[יא, א]
ותבא אתי אל שער הקדמוני -
כי תחלה עמד בההיכל ועתה הוציאו לחוץ אל שער המזרחי, ושם ראה בפתח השער עשרים וחמשה איש שראה אותם תחלה בין האולם ולמזבח שהם משתחוים לשמש, עתה ראה אותם בשער הר הבית המזרחי שהיו יוצאים מן ההיכל לשער המזרחי לקראת השמש להשתחוות לו בצאתו כמו שאמר (מ"ב כ"ג י"א) ואראה בתוכם את יאזניה, כי תחלה עמד הנביא לפנים מהם וראה אותם מאחוריהם ולא הכירם, ועתה עמד נגד פניהם והכיר בתוכם את יאזניהו ואת פלטיהו שהיו שרי העם.

[יא, ב]
ויאמר אלי -
כי תחלה אמר לו ה': הנקל לבית יהודה וכו' כי מלאו את הארץ חמס, והודיע לו שהם שולחים הזמורה להכרית את העם, עתה פירש דבריו ששרי העם אלה הם החושבים און ויועצים רע.

[יא, ג]
האומרים, כי הם היו יועצים בל ישלימו עם נבוכדנצר, והיו מבטיחים שהחומה תגן עליהם ולא יוכל האויב לכבשה, והיו ממשילים את החומה לסיר [כמו שכתוב (ירמיה א') סיר נפוח אני רואה, ולקמן (כ"ד) שפות הסיר שפות] שכמו שהסיר מגין על הבשר בל ישלוט בו האש כן תגן החומה בפני אש האויב בל ישלוט בבני העיר, וע"כ אמרו: לא בקרוב בנות בתים, רצה לומר שהזהירו את העם שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה כי שם אוכלת אש האויב, ובארו הטעם כי היא הסיר ואנחנו הבשר, וכמו שאין לקרב את הבשר אל דופני הסיר בלא אמצעי שהוא המים המפסיקים בין הבשר והסיר, כן אין לקרב הבתים אל החומה.

[יא, ה]
כן אמרתם וכו' ומעלות רוחכם -
רצה לומר אמרתם בפיכם וכן עולה ברוחכם, רצה לומר כן תחשבו גם בלבבכם ותסמכו בכל לב על מבצר החומה כמו שאמר (ישעיה כ"ב) ותתצו הבתים לבצר החומה ולא הבטתם אל עושיה, שלא תאמינו בדבר ה' שגזר עליכם גזירה שיכבוש האויב אתכם, ואני ידעתיה, כי אין הדבר כמו שאתם חושבים שאיני משגיח ואיני יודע מה בלבכם.

[יא, ו]
הרביתם -
ועי"כ הרביתם בעיר הזאת כי רבים שהיו רוצים להשלים את נבוכדנצר ונלחמו עמם והרגום (כנ"ל סי' ד' וסי' ט'), ומלאתם חוצותיה חלל החוץ הוא אחורי הבתים ושם אין רואים כמו בעיר ואותם מלאו חלל שהרגום בצנעה.

[יא, ז]
לכן כה אמר ה' חלליכם המה הבשר -
מה שהיא תהיה כסיר לא תהיה כפי דעתכם להגן עליכם שלא ישלוט בכם האויב, רק החללים הם הבשר שישאר בסיר, אבל לא אתם, לא תשארו שם כי אתכם אוציא מתוכה.

[יא, ח]
חרב -
וכן לא תהיה כסיר להגן בפני חרב אויב כי חרב אביא עליכם.

[יא, ט]
והוצאתי -
ולא תחשבו שמה שאמר שאוציא אתכם מתוכה היינו שתברחו למקום שתרצו, כי באמת יצאו בלילה בין החומותים כדי לברוח, אבל אחר שאוציא אתכם אתן אתכם ביד זרים, כמו שאמר וישיגו את צדקיה בערבות ירחו, ועשיתי בכם שפטים, כמש"ש: וידבר אתו משפטים.

[יא, י]
בחרב תפלו -
כמו שאמר ויכה אותם מלך בבל ברבלה, ועל זה אמר: על גבול ישראל אשפוט אתכם כי זה היה בגבול ישראל ששם הרג את בני צדקיה והשרים.

[יא, יא]
היא לא תהיה לכם לסיר -
כי לא תגן עליכם כי תבקע החומה, אבל אתם תהיו בתוכה לבשר מצד שאל גבול ישראל אשפוט אתכם ושם תמותו, באופן שלא יוציאכם מגבול ישראל לבבל וכאילו נשארתם בתוכה.

[יא, יב]
וידעתם -
ואז תדעו שאני ה' הענשתי אתכם על אשר בחקי לא הלכתם, וכמשפטי הגוים הרעים עשיתם, שמה שאמר למעלה וכמשפטי הגוים לא עשיתם היינו כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם כמו שפירש חז"ל.

[יא, יג]
ויהי כהנבאי -
ראה שפלטיהו מת, ואפל על פני כי תחלה חשב שמה שאמר שיפלו בחרב נבא על העשרים וחמשה איש שראה משתחוים לשמש לא על כלל יהודה, אבל אחר שראה שפלטיהו מת בירושלים קודם שכבש האויב את העיר, הבין שהנבואה הזאת אינה דווקא על הכ"ה אנשים שראה עתה, שא"כ לא היה ראוי שימות פלטיה בא"י וא"כ הנבואה היא על כלל העם ולכן זעק, כלה אתה עשה את שארית ישראל, שגזרת מיתה על יושבי ירושלים שם לבדם אשר נשארו מכל ישראל.

[יא, יד-טו]
ויהי דבר ה' אחיך אחיך -
השיב לו ה', שלא מאנשי ירושלים תצא שארית ופליטה לישראל, כי הם יכלו ויהיו כתאנים השוערים, רק מבני הגולה שגלו לבבל עם יכניה מהם תצא שארית, כמו שהראה ה' לירמיה (שם כ"ד) במשל שני דודאי תאנים, וזה שאמר: אחיך הם אחיך, רצה לומר הגולה אשר בבבל שהם אחיך והם היטיבו דרכם והם אנשי גאולתך שעליהם התנבאת שיגאלו וזה יתקיים בם, וכן כל בית ישראל וכו' שהם יתר השבטים שגלו תחלה ע"י סנחריב שגם מהם תצא שארית שהגם שלא יגאלו בגאולה שבבית שני ישובו לעת קץ, אשר רצה לומר הגם שאמרו להם אנשי ירושלים שהם רחקו מעל ה' אחר שהם על אדמת נכר ושלא ישובו מן הגולה רק לנו היא נתנה הארץ למורשה, אנחנו לבד נירש את הארץ, והם אבדה תקותם, ע"ז משיב להם שתי תשובות:

[יא, טז]
לכן, נגד מה שאמר שרחקו מעל ה' –
משיב: שבכ"ז קרוב ה' להם, שהגם שהרחקתים בגוים והם רחוקים מן הארץ, והגם שהפיצותים מן הגוים אל הארצות בכ"ז אינם רחוקים ממני, כי אהיה להם למקדש מעט שאשרה שכינתי בתוכם גם שמה, והגם שלא תשרה שכינתי עליהם באיתגליא ובאותות ובמופתים כמו במקדש הגדול, תשרה בסתר והשגחה מוסתרת עד שאהיה למקדש מעט, ותחת המקדש יהיו הבתי כנסיות ובתי מדרשות, כמו שאמר חז"ל ואהי להם למקדש מעט - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

[יא, יז]
לכן -
ונגד מה שאמר לנו היא נתנה הארץ למורשה, שחושבים שהנדחים האלה אבדה תקותם, משיב: וקבצתי אתכם מן העמים, שמן העמים הקרובים אקבץ אותם בגאולת בית שני שנקבצו גולי בבל ושבו לא"י, ואספתי שלעתיד יאסוף את עשרת השבטים שהם בארצות רחוקות ולא שבו בבית שני, ונתתי לכם את אדמת ישראל, לא כמו שאמרו לנו נתנה הארץ למורשה.

[יא, יח]
ובאו שמה והסירו את כל שקוציה -
זה היה בגאולת בית שני שאז הסירו השקוצים שאנשי כנה"ג בטלו יצרא דעבודה זרה, ואת כל תועבותיה, זה יהיה בגאולה העתידה שאז יבטל יצרא דעריות ויתר תועבות.

[יא, יט]
ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה -
עד עתה היו הסבות אל החטא הרוח והלב, שהרוח היא המעלה הציורים מעומק הנפש אל פני הלב, ורובי הציורים הם נוטים לרעה כמו שאמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו, שיעלה ציורי קנאה וגאוה ונקמה ותאוה ואז יתעורר הלב שהוא הכח המושל בנפש ותעמוד מלחמה בקרבו, כי ציורי השכל והבינה יטו אל הטוב וציורי היצר הרע יטוהו אל הרע, ויש לו שני לבבות, רצה לומר שני מושלים ומנהיגים א' יפתהו לרע וא' לטוב, ואז יהיה לכם לב אחד שכח המושל בנפש לא יתעורר רק אל הטוב כפי עצת השכל והבינה, וגם אתן בקרבכם רוח חדשה שהרוח לא יעלה ציורים רעים כלל רק ציורי ענוה וקדושה ויראת חטא.

והסירותי את לב האבן מבשרם -
שעד עתה היה לבבם כאבן שקשה לפתח עליו פתוחים ורושמים, וכן לא היה מוכן לקבל הרושמים האלהיים וציורי המוסר והחכמה, ואז אתן להם לב בשר רך לקבל עליו מכתב אלוהים וציורי הקדושה והרוחניות, וע"י ההכנה הזאת -

[יא, כ]
בחקתי ילכו -
כי לא יעכב היצר בפניהם, ועל ידי כן והיו לי לעם ואני אשרה שכינתי עליהם.

[יא, כא]
ואל לב -
חוזר אל הדבור שדבר אליו בפסוק י"ב (שדבור הזה נפסק באמצע על ידי שפלטיהו מת והנביא זעק וה' השיב לו על צעקתו, וכשגמר התשובה חזר לדבריו הקודמים) שאמר אשר בחקי לא הלכתם, רק אל לב שקוציהם ותועבותיהם לבם הלך לבם הולך לדבק בע"ז שהם שקוצים ובעריות ויתר תועבות, ולכן דרכם בראשם נתתי, שלמתי להם כפי דרכם, והם אשמים בעצמם.

[יא כב]
וישאו הכרובים -
ראה שנסעה השכינה מן העיר וכבוד ה' התרחק מאתם.

[יא, כד]
ורוח -
נדמה לו שהרוח שהביא אותו לירושלים נשא אותו אל הגולה עם המראה, כי גם השכינה הלכה אתו, ושם עלה המראה מעליו.

[יא, כה]
ואדבר אל הגולה -
לנחמם שהשכינה עמם, ושעוד ישובו לארצם.