פסוק ב
על כל ערי יהודה. אל כל יושבי ערי יהודה
אל תגרע דבר. אל תפחת מלדבר דבר אחד מכל הדברים:

פסוק ג
אולי ישמעו. אולי יקבלו הדברים וישובו כל איש מדרכו הרעה
ונחמתי אל הרעה. אז אנחם על הרעה:

פסוק ה
לשמוע על דברי. מוסב על המקרא שלפניו והוא כמו ולשמוע אל דברי וגו'
והשכם ושלוח. ואני הייתי משכים ומשלח ועכ"ז לא שמעתם ור"ל א"כ תעשו כמו שעשיתם עד כה:

פסוק ו
ונתתי. אז אתן את הבית הזה להיות חרבה כמו שחרבה משכן שילה בימי עלי
אתן לקללה. שיהיו מקללים בה לומר בקללתם שתהיה כירושלים:

פסוק ז
הכהנים. כהני הבעל
והנביאים. נביאי השקר:

פסוק ח
ויתפשו. אחזו בו בחזקה ואמרו הנה נמית אותך:

פסוק ט
אל ירמיה. אל המקום שעמד שם ירמיה:

פסוק י
וישמעו. בעבור רגשת המון העם שמעו את הדברים האלה
בית ה'. אל בית ה'
בפתח שער. ר"ל בחלל השער
החדש. יתכן שנפל וחדשו אותו בבנין (ואולי זהו שבנה יותם כמ"ש הוא בנה את שער בית ה' העליון, (מלכים ב' טו) ):

פסוק יא
משפט מות. כי חשדוהו שמלבו נבא הדבר ולכן אמרו שיש לו דין חיוב מיתה
אל העיר. על העיר
כאשר שמעתם. העם שמעו מפי ירמיה והשרים מפי המספרים:

פסוק יב
ה' שלחני. ולא מלבי אמרתי הדברים:

פסוק יג
ועתה. הואיל ומה' המה היטיבו ותקנו דרכיכם וגו' ואז ינחם ה' על הרעה וגו':

פסוק יד
כטוב וגו'. ר"ל כפי הנראה לכם:

פסוק טו
כי דם נקי. עון דם נקי:

פסוק טז
וכל העם. עם כי מתחלה היתה ידם עם הכהנים והנביאים עתה בשמעם דברי ירמיה שדבר בשליחות ה' חזרו בהם
כי בשם ה'. ולא אמר מלבו:

פסוק יז
ויאמרו וגו'. הביאו ראיה לפטור את ירמיה מן המיתה:

פסוק יח
שדה תחרש. ר"ל תחרש להיות שדה לזרוע בה
עיים תהיה. תהיה מלאה גלים כדרך הבתים החרבים מנפילת הקירות
לבמות יער. יהיה מלא מגלי אבנים דומה לבמות המצויים ביער:

פסוק יט
ההמת. וכי המית אותו חזקיה וגו' בעבור שנבא כזאת
הלא ירא. הלא המלך חזקיהו היה ירא את ה' והתפלל לפניו לבטל הגזירה ואז נחם ה' על הרעה וגו'
ואנחנו. אבל אנחנו כשנמית אותו נעשה עוד רעה גדולה על נפשותינו ולא די שלא ינחם על הרעה אלא שיוסיף עוד על הרעה:

פסוק כ
וגם איש היה מתנבא. אלה דברי הכהנים והנביאים שאמרו מה זו עדות וראיה הנה גם איש היה מתנבא בשם ה' ר"ל שהיה מוחזק לנביא ה'
וינבא. ר"ל שהיה מתנבא כדרכו בשם ה':

פסוק כא
ויבקש המלך המיתו. כי לא האמין לו שהוא דבר ה'
וישמע אוריה. אשר המלך חפץ להמיתו:

פסוק כג
וישלך. דרך בזיון השליך את נבלתו אל קברי בני העם ולא קברו בקבורת הנביאים כי חשבו למדבר סרה אשר לא צוה ה' וכאלו יאמרו הנה גם ירמיה כמוהו וראוי להמיתו כמוהו:

פסוק כד
אך יד אחיקם. כשמעם דברי הכהנים והנביאים לא אמרו עוד השרים דבר והעם חזרו להיות נמשכים אחר דעת הכהנים והנביאים ואך יד אחיקם היתה עם ירמיה לבלי למסרו ביד העם להמית אותו ובכח ידו גבר על כולם והצילו: