[לז, א-ב]
היתה -
כבר נחלקו רבותינו אם היה משל או ממש כנודע, ובכל אופן גם אם היה משל, מה שיראה החוזה הוא כאילו נעשה בפועל, ורואה את העתיד כי הוא הווה, והנה הוציאו ברוח ה' שחל עליו והניח אותו בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות.

וחז"ל אמרו:

שהיו מאלה שכפרו בקץ ושכפרו בתחית המתים והיו לפי האמת בלתי ראוים לתחיה, וכבר התבאר בדברי האלהיים כי נשאר בעצמות המת קוסטא דחיותא או הבלא דגרמי שיעשה כשאור בעיסה בזמן התחיה וממנה יבנה הגוף מחדש.
עוד אמרו חז"ל:

עתידי צדיקי דהוי עפרא, כי לפני התחייה בהכרח ישוב העפר על הארץ ויתבלה הגוף הראשון לגמרי, ואז יצמח מן העפר גוף חדש מעולה מן הראשון, ככל דבר שהעדר קודם להויה, ולא יעשה האפרוח עד בלות הביצה, והחטה אחר בלות הגרעין בעפר, ורק עצם אחד שמו לוז ממנו יצמח בצירוף העפר הבלוי בנין חדש.
אמנם פה היו שני שנויים:
א) שעדיין היו העצמות קיימות ולא נבלו להיות עפר, וכשיחיה יחיה הגוף הראשון, וזה א"א שיעשה הויה בלא העדר.
ב) שהעצמות היו יבשות מאד, רצה לומר שלא נשאר בהם רוח החיים והבלא דגרמי וקוסטא דחיותא הנצרך שיהיה כשאור בעיסה, וזה שאמר: שהבקעה הייתה מלאה עצמות, והיו רבות, לא עצם הלוז לבד, כי עדיין היו כולם קיימים. והיו על פני הבקעה, ולא היו בקבר כלל שיבלה השאול אותם. וגם היו יבשות מאד שלא נשאר בהם הקוסטא דחיותא.

[לז, ג]
ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה -
שהגם שיחזקאל בודאי האמין בתחייה הנה קבל שהתחייה תהיה אחרי בלות הגוף לגמרי, וע"י הרוח חיים שנשאר בעצמות, לא כן בעצמות האלה שאינם כפי תנאי התחייה, ולכן אמר: ה' אתה ידעת, כי זה אינו כפי התנאים המקובלים לו בענין של תחית המתים.

[לז, ד]
ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה-
כי התחיה העתידה שיהיה הגוף מבולה בעפר תהיה דומה כבריאת האדם בבטן אמו, שתחלה יקרם עור סביב הטפה הזרעיית ואחרי כן יתהווה שם בשר (כמו שאמר: הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, עור, ואחרי כן בשר) ואחרי כן יתקשרו האיברים בגידין ועצמות.
זאת שנית שהעצם הלוז הנשאר יש בו קוסטא דחיותא שהוא יסוד אל רוח חיים וממנו יבנה הגוף הנבלה, וידמה כטפת הזרע שיש בו חיות וממנו יצמח הגוף, לא כן בעצמות האלה היבשות בלא רוח חיים, ולכן צוהו לנבאות.

[לז, ה]
כה אמר ה' הנה אני מביא בכם רוח -
הוא רוח החיים היסודי שהוא הקוסטא דחיותא החסר מן העצמות האלה באשר לא היו מוכנים לתחייה ע"פ מעשיהם הרעים ויבשו לגמרי כעץ יבש אשר לא יצמיח עוד, וחייתם היינו תקבלו כח אל החיות, ואחרי כן -

[לז, ו]
ונתתי עליכם גידים -
שלא כדרך יצירת הולד וכדרך התחייה לעתיד, שתחלה עור ובשר וגידים ועצמות, וכאן שהעצמות עדין קיימים יהיה בהיפך תחילה גידים על העצמות ואחרי כן בשר, ואחרי כן עור, ואז ונתתי בכם רוח היא הנשמה העליונה שבאה אח"כ על הגוף הנבנה והוא הרוח שהיה בו מקודם וצרור בצרור החיים וחייתם שהיא התחייה הגמורה.

[לז, ז]
ונבאתי ויהי קול והנה רעש -
ע"י שבא רוח תחייה בעצמות, וע"י שהתקרבו העצמות כל אחד במקום הראוי.

[לז, ח]
וראיתי -
תחלה גידים ואחרי כן בשר ואחרי כן עור אבל הרוח אין בהם הוא הרוח העקרי המחיה את הגוף בכללו לא היה, וכבר באר בע"י פ' בראשית, כי כל שינויי הטבע יעשה ע"י הנביא, אבל להחזיר נשמות לפגרים לא יהיה רק ע"י ה' לבדו, ולכן כשהוצרך אליהו להחיות בן הצרפית הוצרך לתפילה. ולכן לא בא הרוח ע"י הנביא.

[לז, ט]
ויאמר הנבא אל הרוח -
ומצד שאתה בן אדם תאמר אל הרוח כה אמר ה', כי זה תלוי בדבר ה' ביחוד, ואמר: מארבע רוחות באי הרוח, כוונתו על הרוח הנשאר אחר המות אשר רוח הצדיקים צרור בצרור החיים ורוח הרשע מפוזר בכף הקלע בארבע רוחות ואין לו מנוח, ואמר שיבא הרוח מארבע רוחות כי הם היו רשעים ורוחם לא היה להם מנוחה.

ומהר' יצחק אברבנל פירש:

שהרוח מורכב מארבע רוחות, הנפש הטבעית, והחיונית, והמדברת, והנצחיית, וצוה שיבא בכל חלקיו ויפח בהרוגים האלה.
[לז, יא]
ויאמר אלי בן אדם -
באר לו הנמשל:
שהעצמות האלה הם בית ישראל, שהם יבשות מאד ואין להם הכנה לתחיית הגויה הכוללת, כי לא נשאר להם קוסטא דחיותא, לא מלך ושרים לא גבורה והתעוררות חיל, עד שהם בתכלית היאוש שאומרים שהעצמות נתיבשו ואבדה כל תקוה, כי התקוה היא הקוסטא דחיותא, וגם נגזרנו ונפרדנו כעצמות המפוזרות על פני הבקעה ונפרדו מן כלל עצמות הגוף, וגם אין להם קוסטא דחיותא מצד המעשים טובים שהם דומים כאלה העצמות שלא היו מוכנים לתחייה ע"י רוע מעשיהם, ובכ"ז אינם כגוף שנתבלה ונעשה רקב, כי העצמות קיימות וכלל האומה עומדת לעד, רק נתפזרה לארבע רוחות השמים.

[לז, יב]
לכן הנבא הנה אני פותח את קברותיכם -
יש בזה מליצה וגם דברים כפשטן, אם על התחייה הגמורה שתהיה באחרית הימים, ובזה אמר שיפתח הקברים של כל המתים שכולם יעמדו בתחייה כמו שאמר: ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, לכן אמר שיפתח קברות כולם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, ההעלאה מן הקברים לחיי עולם, לא יהיה לכולם רק לעם ה' הצדיקים (וכן אמר אח"כ בפתחו את קברותיכם (ולא אמר עמי) ובהעלות אתכם מקברותיכם עמי).

וקבלו חז"ל:

שהתחייה לא תהיה בחוץ לארץ רק בא"י ומתי ח"ל יתגלגלו לא"י ושם יקומו בתחיה.
וזה שאמר: והבאתי אתכם על אדמת ישראל ואמר אח"כ ונתתי רוחי בכם וחייתם, וזה יהיה בא"י, ועל זה אמר: והנחתי אתכם על אדמתכם שתשארו שם בחיים, ואם בדרך המשל והמליצה שהמשיל גויית האומה הכוללת כעצמות היבשות, ורוח אין בהם, ואת הגולת דמה כקברים ששם ישן הגוף של האומה הכללית במחשכים במצולות, אמר שה' יפתח הקברים הוא שיסיר השעבוד וזה כולל לכולם, ובהעלות אתכם מקברותיכם עמי, שהעליה לא"י לא יהיה רק לצדיקים כמו שאמר (למעלה סי' כ') והוצאתי אתכם מן העמים וכו' וברותי מכם המורדים והפושעים בי וכו' ואל אדמת ישראל לא יבא.

[לז, יג]
וידעתם כי אני ה' בפתחי וכו' -
רצה לומר בין מן פתיחת הקברים ובין מן העליה תדעו כי אני ה' כי הכל יהיה למעלה מדרך הטבע.

[לז, יד]
וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי -
שכבר דברתי לעשות כן בעתיד, וכבר עשיתי בימי יחזקאל שקמו המתים ויחיו שזה סימן אם על התחייה העתידה אם על הגאולה ותחיית הגויה הכללית שדומה כעצמות היבשות המפוזרות שאין בם שום הכנה לתחייה ע"פ הטבע.

[לז, טו]
ויהי דבר ה' -
אחר שהראהו ה' איך יחיו העצמות היבשות ותבא בם הרוח, הראהו איך יתנהג הגוף הכללי הזה העומד בתחייה באופן שלא ימות עוד, היינו איך יהיה הנהגת המלוכה שהוא רוח המחיה את הגוף הכללי ואיך ישובו אל ה' ע"י שמירת תורתו ומצותיו שזה בנפש המשכלת בגויה הכללית.

[לז, טז]
ואתה -
צווה לו שיקח עץ אחד, ויכתב עליו אלה המלות, ליהודה ולבני ישראל חבריו, היינו שהוא אות ליהודה ולהמתחברים עמו מבני ישראל כמו שבט בנימין, ומבני לוי ויתר העם שהתחברו ליהודה, ויקח עוד עץ אחד ויכתב עליו אלה המלות, ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו, רצה לומר שהוא אות ליוסף שהוא ראש השבט וממנו נצמח מלכות אפרים שהתחיל מירבעם, ולכן קראו עץ אפרים, וכל בית ישראל כי אליו התחברו כל ישראל שהם עשרת השבטים.

[לז, יז]
וקרב -
עוד ציווה שיקרב שני העצים אשר התאחד כל אחד בעצמו, אל האחד השני, עד שיהיו לך לעץ אחד ע"י אחיזת היד, ואז יתהווה ע"פ נס שיהיו לאחדים בידך רצה לומר שיתאחדו בפועל ע"פ נס ויהיו אחד באמת.

[לז, יח]
וכאשר יאמרו בני עמך -
ורצה לומר ואם תיכף כשיראו הנס הזה ישאלו מה אלה לך ע"מ מורה הנס הזה, וכלל סימן העצים?

[לז, יט]
דבר אליהם וכו' הנה אני לקח -
מקבלת חז"ל:

שתחלה יעמוד משיח בן יוסף והוא מלך מעשרת השבטים והוא ילחם מלחמות ויתאספו כל ישראל תחת דגלו, עד שאח"כ יבא בן דוד והוא ימלוך עליהם.
והיה המשל הראשון תחלה על התאחדות ישראל תחת דגל משיח בן יוסף, וצוה שיקח עץ אחד ויכתוב ליהודה ולבני ישראל חבריו, כי תחלה התחברו יהודה ובנימין שגלו בבית ראשון והתקבצו תחת זרובבל בימי כורש ונעשו גוי אחד בימי בית שני, ואף אחר חורבן הבית שנתפזרו בכ"ז הם מאוחדים בכלל ומיחלים על הגאולה, ובאחרית הימים יתקבצו עשרת השבטים האובדים והנדחים, תחת דגל יוסף שהוא משיח בן יוסף אשר יאסוף הנדחים שזה היה משל העץ השני ליוסף עץ אפרים ולכל בית ישראל שיתחברו עליו בעת קץ, ואחרי כן יתאחדו גם בני יהודה הנקבצים כבר, להיות תחת שבטו וממשלתו, ויתהוו לגוי אחד ע"פ נסי ה' ונפלאותיו.

וזה שאמר במשל שאח"כ יקח עץ ויכתוב עליו ליוסף עץ אפרים שזה התאחדות עשרת השבטים באחרית הימים, ואחרי כן יקרב אותם אחד אל אחד והיה הקירוב הראשון שהתקרבו בני יהודה אל בני יוסף תחת משיח בן יוסף, וזה שאמר הנה אני לוקח את עץ יוסף ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו רצה לומר תחלה יתן אותם עליו, היינו שיתן שבטי ישראל על עץ יוסף, היינו שיתקבצו תחת דגל משיח בן יוסף, וגם את עץ יהודה יתן עליו שיהודה יעמוד גם כן תחת דגלו, ובזה ועשיתם לעץ אחד, והיו אחד בידי עפ"י נס.

[לז, כ]
והיו -
ציווה לו עוד שגם אחר כך העצים אשר תכתוב עליהם ישארו עוד בידך לעיניהם שלא יעזבם מידו, ולא ימחוק הכתב רק שיהיו העצים שיכתוב עליהם, כי עוד צריך לעשות בם דבר, והוא משל על שאח"כ יתחברו שנית תחת דגל מלכות בית דוד, שבזה נשאר הכתב מצד זה שיתהפך שיתקרבו עשרת השבטים ועץ יוסף אל עץ יהודה, וזה גם כן ע"י יד הנביא ובנס.

[לז, כא]
ודבר אליהם -
עתה מפרש הדברים בפרטות, הנה אני לקח וכו' זה כמו שאמר למעלה ולקחתי אתכם מן הגוים שלשם גלו אותם, ומשם נפזרו אח"כ מן הגוים אל הארצות סביב בפיזור ועל זה אמר וקבצתי אתם מסביב.

[ז, כב]
ועשיתי אותם -
בעת שהיו בארץ יהיו גוי אחד, ויהיה מלך אחד על כולם שתחלה ימלוך משיח בן יוסף על כולם, כמו שאמר: ונתתי אותם עליו את עץ יהודה, ולא יהיו עוד כי תחלה היו לשני גויים ע"י שעשרת השבטים עבדו עכו"ם ועזבו את מקדש ה', זה לא יהיה עוד כי כולם יעבדו את ה' וגם תחלה היו לשני ממלכות ע"י חילוק המלכות בין בימי איש בושת בין בימי ירבעם ואילך, על זה אמר: ולא יחצו עוד, כי בין בעת שימלוך משיח בן יוסף ימשך יהודה אחר אפרים, ובין אח"כ שימלוך בן דוד ימשכו כולם אחר בית דוד, ועל זה אמר שני פעמים עוד.

[לז, כג]
ולא יטמאו -
תחלה נטמאו י' השבטים בגלוליהם ובשקוציהם ושבט יהודה נטמאו בכל פשעיהם, וכן בימי בית ראשון נטמאו בגלולים ועכו"ם ובימי בית שני נטמאו בכל פשעיהם, ועל זה אמר: ולא יטמאו עוד וכו', ואחרי כן בימי גלות אדום חטאו ע"י מושבותיהם שגרו בין העכו"ם וע"י מושבותיהם ביניהם חטאו, ע"ז אמר: והושעתי אותם מכל מושבותיהם אשר חטאו בהם, ואחרי כן וטהרתי אותם עד שיהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים להתנהג בהשגחה נסיית, ואז -

[לז, כד]
ועבדי דוד מלך עליהם -
אז ישוב המלוכה לבית דוד בין מצד הנהגת המלכות, וכן מצד הנהגת הדת אמר ורועה אחד יהיה לכלם כי כולם במשפטי ילכו ולא יהיה חילוק ביניהם בענין הדת, ועי"כ -

[לז, כה]
וישבו על הארץ -
ישבו בישיבת קבע בענין שיהיה להם לאחוזה, ואמר: אשר נתתי לעבדי ליעקב רצה לומר שיהיה להם בין הארץ שניתן ליעקב שהיא נחלה בלא מצרים בין אשר ישבו בה אבותיכם בגבול הקדם, כי גבול העתיד ימשך יותר מגבול שהיה להם תחלה, כמו שאמר בנבואת יחזקאל לקמן (סי' מ"ז), וגם תפס אשר נתתי ליעקב כי ליעקב הראה הנס הזה שהתאחדו האבנים לאבן אחד כמו שהתאחדו העצים לעץ אחד, והיה גם כן סמן אל שיתאחדו ישראל לגוי אחד באחרית הימים, ואז יירשו נחלה בלא מצרים.

ודוד עבדי מבטיח להם ג' דברים יהיו מתמידים לעולם:
א) נחלת הארץ שעל זה אמר: וישבו עליה המה וכו' עד עולם.
ב) מלכות בית דוד שעל זה אמר: ודוד עבדי נשיא להם לעולם.
ג) שהברית שבין ה' ובינם לא יפסוק, שעל זה אמר -

[לז, כו-כח]
וכרתי להם ברית שלום -
זה כולל אם השלום שבין ה' ובין ישראל, שלא יחטאו עוד ולא יסתיר פנים מהם, אם השלום בין העם, אם השלום לכל אחד בגוף ובנפש ובנכסים, וברית הזה יהיה ברית עולם ונתתים, רצה לומר ונתתי להם את הברית שלום, כמו שאמר: הנני נותן לו את בריתי שלום, שיש הבדל בין הברית הנכרת, ובין הברית הניתן,
הברית הנכרת החיוב הוא משני הצדדים,
והברית הניתן החיוב הוא רק מצד הנותן שיקיים הברית בכל אופן ובלי שום תנאי, שעל זה אמר בפנחס והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ועי"כ והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם. והוא ע"ד מה שאמר בירמיה (סי' ג') והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה לא יאמרו עוד ארון ברית ה' וכו' ביום הוא יקראו לירושלים כסא ה', כי ברבות ישראל בריבוי מופלגת תהיה השכינה על ישראל ולא יצטרכו לקדושת הארון והמקדש, והנה קדושת המקדש שמצייר שה' ושכינתו מצמצם את עצמו בתוך נקודה מצומצם בין שני בדי הארון מורה האהבה שבינו עם ישראל כמו שאמר: כד רחימתין עזיזא וכו', אמנם שתהיה שכינת ה' על ישראל עד שהם יהיו המרכבה לשכינתו מציון גודל מעלת ישראל, וזה שאמר: ונתתי מקדשי בתוכם והיה משכני עליהם שיהיה שני הדברים המקדש בתוך ושכינת ה' עליהם על כל ישראל, עד שהם בפני עצמם לא יצטרכו לקדושת המקדש שהם בעצמם יהיו הבדים והארון והקדש והמקדש שישכון ה' עליהם בקדש והמקדש שיהיה בתוך בין נחלת השבטים (כמו שאמר ביחזקאל סי' מ"ח) יהיה רק שידעו הגוים שה' מקדש ישראל במה?
שיהיה מקדשי בתוכם, והנה המשכן עליהם הוא מצד כחם ואיתערותא דלתתא בלי עזר אלהי, והמקדש בתוכם הוא מצד עזר אלהי שמקדש אותם, וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל ע"י המקדש שבתוכם, והבן.