[ג, א]
לאמר -
ענינו עם כי מאס ה' הוא מאס בך, בעבור מבטחיך ואומר לך: הן ישלח איש את אשתו.

חנוף תחנף הארץ ההיא -
שיעשה בה זה המעשה כמו שאמרה תורה, כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ כן אמר הנה חנוף תחנף הארץ כלומר תחטא.

ואת זנית רעים רבים ושוב אלי -
במקומות רבים המשיל הכתוב כנסת ישראל לאשה והקב"ה בעלה, כלומר שלקחה לו לעם נחלה והיא לו כאשה והוא לה כבעל, וכמו האשה שתזנה תחת בעלה שהיא חייבת, כן ישראל שהלכו אחרי עמים רבים ודבקו בטעותם, קורא הכתוב זה זנות וזה הענין נמצא בנביאים שדברו בזה המשל וקראו ענין זה ענין זנות ושמשו בו בכל לשון של זנות, וזה הרבה בספר יחזקאל אמר ואחר שהלכת לבעלים איך תשובי אלי עוד?!
ואפילו תשובי בתשובה לא תוכלי לשוב אלי עד שתגלי מארצך ותשבי שם ימים רבים, עד תשכחי עונך הראשון ולא יעלה על לבך עוד עבודת אלילים, ואחר כן תשוב אלי ואשוב אליך.

[ג, ב]
שאי, שפים -
מקומות גבוהים כמו: ההרים הרמים והגבעות הנשאות, כי כן היה דרך עובדי עכו"ם בזמן ההוא כמו שכתוב.

שגלת -
כתיב, שכבת קרי כמו: ישגלנה ישכבנה לשון נקיה וכבר פירשנו כי לשון הזנות והשכיבה הוא ענין העכו"ם.

על דרכים ישבת להם -
פירוש לעובדי עכו"ם כלומר ישבת מיחלת עוברי דרכים שהם מכמה מקומות, רוצה לומר עם ועם עובד אלהיו ואת התאוית לכלם לעבדם, כמו שאמר כי מספר עריך היו אלהיך יהודה.

כערבי במדבר -
כי כן דרך הערביים השכנים במדבר, יושבים להם על הדרכים מיחלי השיירות העוברות למכור להם ולקנות מהם.

ויונתן תרגם:

שפים נגרין כמו נגרי בריתא בתלמוד ותרגום לא שכבת לא אתחברת ליך למפלח וגו',

כבעמוד.

בזנותיך -
בסימן רבוי אחד לבד והדומים לו כתבנו בספר מכלל, בחלק הדקדוק ממנו.

[ג, ג]
וימנעו רביבים -
הוא המטר והוא היורד במרחשון והוא הנקרא יורה ומורה.

וכן בדברי רז"ל:

יורה במרחשון ומלקוש בניסן, כי אלה שני הזמנים הם זמני המטר לצורך התבואה וברוב הזמנים רוב המטר יורד במרחשון, לפיכך נקרא ירח בול מענין מבול ונקרא המטר ההוא רביבים במקום שקראו במקום אחר יורה.

וענין הפסוק אומר כי נמנעו הגשמים מפני מעשיהם הרעים כמו שאמר בתורה: וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו' וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר ועם כל זה שמנעתי הרביבים בעונך ומלקוש לא היה, לא נכלמת ממעשיך והיה לך מצח כאשה זונה שאינה בושה מנאפופיה ומרימה מצח ומעיזה פניה, אף על פי שהנביאים מוכיחים אותך ואומרים לך בושי ממעשיך, ראי העונש שמשיגך בעבורן עם כל זה מאנת הכלם, זהו שאמר מאנת, כלומר שהיית ממאנת בתוכחת הנביאים ולא בושה מפניהם.

ורז"ל דרשו הפסוק ואמרו:

אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים, שנאמר וימנעו רביבים וגומר.

ותרגם יונתן:

וחוצפא כאתתא נפקת ברא הוה לך,

ועז פנים יקרא חצוף בלשון רז"ל:

[ג, ד]
הלא מעתה קראתי -
כתיב ביו"ד כאילו הוא מדבר בעדו וקרי בלא יו"ד, כמו לנמצא ופירוש הכתוב, אמר הלא מעתה, כלומר היה לך מעתה לקרוא לי אבי כיון שקראתי לך על ידי נביאי בני היה לך לענות ולומר לי אבי אלוף נעורי אתה ולא עשית כן.

ופירש הקרי אמר: הלא מעתה, כיון שראית שעצרתי הגשמים היה לך לשוב אלי ולקרוא לי אבי אלוף נעורי אלופי וגדולי מימי הנעורים והוא זמן יציאת מצרים, כי אז נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה ונתחנכו במצותיו ובידיעת אלהותו, כמו הנער הנכנס ללמוד ומחנכין אותו בידיעת תורה וחכמה.

ותרגם יונתן:

אלוף נעורי - פרקי דמן עלמא.

[ג, ה]
הינטור -
אמר הנביא אם עשית זה הינטור האל לך לעולם עונך, אם ישמור חטאתך לנצח, לא יעשה זה אלא בשובך אליו ישוב אליך ויטיב , ואת לא עשית כן אלא דברת ותעשי הרעות ותוכל.

דברתי כתיב ביו"ד, אמר הנביא: הנה דברתי לך לשוב ולא עשית אלא הרעות לעשות ותעשי הרעות וקרי דברת בשוא התי"ו כנוי הנמצאת, אמר הנביא: הנה דברת לעשות רעות ועשית כמו שדברת.

ותוכל -
תרגם יונתן:

ואסגית,

כלומר הרבית לעשות רעות בכל יכלתך וזה הפירוש הוא נכון, אמר עשית הרעות כמו שיכולת עשות.
או פירושו: כאשר יכולת לעשות ויש וי"ו במקום כאשר, כמו: אם לא ישבעו וילינו, ושפתי רננות יהלל פי.

ובאמרו: ותעשי, לשון נקבה ותוכל לשון זכר, כן הוא מנהג המקרא במקומות רבים כשדובר כנגד כנסת ישראל ידבר בלשון נקבה כנגד הכנסה ולשון זכר כנגד העם והכל אחד.

ואדוני אבי ז"ל פירש:

שני אלו הפסוקים כן, הלא מעתה קראת לי אבי - מעתה מקרוב, כשחזר יאשיה המלך בתשובה ושבו אנשי יהודה עמו מוכרחים היו, כמו שהוא מפורש שאמר: בכל זאת לא שבה אלי בגודה אחותה יהודה בכל לבה כי אם בשקר.
הינטור לעולם כך היו אומרים הם.
והנביא אומר להם: הנה דברת ועשית הרעות ותוכל.

[ג, ו]
ויאמר, בימי יאשיהו המלך -
למה אמר זה והלא ידוע כי בימי יאשיהו נתנבא?!
אלא לפי שנתנבא אף בימי יהויקים ובימי צדקיהו אמר כי נבואתו היתה בימי יאשיהו קודם שעשה תשובה יאשיהו ויהודה, שהרי יאשיהו בער עכו"ם מן הארץ וכאן הוא אומר: ותנאף את האבן ואת העץ, אם כן הנבואה נאמרה קודם התשובה.

ומה שאמר: בכל זאת לא שבה אלי כי אם בשקר, שדומה שעשו תשובה אלא שעשו אותה בשקר, אפשר כי בתוכחות הנביא ירמיה שהתנבא עליהם, אפשר ששבו מקצתם בנראה ובגלוי לא בסתר, זהו שאמר: בשקר.
וגם יש לפרש שנבואה זו נאמרה אחר התשובה ואף על פי שאומר ביאשיהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו, יאשיהו הוא ששב בכל לבבו, אבל אנשי דורו שבו מוכרחים מאימת המלך וזהו שאמר: לא שבה אלי כי אם בשקר.

הראית אשר עשתה -
זה לא היה בימי יאשיהו שכבר גלו ישראל בשנת שש לחזקיהו, ואיך ראה ירמיהו מה שעשו ישראל קודם גלותם, והלא בתחלת נבואת ירמיהו היה לגלות ישראל כ"ג שנה והוא אמר: לא ידעתי דבר כי נער אנכי ואם כן נפרש הראית שמעת או הידעת, כמו: וירא יעקב כי יש שבר במצרים והדומים לו.
או נפרש אשר עשתה על השארית הנמצא מישראל מפוזרין בארץ מצרים וממנשה ומשמעון ומנפתלי, שהיו שם בימי יאשיהו, שאמר בדברי הימים: ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי, ואמר: אשר אספו הלוים שומרי הסף מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל.

משובה -
שם תאר וענינו מורדת, מן שובו בנים שובבים.

הולכה היא -
לפירוש הראשון, פירש שהיתה הולכת היא.
ולפירוש השני, כי עתה הלכה היא ולא לקחה מוסר כאשר גלו.

ותזני שם -
היו"ד במקום ה"א למ"ד הפעל והוא כמו ותזנה וכן צור ילדך תשי וחטאתם מלפניך אל תמחי.

[ג, ז]
ואומר -
אמרתי כיון שעשתה כל הרעות האלה ומצאוה צרות רבות ורעות עליה, תתחרט על מעשיה הרעים ותשוב אלי, והנה לא שבה עם כל זה.

ותרא בגודה אחותה יהודה -
כלומר ראתה שעשתה כל זה משובה ישראל ולא שתה אל לבה והכתוב חסר הענין, אבל מן הכתוב נבין מה שאינו כתוב וכן פסוקים רבים במקרא, כמו נגיד חסר תבונות וזולתו כמו שכתבנו בספר מכלל, בחלק הדקדוק ממנו.

ותרא -
ותראה כתיב ואחד הוא:

בגודה -
שם תאר בא בקמץ הבי"ת על דרך היחיד.

[ג, ח]
וארא -
ואני ג"כ ראיתי כי היא ראתה ולא שבה.
ומה ראתה?
כי על כל אודות אשר נאפה משובה שלחתיה עם כל זה לא יראה בגודה אחותה יהודה שאשלח אותה גם כן ולא שבה אלי.

ומה שאמר וארא - טעמו נקשר בסוף הענין כי אם בשקר, לפיכך אמר וארא, כי בני אדם לא ראו זה אבל אני ראיתי כי תשובתה בשקר ולא בכל לבה ואני בוחן לב, ראיתי כל זה ואתן את ספר כריתותיה אליה.

והנה אמר ישעיהו:
איזהו ספר כריתות? אמכם אשר שלחתיה.

וירמיהו אמר: ואתן את ספר כריתותיה אליה - פירש המפרש כי ירמיה דבר כנגד עשרת השבטים שנתן להם ספר כריתות, שלא יהיה עוד מהם מלך כי בקבוץ גליות.
אמר: ודוד עבדי נשיא להם לעולם.
ואמר: ולא יחצו עוד לשתי ממלכות, אבל ליהודה לא נתן ספר כריתות אלא כבעל שמוציא אשתו מביתו שקצף עליה, אבל לא נתן לה ספר כריתות מפני שעתיד להחזירה אליו, וכן יהודה עתיד להחזיר המלכות אליו.

ונוכל לפרש גם כן, לפי שעשרת השבטים לא שבו בשוב הגלות מבבל, ועוד משגלו לא יצאו ממקום גלותם וארך להם הגלות מאד, הרי הם כאילו נתן להם ספר כריתות ואף על פי שעתידים לחזור, אבל שבט יהודה הרי הם כאילו לא נתן להם ספר כריתות, שהרי שבו לארצם אחר שבעים שנה וישבו בארצם ת"כ שנה, ואע"פ ששבט יהודה לא גלו עדיין הנביא דבר על העתיד ונחמה שמנחם ישראל שהם בזה הגלות שישובו, כי לא נמכרו כי אם בעונותיהם ובשובם אל האל ישיב שבותם.
ואמר כנגד יהודה אי זה ספר כריתות, כלומר כי קרובים אתם לשוב אלי כמו ששבתם פעם אחרת כי אין ביני וביניכם כריתות ובשובם ישובו גם כן שאר השבטים, כי דוד ימלוך על כל השבטים.
וכן אמר יחזקאל הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד ואפילו שנתן להם ספר כריתות, כבר היה הכריתות גדול וארך גלותם מאד, והנה ישיב שבותם עם שבט יהודה.

בגדה -
בא בצרי עין הפעל על דרך היחיד.
וכן נוטרה את הכרמים והדומים להם.

[ג, ט]
והיה מקול זנותה -
ענין קלות ואמר המסרה עליו:

לית חסר בקלילותא,

ופירושו כתרגומו:

והוה מדקלילא בעינהא טעוותהא וחייבת ית ארעא וטעת עם פלחי אבניא ואעיא,

וכבר פירשנו כי לשון זנות ונאוף הנזכר בזה הענין הוא ענין הדבקות בעכו"ם.

[ג, י]
וגם בכל זאת -
בכל זאת שראתה ששלחתי אחותה לא שבה אלי בכל לבה, וזה קודם תשובת יאשיהו, או אחר תשובתו כמו שפירשתי למעלה בפסוק: ויאמר ה' אלי.

בגודה -
שם תאר היה משפטו בשוא פ"א הפעל, כמו קרובה רחוקה ונשאר עם הקמץ כמו שהוא לזכר.

[ג, יא]
ויאמר ה' אלי צדקה נפשה -
אף על פי שחטאה משובה ישראל תחלה הנה אחותה יהודה הוסיפה לחטא עד שנחשבת אחותה ישראל צדקת כנגדה, ותוספת החטא ביהודה הוא לבזותה בית האל להכניס שם פסיליהם ואליליהם ולבטל שם עבודת האל ולעבוד עכו"ם בבית עצמו, כמו שנאמר באחז, שצוה לעשות מזבח בבית ה' דמות המזבח אשר בדמשק ובטל עבודת מזבח ה' וגו'.
ויסגר את דלתות בית ה'
ונאמר: ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו.
ונאמר עליו: וגם את בניו העביר באש כתועבות הגוים.

וכן במנשה נאמר: וישתחו לכל צבא השמים.
ונאמר: והעביר את בנו באש ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה'.
ונאמר עליו: הרע מכל אשר עשו האמרי אשר לפניו והחטיא גם את יהודה בגלוליו.
ונאמר: וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא ירושלם פה לפה חללים.

[ג, יב]
הלוך וקראת -
אינו אומר לנביא שילך צפונה במקום שגלו עשרת השבטים, כי הגלה אותם מלך אשור בחלח וחבור וערי מדי והם צפון העולם כלפי מזרח, אלא פירושו הלוך ענין זרוז כמו: לכה נא אנסכה בשמחה לכו ונפילה גורלות והדומים להם.

ומה שאמר וקראת - ר"ל שיקרא הדברים האלה בירושלם לפני זקני יהודה ויקרא הדברים כנגד ישראל שגלו, כאילו מדבר עמהם פנים בפנים. ואמר להם: שובה משובה ישראל, רמז להם שעתידים לשוב באחרית הימים וזהו שאמר: לא אטור לעולם כלומר שלא ישמור עונם לעולם אלא ישיבם אליו אחר זמן ארוך ויקבצם עם גלות יהודה.

ומה שאמר: לא אפיל פני בכם –
ר"ל לעולם.

וטעם לעולם –
לשנים ללא אפיל פני וללא אטור, כי כבר הפיל פניו בהם בגלותו אותם.

ופני -
פירש כעסי, כמו: ונתתי אני את פני באיש ההוא, פני ה' חלקם והדומים להם.

ומה שאמר כי חסיד אני –
ר"ל כי אע"פ שחטאתם והייתם חייבים כליה אני חסיד, כמו שאמר במדות האל ורב חסד, והחסד הוא יתרון הטובה יותר על הראוי.

[ג, יג]
אך דעי -
אך קודם שאשיבך אלי צריך שתדעי עונך ותכירי בעצמך על מה הגליתיך.

כי בה' אלהיך פשעת -
וכיון שתכירי זה, תשובי אלי ואשובה אליך.

ותפזרי -
כי לא עבדת עכו"ם אחת לבדה אלא פזרת את דרכך לזרים לזה ולזה, כמו שאמר כי מספר עריך היו אלהיך יהודה.

ובקולי לא שמעתם -
כי הייתי מתרה בכם תמיד על ידי הנביאים ולא שמעתם.

[ג, יד]
שובו בנים שובבים -
מורדים, כמו: משובה שפירשנו.

כי אנכי בעלתי בכם -
כלומר אבעל בכם אחר שגרשתי אתכם.

ותרגם יונתן:

אתרעיתי בכון,

ואדוני אבי ז"ל פירש:

בעלתי קצתי לפי שהוא קשור בבי"ת, וכן אנכי בעלתי בה נאם ה' ודמה אותו כן בזה הענין בלשון ערבי.

אחד מעיר -
אפילו יהודי אחד יהיה לבדו בעיר מערי הגוים, משם אקחנו וכן אם יהיו אפילו שנים לבדם באומה אחת משם אקחם ואומה נקראת משפחה, כמו ואם משפחת מצרים לא תעלה וכן לכל משפחות ממלכות צפונה.

ורז"ל פירשו:

אחד מעיר מזכה את כל העיר שנים ממשפחה מזכים את כל המשפחה ובזכותן יצאו כלם מהגלות.

[ג, טו]
ונתתי. כלבי -
שירעו אותם כלבי וחפצי לא כרועים הראשונים והם מלכי ישראל ויהודה שהיו מדריכים אותם בדרך רעה ולעבוד עכו"ם, אבל אותם הרועים שאתן להם בזמן הישועה ירעו אותם דעה והשכל והרועים הם פרנסי ישראל שיהיו עם מלך המשיח, כמו שנאמר בנבואת מיכה: והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם.

[ג, טז]
והיה כי תרבו -
לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב, כלומר אע"פ שתרבו ופריתם בארץ, לא יקנאו בכם הגוים שיבאו להלחם בכם ותצטרכו לצאת למלחמה וארון האלהים עמכם, כמו שהיה מנהגם שהיו מוציאים הארון במלחמה ובימים ההם לא יצטרכו לזה, כי לא יהיה להם מלחמה עוד ולזה אמר: לא יאמרו ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד, כלומר לזה הדבר להוציאו למלחמה.

וכן תרגם יונתן:

ולא יעשה עוד - ולא יגיחון ביה עוד קרב.

[ג, יז]
בעת ההיא -
אין צריך לומר שלא יבאו הגוים על ירושלם להלחם, אלא יקראו אותה כסא השם ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' ולעבדו לא להלחם ומה שאמר לירושלם אחר שאמר אליה רוצה לומר שיאמר אחד לחברו נלך לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע לא ישראל ולא הגוים.

שרירות לבם -
חזוק לבם מדברי רז"ל שריר וקים.
פסוק יח

בימים ההמה -
בקבוץ גליות.

על בית ישראל.-
עם בית ישראל, וכן: ויבאו האנשים על הנשים.

מארץ צפון -
כמו שכתבנו כי השבטים בארץ צפון, כלפי מזרח מהלאה לבבל.

[ג, יט]
ואנכי אמרתי -
זה שנאמר עד הנה אני עתיד לקיים כלם באחרית הימים, אע"פ שתהיו בגלות ימים רבים אבל אם תרצו לא תגלו, כי אנכי אמרתי איך אשיתך בבנים, כלומר במאמר שתקראו לי בנים כמו שאמר: בנים אתם לה' אלהיכם.

ואתן לך -
כלומר אשאירך בהם כמו שנתתיה לך הארץ שנקראת ארץ חמדה שחומדין אותה כל הגוים.

נחלת צבי -
כפל הענין במ"ש כי צבי פי' חפץ והוא כמו חמדה שזכר שחפצים בה צבאות הגוים.

ויונתן תרגם:

צבי צבאות גוים חדות תושבחת עממיא,

ואיך יהיה זה ובאי זה ענין שאתננה לך ואמר בזה הענין יהיה שאשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה, שתקראי לי אבי ומאחרי לא תשובי.

תקראו כתיב וקרי תקראי, כנגד הכנסה והכתוב כנגד העם ואחד הוא אם תקראו לי אב אקרא לכם בנים, כמו שאמר: אשיתך בבנים.
תשובו כתיב לשון רבים וקרי תשובי לשון נקבה, כמו שפירשנו במלת תקראו.

[ג, כ]
אכן בגדה -
כמו שבגדה אשה מרעה והוא בעלה, כן בגדתם בי.
ומה שקשר זה הלשון עם מ"ם שלא כמנהג, ר"ל כי בבגדה בבעלה הולכת מאתו לאיש אחר.

[ג, כא]
קול על שפיים נשמע -
נפעל בינוני כי הוא קמץ.
ופירש שפים –
המקומות הגבוהים ואמר על שפים כדי שישמע קולה למרחוק בהתודותם.
ופירוש הפסוק: אמר היה ראוי להם שישמע קולם למרחוק על שפים ויבכו ויתחננו לאל בני ישראל ויתודו לו, כי הם העוו את דרכם ושכחו את ה' אלהיהם כי אם היו עושים זה אני הייתי מקבל אותם בתשובה.
ואומר להם: שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם.
והם יאמרו: הננו אתנו לך כי אתה ה' אלהינו.

[ג, כב]
שובו, ארפה -
כתיב בה"א והוא כמו באל"ף ענין רפואה.
ואמר ענין רפואה על הסליחה דרך השאלה, וכן רפאה נפשי כי חטאתי לך, כי כמו שמכת הגוף נרפאת ברפואה שעושין לה, כן מכת הנפש והוא העון רפואתה - הסליחה עם התשובה.

הננו -
קל ובשוא הנו"ן.

אתנו -
נקרא בקמץ כבעלי האל"ף והוא מבעלי הה"א מן ואתא מרבבות קדש.

[ג, כג]
אכן לשקר -
יתודו ויאמרו לשקר עבדנו עבודת כו"ם כי לא הועילה לנו, כי העכו"ם היו עובדים על ההרים ועל הגבעות, לפיכך אמר מגבעות המון הרים ופירש מגבעות התשועה שהיינו מקוים מעבודת הגבעות לשקר היא, כי אין תשועת ישראל כי אם בה' אלהינו.

והמון קמץ הה"א ואיננו סמוך להרים, שאם היה סמוך היה אומר המון בשוא ובפתח הה"א כמו: אב המון גוים ופירושו: התשועה שהיינו מקוים מהגבעות בעבודה, שהיינו עובדים עליהם לשקר היא, וכן ההמון שהיינו מתקבצים בהרים לעבוד שם עכו"ם, לשקר הוא.

והרים חסר בית השמוש, כמו: הנמצא בית ה' לזנות בית אביה וזולתו והדומים להם, שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו. ועל הדרך הזה פירש יונתן הפסוק:

בכן לשקרא פולחנא על רמתא ולא להנאה אתרגישנא על טוריא.

ויש לפרש הפסוק בענין אחר.

אכן לשקר מגבעות -
אנחנו שהיינו מצפין מהגבעות עזר מהאומות, וכן מההרים היינו מצפין שיבא המון מן הגוים לעזרתנו, לשקר היה, כמו שאומר בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע.

וכן פירש אדוני אבי ז"ל:

ובאמרו תשועת ישראל, לפי שעינו עליהם לטובה כשילכו בדרכיו ושמרם תמיד ולא כן שאר האומות.

[ג, כד]
והבשת -
ויתודו ג"כ ויאמרו כי הבשת והיא העכו"ם אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו - הבעל שהיו עובדים נקרא בשת, כמו: וינזרו לבשת שהוא כמו לבעל וכן נקרא ירובשת ירובעל, כי הבעל בשת וכלמה למי שיתעסק בו.
והיגיע היא תבואת השדה, כי בעונש זה העון, היה בתבואתן השדפון או ירקון או ארבה או אויב.

וכן אכלה את צאנם ואת בקרם ואת בניהם ואת בנותיהם שהיו מתים בדבר בעונש עון עכו"ם הנה שאנחנו יודעים כי הבשת והיא עכו"ם אכלה הכל.

ויונתן תרגם:

ובהתת חובין אסיפת ית לאות אבהתנא,

ובאמרו: אבותינו ואמר מנעורינו, ר"ל כי אנחנו ראינו מנעורינו, כי יגיע אבותינו נאכל בעונינו.

[ג, כה]
נשכבה בבשתינו -
אנחנו גם כן כמו אבותינו שהיו כלים בבשתם, כן אנחנו אחריהם אחזנו דרכיהם ונשכבה בבשתינו.

ובאמרו נשכבה, לפי שהאדם שהוא בצרה גדולה ולא ידע מה לעשות, יפיל עצמו בשינה ושוכב וכן על הדרך הזה אם תשכבון בין שפתיים והיית כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל.

וכן אמר: ותכסנו כלימתינו על דרך ובשת פני כסתני מנעורינו פירוש מנעורינו. עשינו הרע כמו שראינו לאבותינו.