פסוק א
מי יתנני במדבר. מי יתן לי לצרכי להיות במדבר מקום מלון להולכי אורח
ואעזבה. אז הייתי עוזב את עמי ללכת מאתם אל מלון המדבר
עצרת. קבוצת אנשים בוגדים:

פסוק ב
וידרכו. הזמינו את לשונם שהיא להם לקשת להרוג אנשים ממרחק כמו שהורגין בקשת אותם הזמינו לדבר שקר ולפי שהמשילם לקשת אמר לשון הדרכה הנופל בקשת
ולא לאמונה גברו בארץ. מה שמקצתן מתגברים על קצתם אין דעתם למען תחזק ידם לעשות אמונה
כי מרעה וגו'. כי יוצאים מעבירה אחת אל עבירה שנית ואינם נותנים לב לדעת אותי ולעשות אמונה:

פסוק ג
השמרו. היו נשמרים זה מזה לבל הגלות מסתרי לבבו
ועל כל אח. על שום אח
עקוב יעקב. יעקם ויעוות דרכו מול אחיו
רכיל יהלוך. מדבר רכילות על רעהו:

פסוק ד
ואיש. כל איש מהתל ומלעיג ברעהו
למדו. הרגילו את לשונם לדבר שקר כי מתמידים בזה
העוה נלאו. כאלו נתייגעו לעוות דרכם כי הרבה עוות עשו והוא ענין מליציי:

פסוק ה
שבתך בתוך מרמה. ר"ל המרמה מקפת אותך מסביב וכאלו א"א לך להפרד ממנו ובעבור עסקם במרמה ממאנים לדעת אותי כי המרמה נוח להם מלדעת את ה':

פסוק ו
צורפם ובחנתים. כדרך הכסף שצורפים אותו בכור להסיר הסיג ולבחון הכסף הטוב הוא אם רע כן אביא עליהם פורעניות למרק ולהסיר מהם סיגי העון
כי איך אעשה וגו'. ר"ל אם אניחם להיות משוקעים בעון הלא המה עדת עמי וראוים המה להיות עם קדוש אם אעשה עמהם כלייה הלא המה עדת עמי ורחמי עליהם ולכן אצרפם ביסורים למרק מהם העון למען ישארו מנוקים מעון:

פסוק ז
חץ שחוט לשונם. נדמה לשונם לחץ הנמשך על יתר הקשת כי בלה"ר הורגים למרחוק כמו חצי הקשת
מרמה דבר. כל אחד מדבר מרמה כי בפיו ידבר שלום עם רעהו ובקרב לבו ישים מארב עליו:

פסוק ח
העל אלה. וכי על מעשים כאלה לא אשגיח בם להפרע מהם
אם בגוי. וכי בגוי אשר וגו':

פסוק ט
על ההרים. על חורבן ההרים אשר לא צמחו ארים קול בכי ויללה
ועל נאות מדבר. על חורבן אהלי הרועים אשר במדבר ארים קינה כי נעשו שממה ואין איש עובר שם ולא נשמע קול מקנה כי האויב שללם עצמו
נדדו הלכו. נדדו ממקומם והלכו להם כי רוב העופות ישכנו במקום אנשים כי שם ימצאו פירות ופרחי אילנות וזרעים למאכלם וכאשר יהיה שממה ילכו להם והבהמות יקחם האויב:

פסוק י
לגלים. כי ינתצו הבתים ויהיו גלי אבנים ויהיו מדור לתנים כי דרכם לשכון בין גלי אבנים
מבלי יושב. כי כולם ילכו בגלות:

פסוק יא
ויבן את זאת. האמור למטה על מה אבדה וגו'
ואשר דבר. ר"ל ומי האיש אשר ה' דבר בו הוא הנביא
ויגידה. ויגיד מדעתו בעבור מה אבדה הארץ ונעשה שממה כמדבר מבלי מי עובר שמה ר"ל מהו הדבר העיקרי בדבר החורבן וכאומר אין מי בהם יגיד זאת:

פסוק יב
ויאמר ה'. המקום בעצמו אמר שהעיקר הוא על אשר עזבו את תורתי וגו' ר"ל שלא למדו את התורה ולכן לא שמעו בקולי בכל הדברים ולא הלכו בדרך התורה לקיים מצוותיה כי אם עסקו בתורה היה המאור שבה מחזיר אותם למוטב אבל בעבור שלא עסקו בה באו לכל אלה הפשעים ואבדה הארץ בעונם:

פסוק יג
שרירות לבם. מה שלבם ראה וחמד
אשר למדום אבותם. אשר הרגילום אבותם:

פסוק יד
הנני מאכילם וגו'. ר"ל אביא עליהם צרות שונות:

פסוק טו
והפיצותים. אפזר אותם במקומות אשר לא הכירו מעולם גם המה גם אבותם
ושלחתי. אל המקומות אשר ינוסו ויתפזרו הנה והנה שמה אשלח את חרב האויב עד אכלה אותם:

פסוק טז
התבוננו. תנו לב להבין בהרעה הזאת המעותדת לבוא ומעתה קראו למקוננות הם הנשים היודעות לספוד ולקונן על המתים
ותבואינה אליכם. לעורר קינות ויללות
ואל החכמות. הן הבקיאות למהר לסדר אמרי עצבון רוח ויגון להדאיב נפשות השומעים:

פסוק יז
ותמהרנה. הן תמהרנה להרים בעבורינו קול יללה למען יתעוררו לבבינו ותרדנה עינינו דמעה
יזלו מים. יטיפו מי דמעת הבכי וכפל הדבר במ"ש:

פסוק יח
כי קול. כי מציון נשמע קול יללה שאומרים איך שדדנו ובושנו מאד כי חשבנו להשגב בציון ועתה לא כן היה כי עזבנו ארץ נחלתנו כי השליכו משכנותינו את השוכנים בהם חוצה וכענין שנאמר ולא תקיא הארץ אתכם וגו' כאשר קאה וגו':

פסוק יט
דבר ה'. שאמר שהפורענות מעותדות לבוא
ותקח וגו'. כפל הדבר במ"ש
נהי. דברי יללה
ואשה רעותה. ואשה תלמד את רעותה קינה:

פסוק כ
כי עלה וגו'. אף כי סגרנו שערי הארמון לבלי תת לבוא האויב הממית הנה עלה דרך החלונות ודרך שם בא אל הארמונות ור"ל לא הועלנו בכל התחבולות וההתחכמות למנוע האויב
להכרית. והיה בדעתו להכרית קבוצת העוללים מן החוץ שהוא מקום ששוחקים שם התינוקות כי הרג כולם ואין מי ישחק בחוצות
בחורים. וכן הכרית הבחורים מן הרחובות ששם מנהגם ללכת תמיד:

פסוק כא
דבר כה. מאמר ה' אל הנביא כה דבר אל ישראל נאם ה' וגו'
ונפלה. הרבה פגרי אדם יפלו על הארץ כמרבית הזבל על פני השדה וכמרבית עומרי התבואה המושלכים מאחרי הקוצר אשר דרכו לעשות עומרים ומניחם ע"פ השדה והולך להלן לקצור עוד
ואין מאסף. אין מי יכנס את ההרוגים אל הקבר כי הנשארים יתפחדו לצאת ממקום מחבואם:

פסוק כב
אל יתהלל חכם. כי לא יוכל להציל נפשו בחכמתו והגבור לא יוכל להציל נפשו בגבורתו והעשיר לא יפדה נפשו בעשרו וא"כ אין להם להתהלל באלו כי לא יבוא להם אז תועלת מאלה:

פסוק כג
כי אם בזאת יתהלל המתהלל. המשבח את עצמו ישבח את עצמו בזאת וחוזר ומפרש במה שהשכיל ויודע אותי אשר אני ה' ואין עוד מלבדי ואני הוא העושה חסד לאוהבי ולשומרי מצותי ואני הוא העושה משפט להפרע מן הרשעים ואני הוא העושה צדקה לקבל את השבים ולהסיר מעליהם המשפט ולא שיש ח"ו פועל טוב ופועל רע כי בכל אלה חפצתי אני לתת לכ"א כגמולו והמשכיל את זאת ראוי להתהלל בעצמו כי בזה יבוא לו תועלת רב:

פסוק כד
הנה ימים באים. זהו בעת התגברות נ"נ
ופקדתי. אשגיח לענוש ולהביא גמול
על כל מול בערלה. מלות על כל עומדת במקום שתים על כל מול ועל כל אשר בערלה ר"ל על ישראל ועל העכו"ם:

פסוק כה
על מצרים. עתה מפרש מי הם המקבלים העונש והגמול ליפול ביד נבוכדנצר
קצוצי פאה. הנפרדים ומפוזרים בהעבר ההיא היושבים במדבר
כי כל הגוים וגו'. ר"ל כי כמו שכל העכו"ם המה ערלי בשר כן כל בית ישראל ערלי לב לבלי שמוע בקול ה' ולכן בדין הוא שילקו ישראל עם העכו"ם: