[כג, ב]
שתים נשים -
המשיל מלכות אפרים ויהודה לשתי נשים, שהשם יצייר ענינו עם ישראל כאיש לאשתו, כי כן בא עמהם בברית דודים ועת יסורו מתחתיו לעבוד עבודת נכר יצייר אותה כאשה הזונה תחת בעלה, ואמר ששתים נשים אלה שהם אפרים ויהודה הגם שעתה הם מחולקים היו בנות אם אחת, שבראשיתם היו תמיד אומה אחת.

[כג, ג]
ותזנינה -
ועוד במצרים התחילו לזנות מאחרי ה', והיה להם אז ע"ז ג' תירוצים:
א) מצד שהיו במצרים מקום הזימה רצה לומר ששם סרו מאחרי ה' מפני שמצרים הייתה מלאה תועבות.
ב) שמסבת נעוריהן זנו שהיה הזנות ע"י רתיחת התאוה וקוצר השכל שבימי הנעורים, רצה לומר שאז עדיין לא קבלו את התורה והאמונה כראוי.
ג) שם מעכו שדיהן שהם עניינים שהיו עושים במצרים לעורר תאות המשגל, היינו שהמצרים התעו אותם במעשהם ובמנהגיהם אל עבודת נכר.

[כג, ד]
ושמותן -
ואז כבר נתחלקו בשמות, כי היו נמצאים שבטים שהיו אדוקים בתורת האבות, כמו שבט לוי שלא עבדו ע"ז במצרים ולא בטלו ברית מילה וכן הייתה יהודה לקדשו והם היו המיעוט, כי יתר השבטים נקראו אהלה שהיה להם אהל בפני עצמם נפרד מה', והיא הייתה הגדולה, רצה לומר שהם היו הרוב, ואהליבה שהם שבט לוי ויהודה שהי' אהלי בה, והיו צדיקים וה' שוכן בם שהם היו לה', ובכ"ז הייתה אחותה, רצה לומר לא נפרדו אז והיו גוי אחד ותהיינה לי, ה' ארש את שתיהן לו לעם במתן תורה.

ותלדנה בנים ובנות -
שפרו ורבו בא"י ואז נתחלקו לשתי ממלכות, ורצה לומר הגם שבמצרים נתחלקו בשמות בכ"ז היו אח"כ שתיהן לי עוסקים בעבודתי, ונקראו שתיהן בשם אחד, עד אח"כ שילדו בנים ובנות, אז נתחלקו בימי ירבעם, עד שבימי אחאב התחילו לעבוד את הבעל, ואז נתחלקו שנית, אם בשם, אם במקום מגורתן, כי אז ושמותם שמרון אהלה ששומרון הקבעה לעיר מלכות אפרים ונקראה ביחוד בשם אהלה, כי אז נפרדו מה' לגמרי וירושלים הייתה לעיר מלכות יהודה ונקראה אהליבה ששם נשאר מקדש ה'.

[כג, ה]
ותזן -
מאז זנתה אהלה לע"ז ולהתערב בגויי הארצות, עד שלבסוף ותעגב על מאהביה אל בני אשור שהיו קרובים רצה לומר שבאו לארצה, וזה היה בימי מנחם שנתן לפול מלך אשור אלף ככר לחזק הממלכה בידו.

[כג, ו]
לבשי -
רצה לומר שעגבה לבני אשור, אם מצד יופי מלבושיהן שהם לבשי תכלת, אם מצד מעלתם שהיו פחות וסגנים ואם מצד יפים בחורי חמד כולם ואם מצד גבורתם פרשים רכבי סוסים.

[כג, ז]
ותתן -
ואחרי כן נתנה תזנותיה עליהם בימי הושע בן אלה שאז היה לו עבד, ובכל גלוליהם נטמאה לעשות כתועבותיהם.

[כג, ח]
ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה -
רצה לומר שאח"כ מצא מלך אשור קשר בהושע ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, כי אותה שכבו בנעוריה והיה להם ברית עם מצרים מכבר.

[כג, ט]
לכן נתתיה -
זה היה סבה מאת ה' שלכן חשבם מלך אשור כמורדים אחר שכבר עגבה עליהם והיו תחת רשות אשור ע"כ נקם מהם על שרצו למרד בו ולקבל עול מלכות מצרים.

[כג, י]
המה גלו ערותה -
לכן מלך אשור כבש את הארץ ולקחו בניה ובנותיה, היינו שהגלה אותם לחלח וחבור, ואותה בחרב הרגו שהרג רובם בחרב ובטל את המלכות, ותהי שם לנשים, שהגוים שהושיב שם יראו עי"כ את ה' ועונשיו ולקחו מוסר משומרון.

[כג, יא]
ותרא אחותה אהליבה -
הגם שירושלים ראתה סופה של אהלה, בכ"ז לא לקחה מוסר, כמו שאמר (ירמיה ג') ולא יראה בגודה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא, ותשחת עגבתה ממנה וזה היה בימי אחז שנתן שוחד למלך אשור, ובימי מנשה שבאו עליו שרי הצבא אשר למלך אשור, ועל זה אמר ותשחת עגבתה, ומפרש -

[כג, יב]
אל בני אשור עגבה -
הגם שראו מה שעשו לאחותה.

[כג, יג]
וארא -
ואני ראיתי שהסבה לכ"ז הוא מפני כי נטמאה, שהגם שלא עשו בפרהסיא כמו עשרת השבטים כמו שאמר (ירמיה ג') והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ, בכ"ז ה' ראה כי דרך אחד לשתיהן שסרו מאחרי ה' כמו עשרת השבטים.

[כג, יד]
ותוסף -
אח"כ בטלה מלכות אשור, ונבוכדנצר בשנה הראשונה למלכו כבש את נינוה ונעשה ראש למלכות אשור והושיב את כסא אשור בבבל, והיא לא הכירה עדיין את הכשדים, רק שראתה צורתם על הקיר והיה להם סימן שהיא צורתם,
א) מצד החקיקה, ועל זה אמר מחקה על הקיר.
ב) מצד המלאכה, שהיו צלמי כשדים, שהיו עשויים כפי המלאכה שנהגו בכשדים.
ג) מצד שהיו חקקים בששר שהיא צבע שהכשדים לבדם היו מושחים בו, וכן הכירו בם מצד צורת האנשים שהיו.

[כג, טו]
חגורי אזור במתניהם -
שבני בבל היו חוגרים בחוזק כמו שאמר (שבת דף י') הני חברין בבלאי וכו', כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה, וסרוחי טבולים בראשיהם כובעים ארוכים, והיו מראה שלישים וגבורים וזה היה דמות בני בבל אשר כשדים ארץ מולדתם כי הנכרים שהיו בבבל לא היו הולכים במלבושים כאלה רק בני בבל שנולדו בארץ כשדים.

[כג, טז]
ותעגבה -
חשקה לראות אותם, ותשלח מלאכים היינו מה שהשתדלו לכרות עמהם ברית.

[כג, יז]
ויבאו אליה -
הם באו תחלה רק למשכב דדים, רצה לומר שבאו ככורתי ברית אהבה ואחרי כן ויטמאו אותה בתזנותם, שכבשום למס עובד. ותטמא בם, רצה לומר והם למדו תועבות הכשדים ואחר כך ותקע נפשה מהם שהתחילו למרוד בם בימי יהויקים וצדקיהו.

[כג, יח]
ותגל -
אמנם הגם שנקעה נפשה מהם בכ"ז התמידה בזנות דהיינו בע"ז, עד שגלתה את תזנותיה ועבדה ע"ז בפרהסיא, ותגל את ערותה, שעברה שאר עבירות בפרהסיא בלא בושה, כמו שאמר ותפשקי את רגליך לכל עובר, ואז ותקע נפשי מעליה, גזרתי עליה גלות כמו על עשרת השבטים.

[כג, יט]
ותרבה את תזנותיה -
ואז התחילה לשאול עזר ממצרים בימי צדקיהו ולעשות גם כן כמעשה ארץ מצרים.

[כג, כ]
ותעגבה -
עד שהיתה ביחד עם פלגשיהם, ועגבה עמהם ביחד, כי הייתה להם כפלגש המיוחדת לזנות ולשפחות, וזה מצד שבשר חמורים בשרם וצריכים פלגשים הרבה, רצה לומר שהיתה נכנעת למצרים עם יתר האומות שהיו משועבדות למצרים, שקראם (לקמן ל') סומכי מצרים שהם כוש ופוט ולוד.

[כג, כא]
ותפקדי -
וחוץ מזה החזקת במעשים מקולקלים של מצרים ומחשבות עמוקות של מינות שהיה לך בנעוריך קודם יציאת מצרים.

[כג, כב]
לכן אהליבה, הנני מעיר את מאהביך עליך -
רצה לומר בעת שאעיר את כשדים ללכת עליך למלחמה לא ילכו כשונאים להחריב את הארץ רק כאוהבים המבקשים אהבה, והולכים רק בעבור אשר נקעה נפשך מהם, שעי"כ ילכו להשיב אותך אל אהבתם, כי בתחלה הלך נבוכדנצר להכריח את צדקיהו שישלים אתו ולא יחזיק במרדו. ואם היה משלים אתו לא היה מחריב את העיר והמקדש כמבואר בירמיה (סי' כא וסי' ל"ח), ובאופן זה והבאתים עליך מסביב.

[כג, כג]
בני בבל פקוד ושוע וקוע -
הם העמים שסרו למשמעת בבל, וכל בני אשור אותם פירש הנני מעיר את מאהביך וכל בני אשור (הנני מעיר) אותם, רצה לומר שגם הם יזכרו אהבתך הקדומה ויבואו להשיב את האהבה אל איתנה כבתחלה, ועל זה אמר: בחורי חמד וכו' שהם היו האוהבים שלה.

[כג, כד]
ובאו עליך הצן וכו' -
במיני מרכבות וכלי מלחמה, ונתתי לפניהם משפט, אבל בבואם אז אערוך לפניהם המשפט שיש לי עליך על שזנית תחת בעלך, כמו שאמר (ירמיה א'): ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים וכו' ודברתי משפטי אותם על כל רעתם, שמצייר שחיל בבל יהיו השופטים וה' יהיה הבעל דין אשר יסדר טענותיו לפניהם, ומצד זה יעשו בה שני מיני משפטים:
א) מצד הבעל דין שהוא ה', שמצד זה יעשו הפסק דין והעונש כפי משפטי ה' ודינו.
ב) מצד השופטים שהם בפני עצמם יענשו אותה כפי נמוסיהם ודיניהם, על הראשון אמר: ונתתי לפניהם משפט, ועל השני אמר: ושפטוך במשפטיהם, ועתה מפרש שני מיני העונשים, נגד מה שאמר: ונתתי לפניהם משפט שהוא המשפט שיתן ה' לפי דתיו וחקיו אומר -

[כג, כה]
ונתתי קנאתי בך -
שאעמוד נגדך כאיש המקנא לאשתו על אשר זנתה תחתיו.
ונגד מה שאמר ושפטוך במשפטיהם, אמר ועשו אותך בחמה שיעשו המשפט דרך חמה וכעס, ומפרש נגד מה שאמר: ונתתי קנאתי בך - אפך ואזניך יסירו, יתנהגו עמך כמו שיעשו לאשה שזנתה תחת בעלה שיסירו את חטמה ואזניה כדי שתמאס בעיני הזונים, ועל שהעיזה פניה, ועל שהטתה אזניה לדברי עגבים, ואחריתך בחרב תפול –
פי' ר' יצחק אברבנל:

שהמנהג לעשות חרפה להזונה שיכריתו שולי בגדיה בחרב, והיא הבושה היותר גדולה שישארו עגבותיה חשופי שת לקלון מתמיד.
ונגד מה שאמר: ועשו אותך בחמה שהם בפני עצמם יעשו משפט אחר לפי חמתם, אמר המה רצה לומר המשפט שיעשו המה בפני עצמם חוץ ממשפטי, יהיה מה שבניך ובנותיך יקחו בשבי, ואחריתך תאכל באש הוא מה ששרפו בית ה' ובית המלך, ורצה לומר שכפי משפטי ה' היה די להסיר תפארתה ולקצץ את הרשעים בחרב, והם יוסיפו הגלות ושריפת בהמ"ק.

[כג, כו]
והפשיטוך -
גם יפשיטו בגדיך החמודות ויקחו כלי תפארתך שהם כלי המקדש וכל דבר שהיה יקר להם מצד שהם עם ה'.

[כג, כז]
והשבתי -
ועי"כ אשבית את זמתך שהם המחשבות העמוקות בזנות, דהיינו המינות והדיבוק בעכו"ם, כי מאז נבטלה עבודת כו"ם, ואת זנותך מארץ מצרים שמאז לא בטחו עוד במצרים, ולא תשאי עיניך אליהם אל הזמה וע"ז, ומצרים לא תזכרי עוד, כי נפלו גם מצרים, ובני יהודה שבא לשם נהרגו עמהם.

[כג, כח]
כי כה אמר ה' הנני נתנך ביד אשר שנאת -
רצה לומר הגם שתחלה אמר: הנני מעיר את מאהביך שבעת יתעוררו לצאת על ירושלים יהיה מצד האהבה שירצו שישראל ישובו להיות בברית אתם ולא יהיה ראוי שיעשו לה כל אלה, אבל בעת שאתן אותך בידם עת יכבשו העיר, אז תהיה ביד אשר שנאת, יהיה מצד השנאה, שאז יבער בלבם השנאה שנולדה ע"י שנקעה נפשך מהם ויתנהגו כאויבים וצוררים, ולכן -

[כג, כט]
ועשו אותך בשנאה -
לא מצד האהבה הקודמת רק מצד השנאה של עתה, ועי"כ ולקחו כל יגיעך ועזבוך ערם ועריה שהחריבו הכל ולא השאירו כלום ונגלה אז לא יכסו עליך כלל רק יגלה ערות זמתך.

[כג, ל]
עשה אלה לך -
הטעם שיעשה לך העונש הגדול הזה, הוא מפני ג' דברים:
א) בזנותיך אחרי גויים שירדת מצרים לעזרה ועל ה' לא בטחת.
ב) על אשר נטמאת בגלוליהם שעבדו עכו"ם כמוהם ועשו כתועבותיהם.

[כג, לא]
ג) בדרך אחותך הלכת אחר שהלכת בדרך אחותך הגם שכבר ראית עונשה ולא לקחת מוסר, לכן ונתתי כוסה בידך, ראוי שתשתה כוס של מים המאררים ששתתה היא.

[כג, לב]
כה אמר ה' כוס אחותך תשתי -
רצה לומר שתגלי כמוה, העמקה והרחבה להחזיק משקה הרבה ועדיין יש בו הרבה מן המים המרים עד שיש די להשקות גם אותך, תהיה לצחק, רצה לומר כמו ששומרון שתתה את הכוס שלוש פעמים, כי שלוש גלויות גלו ע"י סנחריב כן שתתה ירושלים את הכוס ג"פ שגלו ג"פ ע"י נבוכדנצר, כמו שאמר בישעיה כל ראש לחלי וכו' עי"ש. בפעם א' תהיה לצחק, ובפעם השני ללעג שהלעג הוא יותר מן הצחוק שהצחוק הוא גם שלא בפניו והלעג רובו בפניו, ובפעם הג' מרבה להכיל יהיה הלעג רב כ"כ עד שלא תכילנו עוד כי אז תחרב לגמרי.

[כג, לג]
שכרון ויגון תמלאי -
בפעם הא' תתמלא שכרון. ולא שכרון יין המשמח, רק של משקה המשכרה ומאבדת השכל וממלאה עוד יגון.
ובפעם השני תשתה כוס שמה ושממה שתשם כל הארץ,
ובפעם ג' תשתה כוס אחותך שמרון שהיתה עיר המלוכה.

[כג, לד]
ושתית -
בפעם הא' תשתה הכוס,
ובפעם הב' ומצית מה שיהיה בשולי הכוס,
ובפעם הג' את חרשיה תגרמי, לא יהא משקה בשולי הכוס רק מה שנבלע בחרשים שהוא הכלי שמחזיק את המשקה ותשבר את החרשים לחתיכות קטנות למצוץ המשקה הנבלע בחרשים, והוא נמשל שכבר כלו כל העם, רק ירושלים שהיא הכלי שיש בה עוד משקה תשבר את העיר לחתיכות ועי"ז תמצץ עוד משקה המרה רצה לומר שתשרף העיר ותרחב.

ושדיך תנתקי -
עם החרשים הנשברים תנתקי שדים מרוב הצער והיא מליצה נפלאה, שירושלים הייתה כאם לבניה שהם ערי ארץ יהודה, משפעת חלב ומזון גשמי ורוחני לכולם, ואז תנתק האם שדיה ולא תוסיף להניק את בניה, רצה לומר שיבוטל המשרה והכהונה והעבודה והנבואה שכולם יצאו מירושלים אל בנותיה.

[כג, לה]
לכן כה אמר ה' יען שכחת אותי -
סיים דבריו שעקר הסבה שבא לך כ"ז היה ע"י ששכחו את ה' לגמרי, כאשה זונה שעזבה את בעלה לגמרי ושכחה אותו, לכן גם את שאי זמתך כמו שנשאתי אני חרפה בעבורך כן תשאי גם את את העונש.

[כג, לו]
ויאמר -
הוסיף לאמר לו שאם הוא בעצמו ישפט המשפט הזה יראה כי משפטי ה' צדקו יחדיו בין באהלה בין באהליבה, רק שיגד בבירור כל תועבותיהן.

[כג, לז]
כי נאפו -
הוא גילוי עריות, ודם בידיהן שפיכות דמים ואת גלוליהן נאפו הוא עבודת גלולים, וגם את בניהן אשר ילדו לי הבנים שהקדישו לשמים ולתלמוד תורה אותם העבירו לבעל להשרף באש.

[כג, לח]
עוד זאת עשו לי -
שביום ההוא שהקריבו בניהם למולך הלכו אל המקדש להקריב בו קרבן כדי לחלל המקדש והיו מכוונים שיהיה ביום השבת כדי לחלל השבת גם כן, באופן שנגע החילול במה שהוא מקודש בעולם שהוא המקדש, והמקודש בשנה שהוא השבת, והמקודש בנפש שהוא הבן המיוחד לה' לת"ת, שהוא מה שפגמו בעולם שנה נפש.

[כג, לט]
ובשחטם -
רצה לומר הנה זה העון האחרון אשר ביום ששחטו בניהם באו אל מקדשי ביום ההוא, זה מראה ודומה כאילו עשו מעשה הזאת של שחיטת הילדים בתוך ביתי, אחר שמן מקום השחיטה באו אל המקדש ששם ה', אני מחשיב שעשו כה בתוך ביתי, ששחטו את הבנים במקדש ה' לעכו"ם וזה עוון היותר גדול שאפשר והנה מדמה אותה בזה כאשה המנאפת תחת אישה בביתו ובפניו ואינה נשמרת עוד ממנו שזה המעורר הקנאה היותר גדולה.

[כג, מ]
ואף כי -
מוסיף להראות ההפקרות הזאת שעשתה בפני הבעל, שנדמתה כזונה השולחת שלוחים בפרהסיא לאנשים הבאים ממרחק, ע"י מלאך שנשלח אליהם שיבואו והיא שולחת שלוחים לקבל פניהם, והם באו לסבת אשר רחצת כחלת ועדית עדי למצא חן בעיניהם.

[כג, מא]
וישבת -
ואת ישבת על מטה כבודה לקבל שם הבאים אל המטה, ולפני המטה שולחן ערוך בכל מיני מאכל, ועליה שמן וקטורת לתת ריח, והם שמן והקטורת שנתן לה הבעל.

[כג, מב]
וקול המון שלו בה -
רצה לומר ובמטה הזאת נמצא קול המון של אנשים שהם בשלוה ואין פוחדים מאומה, שלא כזונים שבאים בשתיקה ואינם שלוים כי פוחדים מבעלה, כי הם משמיעים קול המון במטה והם שלוים בלתי מתיראים, ואל אנשים מרב אדם מובאים רצה לומר אל אנשים שהם מובאים מרוב אדם אנשים, שאנשים רבים הלכו להביאם, ומי הם האנשים סבאים ממדבר הם אנשים שכורים שסבאו יין הרבה ובאים ממדבר, רצה לומר אנשים שכורים ופראים מדבריים (שאדם רב הביאו אותם אליך בפרהסיא גדולה) אל אנשים האלה, ויתנו צמידים אל ידיהן נתנו המביאים אותם צמידים על ידיהם, ועטרת תפארת על ראשיהן שידמה שהם שרים גדולים ונכבדים, רצה לומר שהבאת אליך אנשים נבזים ושפלים, ושמת בראשם עטרות ועל ידיהם צמידים לכבדם ולנאף עמם, וכ"ז עשית בפרהסיא גדולה מאד.

[כג, מג]
ואמר -
ואני הבעל כשראיתי כ"ז אמרתי, לבלה נאפים עתה יזנו תזנותיה והיא, אמרתי נאופים האלה, אשר עתה יזנו הזונים יהיו לבלה, הנאוף הזה יבלה את הזונים ויהיו לבלה וקרבון. תזנותיה והיא רצה לומר בין תזנותיה בין היא שגם היא הזונה עצמה תהיה לבלה, (היא החולי והצרעת המתדבקת בזונים המבלה כל גופם ואיבריהם), קללתי אותם, שהבלה המתדבקת בנאופים יבא עליהם, על תזנותיה ועליה כל מה שיזנו עתה תדבק בם צרעת המבלה.

[כג, מד]
ויבא אליה -
ונתקיים הקללה כי הבלה בא אליה ונדבק בה כבוא אל אשה זונה כמו שהוא בא תמיד אל אשה זונה ונדבק בה לבלות אותה, כן באו אל אהלה ואל אהליבה אשות הזמה החולי הזאת המבלה המנאפת קורא אשות הזמה, היא האש ותבערת החום הבוער ע"י הזמה ורוב הניאוף, אשות וחמימות הזמה והצרעת והבלה והרקב הנולד מזה, באו אל אהלה ואהליבה, וחולי זה ידוע גם היום שהוא כאש בוער וצרעת ממארת ורקבון דבוק במנאפים לבלות ולהבעיר גוויתם ועצמותם.

[כג, מה]
ואנשים צדיקים -
והנה הזונה הזאת שנדבק בה הצרעת הזאת, תדון כשופכת דם, כי כל מי שמזנה עמה ומתקרב אילה תדבק בו החולי הזאת, והיא הורגת נפשות ע"י זנותה, עד שלכן אנשים צדיקים יחלטו משפט הזונות האלה לשני עונשים:
משום נאפות,
ומשום שפכות דם,
וישתדלו לבער אותם מן העולם, ועל זה אמר: כי מנאפות הנה מצד הניאוף, ודם בידיהן כי רוצחות את כל הדבק אליהם בארס נחש חולי הבלה, וחולי אשות הזמה.

[כג, מו]
כי כה אמר ה' העלה עליהם קהל -
שיתקבצו לבער רעתה מן העולם, ונתן אתהן לזעוה מצד צרתם, ולבז משום הניאוף.

[כג, מז]
ורגמו -
וידונו אותם בד' מיתות ב"ד וחושב סקילה הרג שריפה, וחנק אינו צריך לחשוב שהיא המיתה האמורה בתורה סתם, והיא הקלה שבכולם, והוא משפט הידוע של כל א"א שזנתה, וא"צ להודיע.

[כג, מח]
והשבתי -
ויהי זה לתועלת שעי"כ אשבית זמה בכלל, כי כל הנשים תוסרנה ויקחו מוסר ולא תעשינה כזמתכנה.

[כג, מט]
ונתנו -
שעד עתה היה עונש זמתכן על הכלל שנעשה זה ביניהם אבל אחר שיעשו משפט עמכם, ישאר העון והעונש רק עליכן בין מן הזמה בין מן הע"ז שעבדו.