[ט, א]
מי יתנני -
מי יתן אותי שאני בעצמי אהיה מלון ארחים במדבר, עד שבבואי במדבר אלין במלוני בעצמי, והיא מליצה נשגבה שאמצא שם צרכי בעצמי מבלי צירוף איש אחר, ואעזבה את עמי ללכת להתבודד במדבר, כי כולם מנאפים, ובכל זאת הם עצרת בגדים הם מתעצרים לפני ה' לעבוד ולהתפלל, אבל הוא בבגידה, כי לבם מלא און, כמו שאמר: לא אוכל און ועצרה (ישעיה א') עי"ש.

[ט, ב]
וידרכו -
רצה לומר כי בנים זרים ילדו בשני מיני התולדות המיוחדים לאדם:
א) התולדות אשר יוליד מצד שהוא בעל חי, שהוא הולדת בנים להשאיר מינם, כולם מנאפים ובנים זרים ילדו.

ב) התולדות שיוליד מצד שהוא מדבר, שהם דבוריו ומשפטיו והיקשיו שהם תולדות הנפש המדברת, שגם בזה ילדו בנים כחשים (רצה לומר שפגמו ברית הלשון וברית המעור), וידרכו את לשונם, חושב בחטא הלשון שני עניינים:
א) מה שנוגע בין אדם למקום,
ב) מה שנוגע בין אדם לחבירו, נגד מה שבין אדם למקום דרכו לשונם קשתם שקר, הלשון יצייר תמיד הדבור התבוניי, ויצייר את הלשון כקשת, כי כמו שבקשת ינצחו את אויבים בשער, כן יערכו בלשון ווכוחים וינצחו את אויבי האמת בדעות ואמונות, והראיות והמופתים שבם יתוכח הם חצי הקשת הזה, שבם יורה אל לבם לבטל דעותיהם, אבל הם דרכו קשתם שקר, רצה לומר שיעמידו מופתים שקרים וראיות כזבים, ולא לאמונה, רצה לומר שלפעמים ינצחו במופתים מזויפים כדי להעמיד את האמונה, כמו שעשו המדברים שהביא המורה שהעמידו מופתים מבודים להעמיד אמונות נחלו מאבותיהם, אבל הם גברו בארץ עם חצי שקר אלה לא להעמיד אמונה אמתית, כי מרעה אל רעה יצאו, הם דומים כמי שמעמיד מופתים נגד אמונת הפרסיים שהאמינו בשניות כדי להעמיד אמונת ההודיים שהאמינו בארבע אלהות, שהגם שיצאו מרעה א' שהוא אמונת השניות נפלו באחרת, כי בין כך וכך אתי לא ידעו ואין מכירים אמונת האחדות והאמתיית.

[ט, ג]
איש -
(בדברים שבין אדם לאדם) הבגידה רבה ביניהם כל כךעד שאני מצווה לכל איש שישמר מרעו בל יגלה לו סודו ולא תבטחו גם על אח, וגם על כל אח אף אח מאב ואם, והטעם שלא יבטח על אח כי כל אח עקב יעקב וירמה, ושישמר מן הרע כי הרע רכיל יהלך ויגלה סודותיו, (ורצה לומר הגם שאין צריך להשמר מן האח שלא יעשה לו רעה בפועל, על כל פנים אין לבטוח עליו להשיג מאתו טובה, ומן הריע לא לבד שלא יבטיח עליו כי גם צריך להשמר מרעתו).

[ט, ד]
ואיש -
רצה לומר והגם שאיש מרעהו ישמרו בכל זאת איש ברעהו יהתלו, להוציא עליו רכיל ודבה שלא שמע ממנו כלל, כי כל זאת שדרכם שלא לשקר לא יוכל להוציא דבה רק אם שמע ממנו איזה דבר שאז יעוה ויעקש את דבריו להוסיף או לגרוע דבר לספר אותו באופן שיגיע נזק לחבירו, וכשישמר ממנו לא יוכל לילך עליו רכיל כיון שאין בדבורו שום דבר אמת, אבל הם יהתלו להוציא דבה הגם שלא דבר עמו כלל כי אמת לא ידברו כלל, כי למדו לשונם דבר שקר לגמרי שאין בו אף קצת אמת, כי כבר נלאו להעוה ולעקם הדברים, שזה טורח רב אצלם, רק בודים מלבם שקרים גמורים.

[ט, ה]
שבתך בתוך מרמה -
שיעור הכתוב, אתה מרמה, שבתך הוא בתוך, מצייר את המרמה כעצם מופשט, אשר שם שבתו תוך לב האנשים האלה, רצה לומר כי שכונת המרמה היא תמיד בפה הרמאי ובלשונו לא בלבו, כי האדם לא ירמה את עצמם רק את חברו, כי בלבו יודע האמת, אבל עתה תשב אתה מרמה בתוך הלב לא בשפה ולשון, (כי בשפה ולשון לא ירמאו כלל כי בם ידברו שקרים גלוים) רק בלב ירמאו, כי ירמאו את עצמם, ומבאר כי בערמה מאנו דעת אותי, שמראים את עצמם בענין ידיעת דרכי ה' ואמתתו, שהגם שיוכלו להגיע אל ידיעת האמת הם אינם רוצים לדעת את ה', וזה מרמה צפונה בקרב איש ולב עמוק לרמאות את עצמם בענייני האמונה.

[ט, ו]
לכן הנני צורפם ובחנתים -
אחר שאצרוף אותם באש להסיר הסיגים אבחן אותם שנית אם נצרפו כהוגן, כי איך אעשה מפני בת עמי, מפני שאיני יודע איך לעשות שיהיו נקיים מכל סיג, כי גם אחרי הצירוף רצה לומר אחרי האש והיסורים הם עדיין מלאים סיג וחלאה, לכן צריך לחזור ולבחנם ולצרפם פעם אחר פעם.

[ט, ז]
חץ שחוט לשונם מרמה דבר -
רצה לומר כי הלשון מדברת תמיד ברצונה ובבחירתה, ובכחה לדבר או לחדול, ועל פי זה תדמה הלשון כקשת הרובה את החצים שהם הדבורים, והדבורים הם כחצים, אבל הם כבר שב ההרגל אצלם לדבר רמיה תמיד עד שאין הלשון ברשותם רק הוא כחץ ביד מרמה, המרמה הוא המדבר והוא המניע את לשונם עד שהמרמה ימליץ אצלם כקשת הרובה בחצים, והלשון נמשלת כחץ שחוט ומשוך, שאי אפשר עוד לעכב אותו, ומפרש כי מרמה דבר, מצייר את המרמה כעצם מופשט ומיחס אליו את הדבור, המרמה הוא העצם המדבר וכבר דבר ושחט ומשך את החץ שהוא לשונם, ואין בידם לעכב את הלשון עוד, רצה לומר שכבר שב אצלם דבור המרמה כטבע שני עד שאין בכחם להרגיל את עצמם לדבר אמת, כי הגם שבפיו שלום את רעהו ידבר בקרבו ישים ארבו בקרב הדבור האורב יושב בחדר לארוב על רעהו ולהרע לו.

[ט, ח]
העל אלה -
ואם כן ראוי שאפקוד בין מצד המעשים עצמם, שעל זה אמר העל אלה לא אפקד, בין מצד הנקמה על תכונת רוע נפש הפועל כזאת ורוע טבעו, ועל זה אמר: אם בגוי אשר כזה וכנ"ל.

[ט, ט]
על ההרים -
רצה לומר על הפורענות שבאה עליהם לא אבכה כי בהפך בם תתנקם נפשי, וכגמול ידם יעשה להם, רק על ההרים שהם לא חטאו, עליהם אשא בכי ונהי.

והמאמר מקביל:
על ההרים אשא בכי
כי נצתו מבלי איש עובר,
שדרך הוא שיעברו אנשים על ההרים לטייל שם,
ועל נאות מדבר
[אשא] קינה
כי לא שמעו קול מקנה, כי בנאות מדבר שם מרעה עדרים תמיד, ועתה מעוף השמים וכו', נדדו הלכו.

[ט, י]
ונתתי -
רצה לומר רק על ההרים ועל נאות מדבר אשא קינה, לא על ירושלים וערי יהודה שאתן אותם בעצמי שממה, כמו שאמר: אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי.

[ט, יא]
מי האיש החכם -
שיודע חקי החכמה ויבן את זאת בתבונתו, או אשר דבר פי ה' אליו בנבואה, ויגידה, כי הנביא הוא שליח להגיד דברי ה' אל העם, על מה אבדה הארץ, השאלה הוא על אבדת הארץ ושממותה עד שדומה שאבדה מן הישוב לגמרי, כי הגם שענש ה' את ישראל בעבור עונותיהם, לא היה ראוי שתאבד הארץ לגמרי עד שלא תהיה ראויה לישוב כלל, שזה מורה שקצף עליהם קצף עולם ואין להם תקווה עוד לשוב אל ארצם כשייטיבו מעשיהם, וכמו שאמר: וראו את מכות הארץ וכו' גפרית ומלח שריפה כל ארצה וכו' ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וזה שאמר על מה נצתה כמדבר עד שאינה ראויה לישוב כלל?!

[ט, יב]
ויאמר ה' -
ובאה התשובה על זה מאת ה', שהסבה לזה כי עזבו את תורתי, רצה לומר כי בשמירת התורה יש ג' מדרגות זו למטה מזו:
א) אשר דבק בתורת ה' באהבה וחשק נפלא, ונגד זה אמר: שעזבו תורתי אשר נתתי לפניהם, שתהיה לפניהם לשעשועים ואהבת נפש.

ב) למטה מזה אשר ישמור המצוות מצד שה' ציווה עליהם ויירא מפחד ענשו מצד מורא הַמְצוה, ונגד זה אמר: לא שמעו בקולי, כשומע לקול פקודת האדון המצוה.

ג) למטה מזה, מי שעושה על כל פנים מצד המנהג וההרגל מצוות אנשים מלומדה, לנגד זה אמר: ולא הלכו בה, מצד ההילוך וההרגל ונגד זה בחרו באלהים אחרים בכל עניינים אלה, נגד האהבה והחשק אל הדבר, אמר -

[ט, יג]
וילכו אחרי שרירות לבם הרע -
שעבדו העבודת אלילים מצד שרירות לבם וחפץ הלב, ונגד המנהג וההרגל, אמר וילכו אחרי הבעלים אשר למדום אבותם, ולפי זה בין שכלם בין הרגל מעשיהם הטה אותם מתורת ה' אל עבודת נכר ואין להם עוד תקנה.

[ט, יד]
לכן, הנני מאכילם לענה -
כמו שזנו את נפשם במאכלים מרים ואמונות ארסיות המשחיתים אותה:

[ט, טו]
והפצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם -
כמו שעבדו אלוהים לא ידעום ולא שערום אבותם.

[ט, טז]
כה אמר ה' התבוננו -
רצה לומר ההרג והאבדון אשר השיגם עתה, אינו דומה כמו בעתים אחרים שהנשארים נשארו בארצם ולא היה להם רק לשאת קינה ולבכות על אלה שנהרגו לבד, כי עתה עיקר הקינה והבכי הוא על הנשארים שהם עתידים לרעות רבות וצרות, לכן התבוננו היטב על מעשיכם, לחשוב מחשבות לרפא את המחלה אשר חלו בה אלה אשר הם חיים עודנה, לא לבכות על המתים שכבר מתו, ובעת אשר תקראו למקוננות ותבאנה לקונן על המתים, שלחו גם כן אל החכמות ותבאנה, אשר הם יתיעצו בחכמתן מה לעשות להחיות את החיים בל ימותו ובל יאבדו ברעה המוצאת אותם.

[ט, יז]
ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי -
ועת יתיעצו המקוננות עם החכמות אז לא ישאו נהי על המתים, רק עלינו על החיים, וגם לא יאחרו הדבר רק ימהרו לעשות זאת, כמו שממהרים לעסוק ברפואות החולה אשר עוד רוח חיים בו ואשר הוא מסוכן מאד, ותרדנה וכו' (העפעפים יציינו העינים הסגורות על ידי העפעף), עת נפקח עינינו להביט על החללים השוכבים לפנינו תרדנה עינינו דמעה, אבל עת נשמש בעפעפינו שהוא שנעצים את עינינו ולא נביט על אשר לפנינו רק לעיין במחשבותינו על אחריתנו, אז יזלו מים בשפע רב, לא דמעות לבד, כי אז נראה בעין השכל כי נבחר מות מחיי הבוז והקלון האלה.

[ח, יח]
כי קול נהי -
מבאר מדוע ישלחו אחרי החכמות, מפני שקול הנהי אשר נשמע מציון, היה מה שאמרו איך שודדנו, שנשאו נהי על השוד והשבר שקרה להם בעבר, וזה אינו עיקר הנהי שצריכים לקונן כי עיקר הנהי צריך להיות על החיים עודנה, כי בושנו מאד כי עזבנו ארץ לצאת בגולה, ולא למקום קרוב, כי השליכו משכנותינו לשכון במקום רחוק כמו שאמר: וישליכם אל ארץ אחרת, והבושה והרע שישיג את החיים עליו צריך לספוד ולבכות.

[ט, יט]
כי שמענה -
חוץ מזה שמענה אתן נשים המקוננות דבר ה', שהוא ילמד אתכם איך לקונן ולשאת נהי, ועל פי מה שתשמעו דבר ה' למדנה בנותיכם נהי למדו אתהן אופן הנהי והקינה, כי אתן תולים את הדבר במקרה וכשתשמעו דבר ה' תדעו לקונן על שהיה הדבר בהשגחה.

[ט, כ]
כי -
רצה לומר המורגל בפיכן בקינתכם הוא לאמר שעלה המות בחלונינו, רצה לומר אתם מציירים כאילו המות עלה מעצמו וכאילו בא כגנב הבא בהצנע דרך החלון, ואתם מקוננות שעלה אל החלונות ומשם בא אל הארמונות להכרית עולל ובחורים.

[ט, כא]
דבר כה נאום ה' -
רצה לומר ואני מצוכם בשם ה' לא כן תדברו בקינתכם, אל תאמרו שהמות עשה זאת, ושבא דרך חלון כגנב, רק דבר ואמור בקינה, שכה נאום ה', ה' דבר כה, והוא שלח את המשחית ולא בא מעצמו, ולא בא דרך חלונות רק ה' דבר שתפול נבלת האדם על פני השדה, כדומן וכעמיר, רצה לומר העמיר נופל על ידי הקוצר ולעומת זה מאספים אותו הביתה, והדומן נופל מעצמו ואין מאסף אותו, ונבלתם תפול כעמיר שיהיה על ידי הקוצר שהוא האויב, ועכל זה ואין מאסף כי יהיה כדומן על פני השדה.

[ט, כב]
כה אמר ה' -
מוסב למעלה שאמר לו שידברו כה נאום ה' שהדבר נעשה על ידי פקודת ה', באר הטעם שכה אמר ה' שאל יתהלל חכם בחכמתו שידעו שאין חכמה ואין עצה ואין גבורה לנגד ה', ומה שהאדם חושב להנצל על ידי חכמתו ותחבולותיו או על ידי עשרו שיפדה את עצמם בממון או על ידי גבורתו כל זה לא יועיל אם ה' יעץ עליהם רעה, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, אולם יש מציאות שיוכל האדם להתהלל בחכמה וגבורה ועושר, אם ישתמש בהם לתכלית מועיל, ואם יהיו אצלו ככלים ואמצעיים להשיג על ידם שלמותו, שהוא אם ישתמש בחכמתו להשכיל וידוע אותי כי אני ה', שעל ידי שיודע חקי החכמה ישיג לדעת את ה', ובגבורתו ועשרו הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ שעל ידי גבורתו יעשה משפט לעשוקים, ועל ידי עשרו יעשה חסד וצדקה, כי באלה חפצתי והוא התכלית המבוקש אצלי, (ויש להוסיף בדרך הדרוש, כי המתהלל בחכמה גבורה ועושר הוא מתהלל בדבר שלא קנאו על ידי בחירתו, כי זה ישיג מאת ה', שהכין טבע מוחו מוכן אל החכמה, וטבע גופו מוכן אל הגבורה, ומזלו מוכן אל העושר, והוא דומה כמי שיש לומר פקדון מאת אחרים ומתהלל בו, שההילול אינו של המתהלל, רק עיקר ההילול ראוי לבעל הפקדון לא להנפקד, אבל אם משתמש בג' מתנות אלה לדעת את ה' ולעשות חסד משפט וצדקה, שזה תלוי בבחירתו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ההילול הוא שלו, וזה שאמר: כי אם בזאת יתהלל המתהלל, שאז ראוי ההילול להמתהלל בעצמו, ועל זה אמר: כי באלה חפצתי, כי אצל ה' לא יצדק לאמר שחפץ בדבר, כי חפצו יוציא תיכף הדבר אל הפועל ומי יעכב בידו, על דרך: ונפשו אותה ויעש, אולם יצוייר אצלו חפץ שהאדם יהיה ירא ה' שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובזה שייך לאמר כי חפצתי).

[ט, כד]
הנה וכו' ופקדתי על כל מול בערלה -
רצה לומר שיפקוד על המולים ועל הערלים יחדיו, ומפרש -

[ט, כה]
על מצרים -
שהם ערלים, ועל יהודה שהם מולים, ועל אדום עמון ומואב שהם ערלים, ועל כל קצוצי פאה היינו בני קטורה בני ישמעאל, כי כל הגוים ערלים, שאף מילת בני ישמעאל וקטורה לערלה תחשב כמו שאמרן חז"ל נדרים (דף ל"א), וכל ישראל אף שהם מולים בבשר ערלתם הם ערלים ערלת הלב, ומן סמיכות הענין שהזהירם בל יחתו מאותות השמים נראה שהאצטגנינים היו אומרים שנבוכדנצר ימשול על הערלים לא על המולים, לעומת זה א"ל בשם ה' כי הוא יפקוד על שניהם מולים וערלים, כי גם ישראל ערלי לב, ולכן יזהיר אותם בל יאמינו בדרכי האצטגנינים כי ישראל הם תחת השגחת ה'.