כי אך המה הגדולים האלה שברו עול בזדון. וזה מקביל נגד דרך ה' ומשפט אלהיהם כי התורה והמצוה שהוא דרך ה' מדמה שהוא כעול על צוארם ושברו אותו ופרקו עולו מעליהם. והיסורים והעונשים שהוא משפט אלהיהם מדמה כמוסרות שבהם ועל ידם רצה לאסרם במוסרות הברית נתקו אותם ולא שמו על לב למוסר ה' וענשיו.

[ה, ו]
על כן -
אחר שחטאם הוא מצד המרד לא מצד הסכלות, הכם אריה ואחר כך זאב ערבות (הוא היענע) שיוצא על טרפו בערב ודרכו לאכול את הנבלות, ישודדו את אשר הכה האריה, והנמר שדרכו לשקוד אצל הערים לארוב על האנשים שקד על עריהם.
והנמשל על שלוש פעמים שבא נבוכדנצר עם מחנהו והחריב אותם, וזה בא על כי רבו פשעיהם בכמות ועצמו באיכות כי אינם מצד התאוה רק מצד המרד שעל זה אמר משבותיהם.

[ה, ז]
אי לזאת -
עתה שב אל דברי ה' שאומר שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש אם יש עושה משפט ואסלח לה, אומר אבל אם לא נמצא בכם משפט ואמונה שבעבורם אסלח לכם ואם כן איה דבר אחר אמצא תמורתו אשר עבורו אסלח לך, הכי בעבור זה שבניך עזבוני אסלח לך, והשבועה שלהם היה בעבודת אלילים שהמה לא אלהים. ותחת שאני השבעתי אותם בכל טוב נאפו, ולא לבד יחידים ובהצנע רק בית זונה יתגודדו גדודים רבים ובפרהסיא, ולא לבד שנאפו למלא תאותם, כי גם אחר אשר -

[ה, ח]
סוסים מיוזנים משכים היו -
שאחר שנאפו בלילה והיו דומים בבקר השכם כסוסים מיוזנים ושבעים מתאותם, בכל זאת לא הניחו מעשיהם רק איש אל אשת רעהו יצהלו, ואם כן הכי בעבור זה אסלח לך?! הרי -

[ה, ט]
העל אלה -
רצה לומר הלא ראוי שאפקוד עליך בין מצד המעשים עצמם שעל זה אמר: העל אלה לא אפקד, בין מצד תכונת העם והשחתתם שהוא בהשקף על העושה עצמו, ועל זה אמר: אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, ולכן אני מכריז אל האויבים -

[ה, י]
עלו בשרותיה -
שהם שורות הכרם, ובכל זאת כלה אל תעשו רק הסירו נטישותיה שהם הענפים המתפשטים מן הכרם לחוץ שהם מכחישים את הגפנים, כי הם לוא לה' המה הגם שהכרם בעצמו הוא כרם ה' צבאות, רצה לומר שיסירו את הרשעים, כמו שאמר: (ישעיה י"ח) ואת הנטישות הסיר התז, עיין פי' שם.

[ה, יא]
כי בגוד -
מפרש מדוע לא לה' המה כי בגדו כמה בגידות, והנה יחשוב בגידותיהם שכוללים כל עקרי הדת, הנכללים (לפי מה שבאר העקרים) בשלשה עקרים שהם:
מציאות ה',
תורה מן השמים,
שכר ועונש,

ונגד מציאות ה' אומר:

[ה, יב]
כחשו בה' ויאמרו לא הוא -

ונגד השכר והעונש
אמרו: ולא תבא עלינו רעה רצה לומר אחר שאין המעניש במציאות ממילא לא תבא הרעה שיעדו הנביאים בשמו,

ונגד תורה מן השמים שלא תצוייר רק במציאות הנבואה אמרו:

[ה, יג]
והנביאים יהיו לרוח -
רצה לומר אחר שיתברר שהעונש שיעדו בשם ה' לא יבא, יתברר כי לא ברוח ה' דברו רק ברוח ודבר ה' אין בהם, ואז אחר שיתברר זה כה יעשה להם כמו שדברו אל העם, אחר שדברו שקר להפחיד את העם יקבלו עונשם מן העם.

[ה, יד]
לכן -
דברי הנביא שבאו להאיר אל העם ההולכים בחשך יתהפכו לאש, והם יהיו כעצים המוכנים להדלק מן האש, רצה לומר שהעונש יבא תיכף עם דבר הנביא כמו שהאש מדליק העצים תיכף בנגעו בם, אחר שכופרים ובלתי מאמינים אין להם תקנה.

[ה, טו]
הנני מביא עליכם גוי ממרחק -
כי השכן אל הארץ לא ישחיתנה רק יאחדנה עם גבול מלכותו לא כן אם הצר הוא ממרחק שמחריב הכל, ומגלה לגולה, ואל תאמרו כי תעמדו נגדו כי הוא גוי איתן וחזק, ואל תאמרו כי לא יארכו ימיו ותגאלו בקרוב מידו, כי גוי מעולם הוא שמתמיד בממשלתו מעולם מימים רבים, ואל תחשבו כי תמצאו חן בעיניו על ידי חכמתכם ובינתכם כי לא תדע לשונו.

[ה, טז]
אשפתו -
החץ ממית מרחוק והגבור הורג בחרב מקרוב, והוא רובה קשת וקולע אל השערה עד שאשפתו עת יפתח הוא כקבר שלא יחטיא מבלי להביא חללים אל קברו. וגם בקרב אליהם ללחום מקרוב כולם גבורים.

[ה, יז]
ואכל -
ונגד שאמרתם חרב ורעב לא נראה, יבואו עליכם שני אלה, כי האויב הזה יאכל תחלה קצירך ולחמך אשר היה מיועד למאכל בניך ובנותיך, ואחר כך יאכל גם צאנך ובקרך, שאתה לא היית אוכל אותם, ואחר כך יאכל גם גפנך ותאנתך, רצה לומר לא לבד פרי גפנך רק גפנך בעצמו שישחית הכל, עד שתסבלו חרפת רעב, וערי מבצריך ירושש בחרב.

[ה, יח]
וגם -
הבטחה זו שלא יעשה עמהם כלה הזכיר פה ג' פעמים:
שתחלה בעת הזכיר חורבן הארץ (ד' כל זה) אמר: שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה.
ואחר כך בהזכירו ההרג שיעשו בעם ה' (למעלה י') אמר עלו בשרותיה ושחתו וכלה אל תעשו, ופה שהזכיר בזת ממונם ורכושם, שזה יהיה אחרי הגלות שיחזיקו בם שוביהם לעבדים עם כל קניניהם, הבטיח כי גם זה מצד שלא יעשה עמם כלה, כי האויב יחזיק אותם כצאן לגוזזים ויתרפס ברצי כסף וכלה לא יעשה בם.

[ה, יט]
והיה -
בעת תהיו בגולה וכבר תפקחו עיניכם ותאמינו בה' ובעונשיו, תשאלו לדעת איך היה העונש הזה של הגלות והעבדות מדה כנגד מדה, ולאיזה חטא יתיחס העונש הזה, כי על זה מורה מלת תחת, ואז תאמרו כי זה במדה מכוונת כמו שבארצכם שהיא נתונה תחת השגחת ה' עזבתם אותו וקבלתם עליכם עבדות של אלהי נכר, וכן בארץ לא לכם תעבדו זרים, כי כן אהבתם לעבוד זרים.

[ה, כא]
שמעו זאת עם סכל -
האדם ישיג את ה' בשלשה דרכים:
א) על ידי מופתי התבונה והדעת, ועל זה אמר: עם סכל ואין לב,
ב) על ידי הבחינה בחוש, על זה אמר: עינים להם ולא יראו,
ג) על ידי הקבלה, על זה אמר: אוזנים להם.
כמו שאמר: פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין (ישעיה ו')
ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע (דברים כ"ט),
הלא תדעו הלא תשמעו הלא הבינותם מוסדות הארץ (ישעיה מ') שהם מושכלות מוחשות מקובלות, ורצה לומר כי פה יתוכח עמהם,
א) מצד המושכל, האותי לא תיראו,
ב) מצד המורגש אם מפני לא תחילו.

[ה, כב]
האותי -
רצה לומר כי יש יראה טבעית ויראה בחירית, רצה לומר כי יראת אלוהים שתולה בטבע האדם בכח שכלו שיכנע מפני עלת העלות ויירא מפניו מצד עצמו, וחוץ מזה יוכל להתעורר אל יראה זו מצד יראת נזק שיירא מפני עונשי ה' בהכירו כי הוא המשגיח עליו להטיב או להריע לו לפי מעשיו, הראשון הוא הערת השכל, והשני הוא ההערה התוריית שדבר עליהם בחובת הלבבות שער ג', וזה שאמר: האותי לא תיראו היא היראה השכליית שיירא אותו מצד עצמו יראת הרוממות, ועל כל פנים הכי מפני לא תחילו וכי לא יאחזכם חיל ורעדה מפני, מקצפי בהשגחתי מפחד עונשי, עתה מבאר שני מיני היראות שהזכיר.

ויבאר תחלה מה שאמר: האותי לא תיראו, ודע כי האדם מצד שכלו הוא כלליי וסוגיי, ומצד גופו וטבעו הוא פרטיי ואישיי, רצוני כי החק השכליי הנטוע באדם, לא ימצאו בו מצד שהוא איש פרטי מיוחד, רק מצד שהוא משכיל בכלל, כמו החק הנטוע בשכל האדם לירא את ה' מצד עצמו מצד שהוא עלת הנבראים, הוא כולל כל משכיל יהיה אדם או מלאך, בעל חומר או שכל מופשט מחומר, עד שהחק השכלי אינו אפשרי רק מוכרח, ולא פרטי רק כולל, כי אי אפשר לצייר שלא ימצא בו החק הזה, שאם כך אינו שכל, לא כן חקי הגוף וטבעיו הם אפשריים משתנים לפי תכונת כל גוף מיוחד, למשל יש מתאוה יש מקנא מתגאה לפי תכונת גופו, ואפשר לו שלא יקנא ושלא יתגאה וכדומה, והנה החק השכלי הנטוע באדם יתחייב שלא יעשה אך טוב וילך ביראת ה' כל היום לא להשיג על ידי זה איזה תועלת רק מצד השכל לבד, וזה חוק כולל כל בעל שכל בכלל, רק האדם מצד טבע גופו שנמצא בו כמה תאוות מדות ותכונות, יסור לפעמים מן החק העליון השכלי ויטה ממנו למלאות חפץ גופו ותכונותיו, אולם משאלות הגוף הם אפשריים לא מוכרחים כי יוכל שלא יעשם, וכן הם פרטיים לא כלליים, כי לא נמצאו בו מצד סוגו רק מצד אישו, וכן הם רבים מאד וצומחות מתכונות רבות משונות אשר בגופו, כמו יש רוצה למרות על ידי הקנאה או התאוה החמה האכזריות וכדומה, וצריך שהאדם יכריח כל תאוותו ומשאלות גופו תחת החק העליון המיוחד השכלי שהוא חוק כולל ומוכרח, והוא ליראה את ה', לא מצד יראת העונש שזה גם כן תכונה גופנית פרטיית אפשריית, רק בצד שהוא עלת העלות.
ועל זה הביא משל מן הים, הנה החק העליון הטבעי עוצר בעד הים בל יעבור גבולו הכללי הטבעיי המוכרח ובלתי משתנה כי הוא חוק עולם אשר נטע בו ה' לצורך קיום הבריאה בכלל, ובכל זאת המים מצד עצמם וטבעם המיוחד יתגעשו לעבור את החק הזה כי יתנשאו דכים אם על ידי הרוח אם על ידי כח המושך אשר לירח אם על ידי סבות אחרות ידועות לחכמי הטבע, ובכל זאת אחר שהסבות האלה הם פרטיים אפשריים הם נכנעים תחת החק הכולל, שהוא חוק עולם. וזה שאמר: אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם, הוא החק הכולל הנצחי אשר שם ה' לים, והחק הזה לא יעברנהו בשום פעם, הגם שהים מצד פרטיו יתנשא כמה פעמים נגד החק הזה כי לפעמים יתגעשו מימיו על ידי רעש או שטף ומשיכת הירח ובכל זאת ולא יוכלו כי החק הכולל יעמוד נגד הפרטיים, והמו גליו על ידי רוח וסערה ובכל זאת ולא יעברונהו, שאף גל אחד לא יעבור את השפה, מבואר כי הטבעיים החלקיים האפשריים יבטלו נגד הטבע הכולל המוכרח, ואם כן היה ראוי שכן יהיה אצל האדם גם כן, שהגם שטבעיו החלקיים שהם תכונות גופו יתנשאו למרות ולעבור חוק השכלי, ולמרות פי עליון, ראוי שיכנעו מפני החק העליון השכלי, המחייב שייראו את ה' מצד גדולתו ורוממותו, ולבטל עבור רצונו כל תאוות הגוף, ומשאלותיו המתגעשים כגלי הים נגד רצונו אשר הוא חוק התבונה הכללית, אבל לא כן היה, כי -
[ה, כג]
ולעם הזה היה לב סורר ומורה -
הלב מציין הכח המתעורר אשר ממנו יצאו כל התכונות והמדות אשר בנפש, והוא שורש לכל תאוות הגוף וחמדותיו בכל עניין שיהיה, והנה גם להם יש לב סורר הרוצה לסור ולמרות נגד החק התבוניי הכללי, על ידי גלי התאוות והמדות אשר יהמו ויתנשאו לסור מן החק הכללי. והיה ראוי שיהיה כמו בים שהמיית הים המסובב על ידי חלקיו הפרטים לא יוכלו לעבור נגד החק הכללי, אבל הם לא כן היו רק כי סרו וילכו, ויעברו את החק הכללי אשר הוא האדם האמתי הסוגיי.

[ה, כד]
ולא אמרו -
אחר שבאר מה שאמר: האותי לא תיראו, שראוי שייראו מפניו יראת הרוממות מצד הערת השכל והתבונה, אשר ראוי שיבטלו נגדו כל ענייני הגוף הפרטיים האפשריים ומשתנים, יאמר על כל פנים אם מפני לא תחילו, הלא ראוי לכם לירא מפני פחד העונש ומניעת הטוב מכם, אשר יראה זו גם הלב וכחותיו הגופנים נתונים תחתיה, כי הלב עצמו אשר יעוררנו למלאות תשוקת הגויה וענייניה ראוי שיכיר כי על ידי החטא יפסיד ההצלחה הגופנית וימצא עוני ומחסור, ועל זה אמר: ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו. שגם הלב והכח המתעורר הגופניי ראוי שיסכים על יראה זו מצד שהוא אלהינו המשגיח עלינו וכל צרכינו תלוים ממנו ומושגים מאתו, וזה יהיה בשני פנים:
א) הצרכים אשר נשיג מאתו בבלתי אמצעי, שיתיחסו אליו כאילו הוא נותנם לנו בכל פעם על ידי השגחתו המיוחדת, כמו המטר בעתו שהוא לא טבעי רק השגחיי, וזה שאמר: הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו, הנותן במתנת ידו בכל פעם על ידי השגחתו.

ב) הצרכים אשר נשיג על ידי הטבע הקבועה מששת ימי בראשית, כמו שבועות חקות קציר, שיהיה חום ושמש בימי הקציר ולא ירדו גשמים אז, שזה מצד טבע הזמן, וגם בזה אנו צריכים אליו שלא ישנה את הטבע הכולל על ידי רוע מעשינו רק יניח הטבע כמו שהוא, וזה שאמר: ששבועות חקות קציר (הם שבעה שבועות מן הפסח עד העצרת שהם ימי הקציר), ישמר לנו שישמור הטבע ולא ישנה, ולפי זה יש בידו לענוש אותנו אם על ידי פעולה בדברים טבעיים כמו חקות קציר שישנה הטבע למען יעניש, אם על ידי הנחת הפעולה ומניעת הטוב בדברים השגחיים כמו המטר, וזה שאמר הלא -

[ה, כה]
עונותיכם הטו אלה -
ידוע שהעון הוא החטא הנעשה על ידי כפירה וזדון, והחטא הוא הנעשה על ידי התאוה או השגגה, ומבואר שהעון גדול מן החטא, וכן עונש העון הוא שיעניש ה' בפעולה, מה שישדד הטבע וישנהו לרעתנו, וזה שאמר: עונותיכם הטו אלה, שעל ידי העונות במזיד גרמנו להטות חקות קציר, הגם שהם חקים טבעיים שינה ה' הטבע לרעתנו, וזה עונש גדול, וחטאתיכם מנעו הטוב מכם החטאים השוגגים הגם שלא הספיקו לשיפעל ה' פעולה וישנה הטבע לרעה, על כל פנים גרמו מניעת הטוב בשב ואל תעשה שהיא עצירת הגשמים שהם השגחיים, כמו שאמר: הנותן גשם.

[ה, כו]
כי -
יבאר מה הם החטאים שבעבורם ישנה חקות קציר ועצר את השמים, שהם עון גזל ורציחה, כמו שבארתי בפרשת בראשית, כי העונות שהם נגד חקי הטבע וקיום העולם כמו רציחה, תעניש הטבע בעצמה ותפרע מן החוטאים, כמו שאמר: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, עי"ש.

ישור -
מדמה צידתם את האנשים בפח יקוש כציידי עופות, שבעת שפורשים הרשת והעופות נופלים לתוכה, הציד עומד מרחוק עד שהעוף שנוקש ונלכד ישוך וישתוק שאז יציב המשחית שנית ללכוד אחרים, כי כל עוד שהיקושים רצה לומר העופות הנלכדים ברשת לא שככו ועודם מתנודדים בהרשת לא יוכל להציב המשחית שנית כי העופות הבאים ירגישו תנועת הנלכדים, וזה שאמר: ישור ויביט כשך יקושים בעת ישוכו וישתקו העופות הנוקשים ברשת, אז הציבו המשחית שנית ללכוד אחרים, אבל זאת לא יעשו הרשעים בצידת עופות, רק כי באופן זה אנשים ילכדו, שבעת נלכד אחד ברשתם ימתינו עד שימיתוהו וישוכך הדבר ואז ילכדו אנשים אחרים.

[ה, כז]
ככלוב -
וכמו שהציד אחר גמר מעשהו ישים את העופות שצד בכלוב והוא מלא עוף מרוב הציד, כן אחר גמר מעשיהם ימלאו את בתיהם מן המרמה שהוא הממון שגזלו.

על כן גדלו –
רצה לומר מה שגדלו ויעשירו אינו מיגיע כפם רק על כן על כל הרצח הזה, ולא היה כמו במדינה שיש בה משפט שהרוצחים יתחבאו במערות וצחיחים כל היום כי יראים מן השופט, אבל הם -

[ה, כח]
שמנו עשתו -
מכל טוב שגזלו, ולא לבד שאין יראים מעונש, גם עברו דברי רע שגם אין מדברים עליהם רע כלל, כי הם עוברים על דברי רע אלה בלתי חוששים להם, אחר כי דין לא דנו אחר שלא נמצא דין עליהם לכן אין יראים, כי הוא דין יתום לכן לא דנו אותו, כי התובע הדין עליהם הוא או היתום של הנרצח, או האביונים קרוביו, והנה דין יתום לא דנו ולכן ויצליחו כי לא מצאו דין כנגדם, וכן משפט אביונים לא שפטו.

[ה, כט]
העל אלה -
בקאפיטל זה חשב ג' עבירות החמורות:
עבודת אלילים,
גלוי עריות,
ושפיכות דמים,
תחלה חשב גלוי עריות, איש אל אשת רעהו יצהלו,
ואמר העל אלה לא אפקוד כמו שפרשתי שם.

ואחר כך חשב עבודת אלילים כחשו בה' וכו'.
וענשם הנני מביא עליהם גוי ממרחק וכו',

ופה חשב שפיכות דמים,
ועל כן אמר -

[ה, ל]
שמה ושערורה נהיתה בארץ -
שעל ידי שפיכת דמים וגזל נהיה שמה ועל ידי הנאוף ועבודת אלילים נהיה שערורה וגיעול, ואין תקווה שישובו למוטב על ידי התוכחה של הנביאים, כי -

[ה, לא]
הנביאים נבאו בשקר -
וגם לא בחזקה על ידי הכהנים הרודים בחזקה לענוש עוברי עבירה, כי הכהנים ירדו רק על ידיהם כפי דבר הנביאים, עד שלא ירדום אל התורה והעבודה רק אל השקר, וגם אין תקווה שהעם בעצמם יתנו לב לשוב, כי עמי אהבו כן, ואם כן מה תעשו לאחריתה עת יהיה האחרית של השמה הזאת שתהיה הארץ שממה לגמרי מפני רוע מעלליכם.