[כא, א]
ויהי דבר ה' אלי -
בסימן הזה נבא ג' נבואות:
א) על ההרג הרב שיהיה על אדמת ישראל, (והוא מן פסוק ג' על פסוק יא),
ב) נבואה קצרה על חורבן בהמ"ק (פסוק יא, יב).
ג) נבואה על מצור ירושלים מה שיהיה בעת המצור, ואיך ישים נבוכדנצר פניו לבא על ירושלים ויקסם קסמים על דרכו אם ילך לירושלים או לרבת בני עמון, (מן פסוק יג עד פסוק ל).

[כא, ב]
שים פניך דרך תימנה -
שימת פנים הוא מה שמכין את עצמו לאיזה צד ינבא והוא על הנבואה שנבא על מצור ירושלים מפסוק יג והלאה, שבו ספר איך קסם נבוכדנצר קסמים אם ללכת לצד שמאל לרבת בני עמון, או לצד ימין לירושלים, ובא הגורל דרך תימנה, היינו שילך לצד ימין, כמו שאמר: בימינו היה הקסם ירושלים.

והטף אל דרום -
ההטפה היא נבואה קטנה וקצרה, והוא מה שינבא בקיצור על חורבן בהמ"ק, כמו שאמר: האנח בשברון מתנים וכו' וקראו דרום שצד דרום נקרא כן על שהוא ברום הכדור נגד צפון שהוא בעמק, לדעת הקדמונים שהשמש שולט יותר בדרום, וכן המקדש עומד ברום הכדור במרום הרים ובדרום א"י.

והנבא אל יער השדה נגב -
היא הנבואה על ההרג שיהיה בכלל א"י, כמו שאמר ואמרת ליער הנגב ומפרש ואמרת לאדמת ישראל ודמהו ליער שמלא עצים שונים כן היה מלא אנשים, וקראו נגב שצד דרום נקרא כן על שהוא נגוב ויבש יותר מרוב החום, וחלק ארץ יהודה היה בנגב א"י.

[כא, ג]
ואמרת ליער הנגב -
עתה סדר ג' נבואותיו אלה ממטה למעלה, תחלה ספר הנבואה על יער הנגב שהיא ארץ ישראל בכלל, הנני מצית בך אש, ההצתה הוא מה שמבעיר את היער כולו בפעם אחת באש גדולה, ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש, תחלה תאכל את הלחים ואחרי כן את היבשים, כי אם תאכל היבשים תחלה יעכבו העצים הלחים בעד האש והשלהבת בל תתפשט, כי הלחים חוצצים, אבל אם נאכלו הלחים תחלה אין מעכב בפני האש, ועי"כ לא תכבה להבת שלהבת, עי"כ ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה, רצה לומר שהאש שהתחילה לבער בהיער בצד דרומו תשוב ותתפשט בחזרה לצד צפון, עד שמן הלהבת היוצאת מנגב יצרבו כל פנים צפונה.

[כא, ד]
וראו כל בשר -
שעי"ז יכירו כי אני ה' בערתיה בההשגחה, כי האש הבוערת בדרך הטבע אוכלת יבשים תחלה, ואז תכבה האש כשתגיע למקום העצים הלחים, אבל במה שבערתי הלחים תחלה הבערתיה על אופן שלא תכבה.

[כא, ה]
ואמר -
אחר שבא אליו הנבואה דרך משל וחדה, אמר מה אועיל בנבואה כזאת, הלא המה אומרים לי שדרכי למשל משלים ודברים שאין להם באור ואין משימים לב לדברי,
וכבר באר הרמב"ם (במו"נ ובהלכות דעות):

שמתנאי הנבואה השלימה שלא ימצא בה משלים וחדות, ורבוי המשלים מורה על תגבורת כח הדמיון, ועל שהנבואה נאמרה לעתים רחוקות, שאז יראה דרך חלונות ומסכים כצופה דבר מרחוק.
[כא, ו]
ויהי דבר ה' אלי-
פירש לו את המשל:.

[כא, ז]
שים פניך אל ירושלים -
הוא באור מה שאמר שים פניך דרך תימנה, והטף אל מקדשים, הוא באור מה שאמר והטף אל דרום, (ואמר מקדשים בלשון רבים כי היה שם אולם והיכל ובית קודש הקודשים כל אחד מקודש מחברו וכולם נחרבו), והנבא אל אדמת ישראל זה באור מה שאמר והנבא על יער השדה נגב.

[כא, ח]
ואמרת לאדמת ישראל -
זה פירוש המשל שהתחיל בו, הנני אליך להעניש אותך בעונש השגחיי, והוצאתי חרבי מתערה, הוא פי' מה שאמר: הנני מצית בך אש, שהחרב תאכל אנשים כאש תבער יער, והכרתי ממך צדיק ורשע, הוא הפי' מה שאמר ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש, שתאכל הלחים תחלה, ופי' שיכרתו הצדיקים תחלה, כדי שלא יראו בצרת הדור וכדי שלא יגינו על הדור בצדקתם ויעכבו בפני אש הפורעניות, כי כ"ז שתהיה הרעה פרטית יעניש את החוטאים לבד והצדיקים ינצלו ואז אין שם כליון חרוץ, אבל אחר שגזר ה' כלה ונחרצה יכרית הצדיקים תחלה ואז אין חוצץ בפני האש, וזה שאמר -

[כא, ט]
יען אשר הכרתי ממך צדיק -
תחלה ואחרי כן רשע, ונשארו רק העצים היבשים לכן לא תכבה להבת שלהבת, לכן תצא חרבי מתערה מנגב תצא לצפון, שמן א"י תצא בחזרה אל האומות השוכנים צפונה, שאחר שכבש את ירושלים חזר לכבוש כל האומות שכניה מסביב, ושטף גם את ישראל שנמלטו שמה.

[כא, י]
וידעו כל בשר -
ויכירו, כי אני ה' הוצאתי חרבי בהשגחה, ושלא תשוב החרב עוד, כי אין מי מעכב בפני, וזה פי' מה שאמר: כי אני ה' בערתיה לא תכבה.

[כא, יא]
ואתה בן אדם -
אחר שנבא על א"י, צוהו על הנבואה על חורבן בהמ"ק שאמר עליו והטף אל מקדשים, צוהו שיאנח אנחה גדולה, עד שישברו מתניו מרוב האנחה, ושיהיה במרירות גדול, ושיהיה לעיניהם, באופן שישימו לב לשאול על סבת האנחה.

[כא, יב]
ואמרת אל שמועה כי באה -
כי שמועת חורבן בהמ"ק בא פתאם (כמו שאמר לקמן ס' ל"ג כא), והם בטחו תמיד שהמקדש לא יחרב ועי"ז היו מקוים שהגולים ישובו לא"י, וכשבא השמועה שחרב המקדש נמס כל לב ורפו כל ידים, כי מאז התיאשו לעשות דבר שישובו לארצם אחר שבית ה' חרב, וגם כהתה כל רוח שהם הכחות הנפשיות שהיו באומה רוח חכמה ונבואה, שבעת שקע האור הגדול שממנו הופיע שפע הקדושה והנבואה כהו האורות הקטנות המתנוצצות ממנו, וכל ברכים תלכנה מים מרוב החרדה על העתיד, הנה באה ונהיתה, בעת שבאה השמועה לבבל כבר נהיה הדבר וכבר חרב המקדש, כמו שיבואר לקמן שם וא"א עוד לעשות השתדלות להציל ולהשיב את הגזרה.

[כא, יג]
ויהי דבר ה' -
עתה יתחיל הנבואה השלישית שציין במה שאמר: שים פניך אל ירושלים, שצייר אופן ביאת חרב נבוכדנצר, ואופן איך ישים פניו דרך תימנה לירושלים לא דרך שמאל אל רבת בני עמון, כמו שאמר: שים לך שנים דרכים, ויקדים לזה דבור מיוחד לצייר עניין המצור של ירושלים.

[כא, יד-טו]
חרב חרב -
צייר במליצתו את החרב שבא על ירושלים, שחציה חדה ושנונה לטבוח טבח, וחציה השני מורטה, היינו שנמרט וניטל חדודה, וזה שאמר: חרב חרב, שרצה לומר החרב הוא משני חלקים, חציה הוחדה וחציה מורטה והוסר החידוד שלה, ומפרש למען טבוח טבח הוחדה, הצד שהוחדה היא כדי שתהיה שנונה לטבוח, והצד שמורטה הוא למען היות לה ברק, כי החרב ההורגת אין לה ברק, כי הדם תלכלך אותה ואינה מצוחצחת, ולכן מורטה שהיא הליטוש שלוטשים למען שישאר הברק שלה, שהרואה חרב מברקת יחרד מפניה יותר, או נשיש, אבל אם תרצה לשוש ולשמוח ע"ז, באשר החרב מורט והוסר החידוד שבו ולא יוכל להרוג ולטבוח, משיב ע"ז שאין לשוש ע"ז, כי שבט בני מאסת כל עץ ויתן אותה למרטה לתפש בכף, שמה שהחרב מורטה והוסר החידוד מצד האחד, אינו כדי שלא לטבוח בה, רק מסבה אחרת, שהחרב הזאת שהיא הוכנה להיות שבט לבני לרדות אותו בה וליסרו, היא מאסת כל עץ, ואי אפשר לעשות לה קתא ובית יד מעץ כדי לאחזה בה, כי אינה מקבלת קתא של עץ, ואם תהיה כולה מחודדת לא יוכל לאחוז אותה ביד, ולכן נתן אתה למרטה ולהסיר החידוד בצד האחד, כדי שיוכל לתפשה בכף ולאחזה בצד הזה שנמרטה והוסר החידוד, וא"כ אין לשמוח על מה שנמרטה בצד האחד, אחר שצדה האחר היא חדה, ומוכנת לטבוח, א"כ היא הוחדה חרב, רצה לומר הצד ששם הוחדה הצד הזה היא חרב מוכנת לטבוח.

והיא מורטה -
רצה לומר והצד ששם היא מורטה והוסר החדידות, הוא כדי לתת אותה ביד הורג, כדי שבצד הזה יוכל ההורג לאחזה ביד, אחר שא"א לאחזה ע"י קתא של עץ כי היא מואסת כל עץ, והדבור הזה הוא משל נמרץ על מה שנעשה בירושלים בעת המצור, שידוע שנבוכדנצר צר על ירושלים ימים רבים, ואם לא היה ביניהם ריב ומדון ומלחמת איש באחיו לא היה יכול לכבשה, רק שהם עצמם לחמו איש באחיו והיה ביניהם מלחמה בין המלך והעם ובין הכתות זה לזה, כמו שאמר (ירמיה כא) הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נלחמים בם את מלך בבל ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת, וכמו שאמר לא האמינו כל מלכי ארץ וכו' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, מחטאת נביאיה עונות כהניה השופכים בקרבה דם צדיקים, באר כי מה שהרגו זה את זה עי"ז כבש אותם נבוכדנצר, וידוע שכן היה גם בחורבן בית שני שהיה ע"י הרומיים, שראה טיטוס שא"א לו לכבש את ירושלים ובעת שהחל ללחום אתם בעד החומה נתאחדו כל הכתות ויצאו כאיש אחד נגד האויב וישחיתו בעם הרומיים, לכן נסתלק מן החומה כפעם בפעם וסר מעליהם, ואז התחילו הכתות והפריצים בפנים ללחום זא"ז ולהרוג זב"ז, ועי"ז כבש אותם, עד שעקר החרב שאכלה בהם היה חרב של עצמם, שהם עצמם השחיתו זה את זה, וכן עשה נבוכדנצר, שאחר שראה שא"א שינצח אותם כל עוד ילחמו אתו כאיש אחד, נסתלק מעל המצור באמצע, ועי"כ נתחלקו העם והשחיתו זא"ז ונעשה ביניהם הרג רב, ועפ"ז צייר שחרב נבוכדנצר הוחדה בצד אחד לטבוח טבח, ובצד אחד היא מרוטה והוסר החידוד ועמד רק להפחידם ולא לטבוח טבח, כי עשה את עצמו כמתרשל מן המלחמה וכדורש להשלים אתם, ואמר להם הנביא לבל ישישו וישמחו ע"ז, כי כל זה הוא עושה בערמה באשר החרב של נבוכדנצר המוכן ליסר את ישראל היא מואסת כל עץ, רצה לומר שנבוכדנצר אינו יכול לאחוז בהחרב כי אין לה קתא ובית יד שבו אוחזים החרב.

והמליצה שהכרים ודיק וכלי המצור שבו כובשים את העיר והוא הבית יד שעל ידם יאחז הכובש את החרב לטבוח טבח, אינם מספיקים לכבוש בם את ירושלים, (ולכן קראה שבט בני, שהחרב הזאת היא בעיניהם רק כשבט לא כחרב כי חזקים הם לערכו, ולכן כמו שהשבט, הבית יד שאוחזים אותה היא ממין השבט, כן צריך לעשות אל החרב הזה בית יד ממין החרב של ברזל) ולכן נתן את החרב למרטה ולהסיר החדידות בצד אחד כדי שיוכל לתפשה בכף, היינו שלכן עושה את עצמו כמתרשל מהמצור וכמבקש שלום, שעל ידי כן ילחמו בני העיר זה בזה והמלך ושריו ישחיתו בעם, ועל ידי כן יוכל לכבוש את העיר ויהיה לחרבו הטובחת בית יד שיוכל לאחזה, כי על ידי כן כבש את ירושלים והיה יכול לאחוז חרבו ולטבוח טבח, ואם כן הגם שיאריכו ימי המצור ונבוכדנצר יתרשל ויתראה כדורש שלום, בכ"ז ידעו כי היא הוחדה חרב, שזה מגמתו לטבוח בחרבו החודדת, ומה שהיא מורטה ונראה שמתרשל ומבקש שלום הוא רק כדי לתת אותה ביד הורג, שעי"כ כבש את העיר והיה ההורג יכול לאוחזה ביד, נמצא שצד המורט היה הבית יד של החרב, שע"י שהאריך ימי המצור ונדמה להם שחרבו מורטה ואינה מסוכנת, עי"כ לחמו זה בזה, ועי"כ נכבשה העיר ואחז החרב בידו, ועל זה אמר: חרב חרב כי היו שם שני מיני חרבות.

[כא, יז]
זעק והילל בן אדם -
צוה לו שיזעק על צד החרב מחודד לטבוח טבח, ושיליל על צד הנמרט שבו אחז את החרב והיא הייתה הסבה לכבוש אותם, דהיינו חרב של ישראל עצמם שהרגו זב"ז שהיא הסבה לכל הרעה, ועל זה אמר כי היא הייתה בעמי שעקר החרב הייתה בעמי, שהיה ביניהם מגן וחרב ומלחמה והכתות הרגו זה את זה וכן היא (היתה) בכל נשיאי ישראל שהיא החרב שהיתה בין המלך ושריו ובין השם, כי מגורי אל חרב היו את עמי הנשיאים ושרי העם היו הפחד והמגור של החרב, שהם הרבו להרוג בעם והי' ביניהם פחד של חרב הפנימי שהשחיתה בהם יותר ממה שהשחית האויב החיצוני ע"י המצור, לכן ספוק אל ירך, רצה לומר שעקר החרב שתספוק ותכה כף עליה, היא החרב הנתונה על הירך ששם תולה החרב (כמו שאמר: חגור חרבך על ירך גבור), דהיינו חרב של ישראל עצמם שתולה על יריכם היא היא שהשחיתה בם ועליה תספק כפים לקונן וליליל, לא על חרב האויב.

[כא, יח]
כי בחן -
רצה לומר למה אני מצווה שתספוק על ירך כי זה יהיה הבחינה כשתבחון ותנסה לספוק על ירך תמצא שם את החרב המשחתת, ותבחון שעל ירכם נמצא המשחית לא חרב של נבוכדנצר שהיא מבחוץ, ומה אם גם שבט מאסת לא יהיה, רצה לומר וא"כ מה ירויחו גם אם לא יהיה שבט של נבוכדנצר שהיא שבט המואסת כל עץ, הלא לא השבט אכלה אותם רק החרב שתלו על ירכם, שהם משחיתים את עצמם, אם בפועל ע"י שפיכות דמים, אם ע"י עונותיהם שמחריבים את העיר.

[כא, יט]
ואתה בן אדם הנבא והך כף אל כף -
לסימן הצער, ותכפל רחב שלישתה, רצה לומר שחרב של נבוכדנצרר היא אינה מוכנת לאכול רק את שליש העם, אבל שני חלקים מהעם שהם כפל של השליש יושחתו ע"י החרב הפנימי שישחיתו את עצמם בתוך העיר, וזה מבואר במה שאמר למעלה (סי' ה') שצוה לו ה' לגלח שער ראשו וזקנו ולחלקו על ג' חלקים.
ובאר לו הנמשל ששליש העם ימותו בעיר בדבר ורעב בימי המצור, ושלישית יפלו בחרב ע"י נבוכדנצר, ושלישית יזרו לכל רוח וחרב יריק אחריהם, נמצא שע"י נבוכדנצר לא נפלו רק שליש, ושני שלישים נפלו ע"י עצמם, אם ברעב ודבר וחרב בתוך העיר בימי המצור, אם אח"כ שנהרג גדליהו בן אחיקם והם הלכו למצרים נגד אזהרת ה' ושם ספו תמו מן בלהות, ועל זה אמר שחרב שלישתה היינו חרב נבוכדנצר שתהרוג שליש, תכפל ששני שלישים מוכנים עוד לפול, ומפרש ע"י מי יפלו השני חלקים, אמר חרב חללים היא, ע"י החרב של החללים עצמם, שחרב של ישראל המוכנים להיות חללים, חרב של החללים היא תשחית כפל השליש, וכן חרב של חלל הגדול היינו חרב של המלך שעתיד להיות חלל מה שהשחית החלל הזה את העם בחרבו, החודרת לכם שהחרב הזה היא נמצאת בחדריכם בפנים, החרב הנמצא בחדריכם היא תשחית שני שלישים.

[כא, כ]
למען למוג לב וכו' -
רצה לומר מה שנתתי אבחת חרב של נבוכדנצר ופחדו עליהם, היה רק כדי למוג את לבבם, וכדי שירבו המכשולים גם על כל שעריהם כי חרבו נתפשטה בכל שערי המדינה והערים שסביב ירושלים רק לתכלית זה נתתי אבחת חרב של נבוכדנצר, אבל לא שיעשה עיקר הטבח על ידי חרבו של נבוכדנצר, כי אח עשויה לברק מעוטה לטבח אח הוא לשון שמחה כי החרב שעשויה לברק ולהפחיד, דהיינו חרב של נבוכדנצר, היא מעוטה לטבח, היא לא תטבח רק המעט, שהוא השליש, ויש לשמוח על עשייתה לברק כי טביחתה יהיה מעט נגד שני שלישים שתאכל חרב חללים שהיא חרב ישראל עצמם.

[כא, כא]
התאחדי -
עתה יתחיל לצייר ביאת החרב על ירושלים שכאשר יצא מלך בבל עמד על אם הדרך והיה מסופק אם ילך לימין על ירושלים, או ילך לשמאל אל רבת בני עמון, וכמו שאמר (בפסוק כ"ו), וידבר אל החרב שתבחר את דרכה אנה תלך, או התאחדי הימיני, שתאחד כל מחנותיך ללכת לצד ימין אל ירושלים, או השימי השמילי או תשימי דרכך לשמאל לרבת בני עמון, אנה פניך מועדות, רצה לומר הלא את עומדת בספק ואינך יודעת אן תשימי פניך ללכת.

[כא, כב]
וגם אני אכה אל כפי -
ה' יאמר שהוא יגזור אז שתלך ירושלים ואז יכה כף על כף על גזר הדין, והנחתי חמתי לכלות החמה שיש לומר על ישראל, כי אני ה' דברתי וגזרתי שיבחור דרכו ללכת ירושלים, כמו שאמר (ירמיה י' כ"ג) ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו וכו' עמש"ש).

[כא, כג]
ויהי דבר ה' אלי -
אחר שראה איך החרב מסופקת לאן תלך, בא אליו הדבור לציין לי איך הפיל נבוכדנצר גורל אנה ילך וע"פ גזרת ה' נפל הגורל על ירושלים, שים לך שנים דרכים, ציווה לו שיצייר שנים דרכים מחולקים המוכנים שיבא בם חרב של מלך בבל, ושיצייר ששני הדרכים יוצאים מארץ אחד שהוא ארץ כשדים, ויד ברא, שבסוף כל דרץ יצייר מקום פנוי, בראש דרך עיר ברא, שבראש כל דרך משני הדרכים יפנה עיר אחת ויכרות אותה להיות מקום פנוי אל מחנה נבוכדנצר, לסימן שבכל מקום שיבא באחת משני הדרכים יכרית ויברא את העיר ויעשה שם יד ומקום למחנהו.

[כא, כה]
דרך תשים -
מפרש שדרך אחד תשים שתבא החרב אל רבת בני עמון, ודרך אחד תשים שיבא את יהודה בירושלים, בצורה, רצה לומר דרך תשים בצורה שבצורה שתצייר תצייר בצורה אחת הדרך לרבת בני עמון, ותצייר בסוף הדרך את עיר רבת בני עמון, ובסוף דרך השני תצייר צורת עיר ירושלים, ותציירם כעיר ברא, היינו כעיר שפנו אותה והכריתוה.

[כא, כו]
כי עמד -
רצה לומר וצורות אלה ירמזון על מה שעמד מלך בבל על אם הדרך שמשם יתחלקו שני הדרכים, שם עמד לקסם קסם לאן ילך, והיה הקסם בג' דברים:
א) ע"י שקלקל בחצים לראות לאיזה צד יפלו,
ב) שאל בתרפים,
ג) ראה בכבד של בהמות הנשחטים והיה זה מין קסם אצלם.

[כא, כז]
בימינו היה הקסם -
ובכל פעם בא הקסם בצד ימיו שילך על ירושלים, שהוא לימין, ובא הקסם על שבעה דברים:
א) ירושלים שילך לירושלים לא לרבת בני עמון,
ב) לשום כרים שבם לוחמים להפיל החומה,
ג) לפתוח פה ברצח שלא לפתוח בדברי שלום ונחת רק שיפתח ברציחה,
ד) להרים קול בתרועה שהיה אצלם סימן נצחון,
ה) לשים כרים על שערים שאחר כך ישים הכרים בצד ששם השערים לשבור את השער,
ו) לשפך סוללה שמשם יורו חצים אל העיר,
ז) לבנות דיק שבונים חומה סביב חומת העיר לבל יכולו העם לצאת מן המצור.

[כא, כח]
והיה להם הקסם שוא בעיניהם -
ולאנשי ירושלים היה כ"ז בעיניהם כקסם שוא שאין בו ממש, שבועי שבועות להם רצה לומר הגם שבא הקסם על ז' דברים שהזכיר פסוק הקודם ועל כל דבר השליך הגורל שבע פעמים (כי מספר השביעית היה נוהג אצלם במעשים כמו אלה כנודע) והגם שבא הקסם מכוון שבע פעמים שבעה בכ"ז היה בעיניהם כקסם שוא, והוא מזכיר עון להתפש, רצה לומר ובאמת מה שבא הקסם במספר שבעה בזה הזכיר עונם שבטלו שבת ושמטה וחללו את מספר השביעית, שמצד זה נתחייבו גלות שבעים שנה, כמו שאמר בתוכחה: אז תרצה הארץ את שבתותיה וזה שאמר שהקסם הזכיר עון השביעית שבו יתפשו.

גם יש לומר פה ע"פ מה שאמר בסי' שאחר זה, והנה הכיתי כפי על בצעך ועל דמך, מבואר שהכאת הכף שהוא גמר הגזירה היה בעבור עון הבצע והגזל ובעבור שפיכות דמים, וא"כ מה שאמר למעלה וגם אני אכה כפי על כפי והניחותי חמתי שהוא גמר הגזרה שיפול הקסם על ירושלים היה בעבור גזל ושפיכות דמים, וכשתמנה תראה שמן העונות שחשב בסימן שאחר זה בתועבות ירושלים יש שבעה שהם מסוג גזל ושפיכות דמים,
א) נשיאי ישראל וכו' למען שפך דם (פסוק ו'),
ב) עושק גר (פסוק ז'),
ג) אונאת יתום ואלמנה (שם),
ד) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם (פ"ט),
ה) שוחד לקחו בך למען שפך דם (פסוק יב),
ו) נשך ותרבית (שם),
ז) ותבצעי רעיך בעושק (שם),
ובכל קללות התו"כ חשב שבע שבע שבע על חטאתכם, ובארתי בפי' שם איך באו הסדרים ז' פעמים ז', כנגד ז' עונות ועל זה אמר: שבועי שבועות להם והוא מזכיר עון להתפש.

[כא, כט]
לכן כה אמר ה', יען הזכרכם עונכם -
רצה לומר שאתם אינכם כמודה ועוזב, בין מן העונות שהם בסבת הכפירה וההכחשה, שרובם הם נסתרים בלב ואתם מזכירים אותם, וכן פשעיהם שהם המרדים הם נגלות שאתם מורדים בפרהסיא, וכן החטאים שהם בסבת התאוה הם נראות לכל בכל עלילותיכם, שהם הפעולות היוצאות ע"י תכונות הנפש המוסריות, שהמדות והתכונות שלכם שהם שורש לעלילות אלה כולם רעים חטאים, ולכן יען הזכרכם, כמו שאתם מזכירים עונכם כן אתם נזכרים לרוע במעשה הקסם שבא על מספר השבעה כנ"ל, ולכן בכף תתפשו ובא הקסם בכף נבוכדנצר על ירושלים.

[כא, ל]
ואתה חלל רשע -
עתה ינבא על צדקיהו וקראו חלל ע"ש סופו (כמו שאמר חרב חלל הגדול), אשר בא יומו בעת עון קץ, שהעון האחרון שבו נתמלא הסאה הוא קץ למלכותו, ועל ידו בא יומו לקבל ענשו.

[כא, לא]
כה אמר ה' -
הנה בעת שהיו מלכי ישראל צדיקים היו מרימים כבוד המקדש וכבוד הכ"ג העומד לשרת בבית ה', והיו מוסרים את הכהונה ביד איש צדיק הראוי לכך וכבודו היה גדול כמו המלך, אבל בעת שהיו רשעים היו משפילים כבוד הכהונה וכבוד המקדש ועבודת ה' בו, ובאמת כבוד המלכות היה תלוי בכבוד הכהונה, שאם הרימו כבוד הכהונה וכבוד בית ה', היה ה' משגיח גם על כבוד המלכות שירים ונשא ויגבה מאד, ובעת בזו כבוד הכהונה בוזי ה' יקלו והיה ה' משפיל כבוד העטרה שלבש המלך, והנה המצנפת היה נתון בראש הכ"ג ומורה על כתר הכהונה הגדולה, והעטרה הייתה נתונה בראש המלך, ובזמן שהיה המצנפת בחשיבות בראש הכ"ג הייתה העטרה בחשיבות בראש המלך, (כמו שאמר חז"ל בגיטין דף ז'), אומר אליו, הסיר המצנפת והרים העטרה? אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? זאת לא זאת? רצה לומר אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, רצה לומר שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), השפלה הגבה, אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה'.

[כא, לב]
עוה עוה עוה אשימנה -
לכן אשים את העטרה עוה שלוש פעמים שג' פעמים העוה נבוכדנצר את העטרה מיהויקים ויהויכין וצדקיהו, עד שגם זאת לא היה עד שגם העטרה לא יהיה עוד כי תפסוק המלכות ולא תהיה עוד, עד בא אשר לו המשפט עד שבאחרית הימים יבא האיש המיועד שלו המשפט לישא את העטרה והוא המלך המשיח, ונתתיו, לו אתן את העטרה בחזרה, שהוא ילבשנה במשפט באשר הוא יהיה ראוי לה.

[כא, לג]
ואתה בן אדם הנבא אל בני עמון -
ינבא על בני עמון ששמחו על שנסתלק נבוכדנצר מללחום אתם ונפל הקסם על ירושלים, וחרפו את ישראל, כמו שאמר: שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון, ומלבד זה שלח בעליס מלך בני עמון את ישמעאל בן נתניה להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שלא תהיה שארית בא"י, אבל זה עצמו גרם לו שבא נבוכדנצר אח"כ ונקם מהם והחריב את בני עמון, ואמרת חרב חרב פתוחה, רצה לומר אל תחשבו שלא תבא חרב נבוכדנצר עליכם, כי החרב כבר יצאה מתערה והיא פתוחה ולא תשוב עוד אל תערה, לטבח מרוטה, והגם שהיא עתה מרוטה שהוסר החידוד שלה, כי לעת עתה לא יבא עליכם, בכ"ז מרט אותה שתהיה מוכנת אח"כ לטבח, שבעת יכבוש ירושלים תשוב צור חרבו עליכם, והיא מרוטה להכיל למען ברק הוא כשני טעמים שאמר למעלה שמרט החרב:
א) להכיל כדי שצד הממורט יהיה בית יד שבו יכיל ויחזיק החרב, כמו שאמר ויתן אותה למרטה לתפוש בכף.
ב) למען ברק שע"י שמרטה יש לה ברק ומפחדת את הרואים כמו שאמר למען היות לה ברק מרוטה, ורצה לומר שע"י שנסתלק עתה מבני עמון יהיה לו כח אח"כ לאחוז החרב אחר שינצח את ירושלים:
א) שאם היה לוחם בתחלה עם בני עמון וישראל ביחד לא היה לו כח ללחום עם שני אומות,
ב) שעי"כ נפל פחדו על כל שכני א"י וכבשם בנקל יותר.

[כא, לד]
בחזות -
אמנם ממה ששלחת את חרבך להרוג את גדליה, וזה בא ע"י שקוסמך חזו לך שוא, לתת אותך אל צוארי חללי רשעים, הם אמרו לך שחרבך מוכנת להרוג יתר הפליטה, שנשאר מישראל, שהם כבר חללים וראוים למות ברשעם, כי כבר בא יומם בעת עון קץ, שנתמלא סאתם ואינך צריך רק לתת חרבך על צוארם בלא מלחמה כלל, כי כן הרגו בערמה בלא מלחמה.

[כא, לה]
השב -
אני אומר לך שהוא מחזה שוא ואני מצווה שתשיב חרבך אל תערה, וישמעאל ואנשיו ישבו בחזרה לרבת בני עמון, ושם אשפט אתך על הרצח הזה כי בעבור זה יבא נבוכדנצר אל ארצך שהוא במקום אשר נבראת, שם יהרוג את בני עמון ששם נברא החרב, וגם את ישמעאל ואנשיו ששם ארץ מכורתו שגר שם.

[כא, לו]
ושפכתי -
שם אשפך עליך זעם העונש על החוטאים, ואפיח עליך באש עברתי להאביד את כלל העם, ונתתיך מצייר שימסור את החרב ביד אנשים בוערים, שעת יפיח עליה אש העברה ישחיתו את החרב, שהם אומנים להשחית ולקלקל, עד כי -

[כא, לז]
לאש תהיה לאכלה -
ודמך ששפכת יהיה בתוך הארץ ששם בארצך ינקום ממך, וישפוך דמך ולא יגלוך לגולה באופן שישאר זכר ממך רק יהרוג ויאבד אותך, עד שלא תזכרי עוד.