[ט, א]
קרבו פקדות העיר -
ראה שה' הפקיד מחבלים להשחית את העיר וקרא ואתם שיקרבו לשמור ולהכרית בכלי משחיתם.

[ט, ב]
והנה שישה אנשים -
ראה שישה מחבלים שהפקדו על העיר באים מדרך שער העליון ששם בית המלך, ואיש כלי מפצו בידו להשחית, ואיש אחד בתוכם לבוש בדים שהוא מלאך המלמד זכות, וקסת הסופר במתניו, לכתוב זכיותיהם בספר זכרון, והמליצה בזה כי שישה פקודי העיר רואי פני המלך הם השחיתו את העם והרגו הרג רב (ע"פ פקודתם) בסוף ימי המצור, כאילו שישה מלאכי משחית נתלבשו באלה לבלע ולהשחית, והם באו מבית המלך כי היו מרואי פניו, וירמיה היה כוהן לבוש בגדי הבד לשרת בקדש וקסת הסופר במתניו לכתוב נבואותיו על ספר, כמו שאמר לו ה' שיכתוב על ספר דברי נחמות אשר ראה (ירמיהו סי' ל') והוא התעסק להשקיט את העם וליעצם עצת שלום ואמת.

[ט, ג]
וכבוד אלהי ישראל -
ראה שהשכינה התחילה לנסוע מן הבית שזה סימן שהבית יוחרב, ויקרא אל האיש לבוש הבדים שהוא המלמד זכות.

[ט, ד]
ויאמר אליו -
צוה שהוא יעבר תחלה ויתוה תו וסימן על מצחות האנשים הצדיקים שהם נאנחים על התועבות הנעשות בעיר כדי שמלאכי חבלה לא ישלטו בהם.

[ט, ה-ו]
ולאלה -
הששה מחבלים אמר באזני שיעברו בעיר אחריו ויכו את כולם וצוה שלא יגשו אל הצדיקים שעליהם התו והסימן, וצוה שיחלו להכות אצל הבית המקדש, וכן היה שהחלו להכות האנשים הזקנים שעמדו לפני הבהמ"ק, והיו ממונים שם או עובדים עבודת המקדש.
והנמשל ששרי העם שהם פקודות העיר בעונות הדור נתן להם רשות מאת ה' להרוג בעיר, רק שה' ציווה לירמיה שיעבור בתוך העיר להחזירם בתשובה, ושיתוה סימן על מצחות האנשים שישמעו בקולו, כמו שאמר היוצא ונפל על הכשדים והיתה לו נפשו לשלל וחי, ולהמשחיתים אמר שיהרגו בעיר, כמו שאמר הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נחלמים בם עם הכשדים וכו' ואספתי אותם אל העיר ונלחמתי אני אתכם (ירמיה כא ה') רצה לומר שילחמו איש באחיו ע"י ה' ששם חרב מלחמה ביניהם, ושם אמר שהיוצא ונפל אל הכשדים וחי, וזה שאמר: ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו, רצה לומר שהוא ינצל מידם, ואמר וממקדשי תחלו כי החל המרד וההריגה בבהמ"ק בעת שנתאספו העם שמה, ושם החלו להכות בזקנים שהיו לפני הבית.

[ט, ז]
ויאמר -
אח"כ ציווה שיטמאו הבהמ"ק עצמו ע"י שימלאו חצרות המקדש בחללי חרב, ואחרי כן יצאו להרג בעיר, וכן עשו והכו בעיר, והמליצה שאחר שהחל המרד סביב המקדש, יתפשט ההריגה ביניהם בחצרות המקדש, ומשם התפשטו בעיר והרגו איש את אחיו.

[ט, ח
ויהי כהכותם -
וראיתי כי לא ישאר רק אני לבדי שלא היו צדיקים ביניהם, ואמר, המשחית אתה וכו' בשפכך חמתך על ירושלם, רצה לומר אחר שאתה רוצה לשפוך חמתך על ירושלים העיר עצמה לשרפה באש, ובזה תשוכך חמתך ותכלהו על העצים והאבנים ודי בזה ולא תשחית את ישראל.

[ט, ט]
ויאמר אלי -
השיב שהעון שלהם גדול במאד מאד שכל הארץ מלאה דמים ורציחה והעיר ששם השופטים לעשות משפט בארץ מלאה הטיית דין כי מכחישים ההשגחה שאומרים שאין ה' משגיח בארץ ולכן -

[ט, י]
גם אני לא תחוס עיני -
כמו שהם אין חסים זה על זה כן דרכם בראשם נתתי מדה כנגד מדה.

[ט, יא]
והנה -
ע"ז בא מלאך המלמד זכות לסייע אותי, ואמר שעשה כמו שנצטוה, ושמצא שם צדיקים ראוים להנצל, והמליצה שירמיה בא בתפלתו, והודיע כי הוכיח את העם ושיש גם צדיקים השומעים לקולו, כמו שמבואר בירמיה שנמצאו גם כן שרים שהצילו אותו, ושהאמינו לדבריו.