מצודות דוד, ירמיהו פרק יח



פסוק ב
בית היוצר. לבית אומן חרס:

פסוק ג
עושה מלאכה. עושה מלאכתו בחומר אשר בידו על האבנים והוא הכלי המיוחד לכך:

פסוק ד
ונשחת הכלי. נתקלקל הכלי אשר היה עושה בחומר כשהיה ביד היוצר כשעשה הכלי
ושב.
וחזר היוצר ועשה מהחומר ההוא כלי אחר משונה מן הראשון כפי אשר ישר בעיניו:

פסוק ו
הכיוצר. וכי לא אוכל לעשות עמכם כדרך שעושה היוצר עם החומר שעושה ממנו כלי אחר אחר שנשחת הראשון
הנה כחומר.
באמת כמו שהחומר הוא ביד היוצר לעשות בו מה שירצה כן אתם בידי:

פסוק ז
רגע אדבר. ברגע אחת אגזור על אומה מהעכו"ם כליון ואבדון בעבור רעתה:

פסוק ח
ושב. כאשר שב הגוי ההוא מהרעה אשר בעבורה גזרתי עליו האבדון
ונחמתי.
אז בהרגע ההיא אני מתנחם על הרעה ולא אביאה:

פסוק יא
איש יהודה. אנשי יהודה
ועל יושבי.
ואל יושבי
יוצר.
בורא עליכם רעה וחושב להפרע בה ממכם לכן שובו עתה כל איש מדרכו וגו':

פסוק יב
ואמרו נואש. ידעתי שיאמרו אנו מתייאשים מדרכי המקום אלא נלך אחר מחשבותינו
ואיש וגו'.
נעשה כל איש כפי מה שמראה לו לבו הרע ומתאוה לה:

פסוק יג
מי שמע כאלה. מי מאנשים שמע כדברים האלה לומר נלך בשרירות הלב
שערורית.
דבר מגונה עשתה הרבה מאד בתולת ישראל המיוחדת לאל כבתולה בבית אביה המיוחדת למי שישאנה:

פסוק יד
היעזוב. וכי מהראוי לעזוב מים היורדים מן הצור אשר בשדה הבאים מהפשרת השלג אשר בלבנון הלא המים ההם המה מנוקים וקרים וטובים לרוות הצמאון
אם ינטשו.
וכי מהראוי לנטוש ולעזוב מים הזרים מאנשיהם הבאים ממרחוק במלאכת צנורות והמה קרים ומטפטפים מעצמם ובקל יוקח המים ואיך מי יעזבם ור"ל וכי מהראוי לעזוב את המקום המשפיע בכל עת חכמה והשכל בלבות הדורשים אותו:

פסוק טו
לשוא יקטרו. המה מקטירים לצבא השמים שאין תועלת בעבודתם ויכשלום בדרכיהם
שבילי עולם.
ר"ל שבילי העולם הם המכשילים אותם בדרכיהם כי בראותם דרכי הטבע בעולם השפל שהכוכבים ממסלותם פועלים בדברים השפלים אלה שבילי עולם הם יכשלום בדרכיהם לחשוב שכל טובתם תלוי בצבא השמים ולכן היו מקטרים להם וזהו שאמר ללכת נתיבות וגו' ר"ל ללכת בנתיב דרך אשר איננה סלולה שלא תשמשו בה להסיר המכשול שלא חקרו בדבר לדעת שהכל ביד ה' אין מהראוי לעבדם עבודת אלהות:

פסוק טז
לשום. וזהו הוא סבה לשום ארצם לשממה
שריקות עולם.
זמן רב ישרקו על חורבנה ושממותה
ישום.
יתמה על השממון ויניד בראש כדרך המתמיה:

פסוק יז
כרוח. כמו רוח קדים שהיא העזה שברוחות המפזר דברים הנפזרים כן אפזרם בנוסם מפני האויב
עורף וגו'.
ביום בא אידם אסתיר פני מהם ואראה להם העורף ואחז במשל מאדם המהפך פניו מאדם השנאוי לו ור"ל לא אשגיח עליהם להושיעם:

פסוק יח
ויאמרו. כשאמרתי להם הנבואה ההיא אמרו אלו לאלו נחשבה על ירמיה מחשבות מה לעשות עמו לבל נשמע עוד כדברים האלה
כי לא תאבד.
כאומרים מה נהיה חסרים במיתתו הלא לא תאבד התורה מיתר הכהנים (על הכהן ללמד תורה וכמ"ש כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו, (מלאכי ב) ) ולא תאבד העצה מחכמים אחרים אשר יש עמנו ודבר נבואה לא תהיה נאבדת מיתר הנביאים אשר לא יתנבאו רעה כמותו
לכן ונכהו.
לכן נכהו נפש בלשון כי נדבר עליו מלשינות לפני המלך והוא יכנו נפש
ואל נקשיבה.
אז לא נשמע כמו כל הדברים שדבר הוא כי אין מי בנביאים לדבר דברים כמותו:

פסוק יט
הקשיבה ה' אלי. מה שאני מתפלל עליהם טובות ולעומת זה שמע קול המריבים עמדי אשר יתייעצו עלי:

פסוק כ
הישולם. וכי מן הראוי שישולם רעה תחת טובה כי חפרו בור ללכדני ר"ל חושבים עלי מחשבות רעות
זכור.
תן דעתך לזכור עת עמדי לפניך בתפלה לבקש עליהם טובה להעביר את חמתך מהם:

פסוק כא
לכן. הואיל ומשלמים רעה תחת טובה
והגירם.
שפוך דמיהם ע"י חרב האויב
שכלות ואלמנות.
שכולות מבניהן ואלמנות מבעליהן
ואנשיהם.
אנשי האלמנות יהיו מתים ע"י הרג ולא במיתת עצמן
במלחמה.
כי דרך הבחורים ללכת במלחמה:

פסוק כב
זעקה. זעקת שבר
פתאום.
לבל ידעו להזהר מהם
כרו שוחה.
חפרו בור ללכדני ר"ל יעצו עלי רעות
ופחים.
הצפינו רשתות ללכוד רגלי וכפל הדבר במ"ש:

פסוק כג
עלי למות. אשר המה עלי להמיתני
אל תמחי.
אל תמחוק חטאתם מלפניך כי יהיו כתובים לזכרון למען יקבלו גמול
ויהיו וגו'.
אף בעת ילכו לפניך בדרך מצותיך יבוא להם מכשול למען לא יוכלו לעשות כתקנה
בעת אפך.
בזמן שאתה כעוס אז עשה בהם נקם למען יהיה מרבה להכיל:

הפרק הבא    הפרק הקודם