ואתה פשחור וגו' ובבל תבוא ושם תמות ושם תקבר -
רבי חלבו אומר:
המת בחוצה לארץ ונקבר בחוצה לארץ.
שתי צרות בידו:
אחת צרת המיתה,
ואחת צרת הקבורה.

ור' חמא בר חנינא אמר:
המת בחוצה לארץ, כיון שנקבר בחוצה לארץ אין בידו אלא (מיתה) [צרה] אחת.
ומה מקיים רבי חמא בר חנינא ושם תמות ושם תקבר?
שקבורת ארץ ישראל מכפרת לו, שנאמר: וכפר אדמתו עמו:

פתיתני ה' ואפת -
אמרה כנסת ישראל: רבש"ע, פתיתני עד שנתת לנו את התורה ונתת על צוארי עול מצות ובהם נענשתי, אילו לא קבלתי את התורה, הייתי כאחת האומות לא שכר ולא עונש.
שדלתני בסיני אמרת: אנכי ה' אלהיך - הייתי סבור שהיא רפה.

חזקתני ותוכל -
כי אנכי ה' אלהיך אל קנא.
שדלתני בסיני, ואמרת: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני - הייתי סבור שהיא רפה, חזקתני ותוכל - זובח לאלהים יחרם.

פתיתני בסיני ואמרת: לא תשא - הייתי סבור שהיא רפה, חזקתני ותוכל - כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא.

שדלתני בסיני, ואמרת: זכור את יום השבת - הייתי סבור שהיא רפה, חזקתני ותוכל - מחלליה מות יומת, וכן כל עשרת הדברות.

דבר אחר:
פתיתני ה' ואפת -
בשעה שהגיעה קצה של ירושלים ליחרב, א"ל הקב"ה לירמיה: קום לך לענתות וקח השדה מאת חנמאל דודך, אותה שעה חשב ירמיהו בלבו, שמא נותן חן המקום על בעליו, ונושאים ונותנים בתוכו, אמר לו הקב"ה: קום לך קנה השדה - כיון שיצא ירמיה מירושלים ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירושלים ופרצו, קרא ואמר: יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבוזו אותו ויחריבו אותו, ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו שהשומר הניחו והלך לו, שלא תהיו משתבחים ואומרים: שאתם כבשתם אותו, קריה כבושה כבשתם, עם הרוג הרגתם, באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית, הלכו ועלו להם בבימה האמצעית מקום שהיה שלמה המלך יושב ונוטל עצה מן הזקנים, משם שנשתכלל בית המקדש, שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף בית המקדש, עד שנמלכו ביניהם נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנו בארבע זויות של היכל ושרפו אותו.

ירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלים, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה, אמר בלבו: שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות, שהרי עשן הקטרת עולה?
בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי גזרות של אבנים וחומת ירושלים מפוגרת, התחיל צווח ואומר: פתיתני ה' ואפת - אפקתני מן לגו ביתא וחרבתיה.

והיה בלבי כאש בוערת -
אמר ירמיה: רבון העולמים, מה עונות היו בידי, שהנביאים שעמדו לפני ועתידים לעמוד אחרי לא החרבת ביתך על ידיהם אלא על ידי?!
ואף אני לא אזכרנו ומה אני יכול לעשות והוא בלבי כאשה יושבת על המשבר.

ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי -
ואין עצור אלא צרה, שנאמר: כי עצור עצר ה'.

מה היה ירמיה עושה?
חוזר וצווח: מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש.

ארור היום אשר יולדתי בו -
שנים אררו וקללו יום שנולדו בהם:
איוב,
וירמיה.

איוב אמר: יאבד יום אולד בו.
וירמיה אמר: ארור היום אשר יולדתי בו.

אמר ירמיה: אומר לכם למה אני דומה?
לכהן שעלה גורלו להשקות מים המרים, וקרבו האשה אצלו ופרע את ראשה ופרסם שערה, נטל הכוס להשקותה נסתכל בה וראה שהיא אמו, התחיל צווח ואמר: אוי לי אמי, שהייתי משתדל לכבדך והריני מבזך.
כך היה ירמיה אומר: אוי לי עליך אימא ציון, שהייתי סבור להיות מתנבא עליך דברים טובים וניחומים, והריני מתנבא עליך דברי פורענות.

א"ר מרינוס בן אושעיא:
איוב קלל יום לידתו וליל עבורו: יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר.
אמר איוב: הלואי היתה אמי נדה בשעה שבא אבי ליזקק לה, שתאמר לו: הורה גבר.

ירמיה מקלל יום לידתו ויום עבורו, שנאמר: ארור היום אשר יולדתי בו - זה יום עבור.
אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך - זה יום הלידה.
אפשר חלקיהו אדם צדיק היה עושה דבר זה?!
אלא לפי שהיתה איזבל הורגת את הנביאים, בא ושמש מטתו ביום וברח.