[כא, א]

ויהי דבר ה', בן אדם שים פניך דרך תימנה -
הנביא היה בבבל ואמר לו האל שיפנה דרך דרום והיא ירושלם שהיא דרומה של בבל, כי בבל היא צפונית לירושלם כמו שאמר מצפון תפתח הרעה, אם כן ירושלם היא דרומה של בבל.

והטף אל דרום -
ענין דבור, וכן: אל תטיפו יטיפון.

והנבא אל יער השדה נגב -
קרא ירושלם יער השדה דרך משל כמו היער שיש בו עצים טובים ורעים, כן בירושלם צדיקים ורשעים ונספו הצדיקים שהיו מעטים בעון הרשעים שהיו רבים נספו בכללם, כמו שאמר: כי עד צדק ישוב משפט.
וכן אמר המלאך ללוט: פן תספה בעון העיר.

ותירגם יונתן:

שים פניך - קביל נבואה,

ותרגם:

והטף – ואליף,

ואמר:

תימנה – דרום,

נגב כפל הענין במלות שונות לחזק, כמנהג הנבואות בכל מקום.

[כא, ג]
ואמרת, הנני מצית בך אש -
ענין הדלקה והבערה, כמו: ויצת אש בציון.

כל עץ לח וכל עץ יבש -
משל כמו שפירשנו לצדיקים ולרשעים.

ויונתן תירגם:

הא אנא מגרי בך עמא דתקיף כאישתא ויקטול בך כל גבר עתיר וכל גבר מסכן לא ימנע בשלהוביתא דמשציא.

ובמקצת נוסחאות:

הא אנא מדליק בך אשתא ותקטיל בך כל אילן רטב וכל אילן יביש לא תטפי לשלהוביתא דמשיציא.

לא תכבה להבת שלהבת -
כפל הענין במלות שונות לחזק הדבר, כי להבת כמו שלהבת כלומר האש לא תכבה, כי בכל עת תעלה להבת עד שיכלו כולם בין גלות ובין חרב.

ונצרבו בה כל פנים -
מן צרבת השחין היא ועל שפתיו כאש צרבת, עניין שריפה ופירושו אותם שלא ימותו ישרפו פניהם מבשת וכלימה בגלותם.

מנגב צפונה -
מנגב שהיא ירושלם לצפון שהיא בבל.

ופירוש כל פנים - כל פני הגולים.
ויש לפרש כל פנים על שאר האומות והוא כמו שאמר למטה: תצא חרבי מתערה אל כל בשר

ופירוש מנגב צפונה –
כמו מנגב לצפון, כמו שלקו ישראל מנגב צפונה, כן ילקו שאר האומות ויגלו כמותם.

[כא, ד]
וראו כל בשר, בערתיה לא תכבה -
תירגם יונתן נוסחא אחת:

ארי אנא ה' אתייאנין ולא אתמנעון,

ולנוסחא אחרת:

ארי אנא ה' אדליקתה לא תטפי,

ופירושו וראו כל הכל יכירו כי מאתי הרעה הבאה לירושלם.

וכן אמר רב טבחים לירמיהו: ה' אלוהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה הדבר הזה:

[כא, ה]
ואמר אהה ה' אלוהים -
איך תשלחני אליהם לדבר דרך משל והנה המה אומרים לי, כשאני אומר להם הנבואות דרך משל, כמו הנבואות שקדמו כנבואת הנשר הגדול ונבואת אמך כגפן בדמך וכן השאר אומרים בעבורי.

הלא ממשל משלים הוא -
מדבר משלים הוא ואינו אומר על פי הנבואה, אלא להראות את עצמו כי הוא יודע למשול משל, לפיכך שונה אליו הדבר בענין זה מבואר בלא משל.

ואמר לו שים פניך אל ירושלם במקום דרך תימנה.

והטף אל מקדשים -
במקום והטף אל דרום.

והנבא אל אדמת ישראל -
במקום והנבא אל יער השדה נגב.

ואמרת לאדמת ישראל -
במקום ואמרת ליער הנגב.

והוצאתי חרבי מתערה -
במקום הנני מצית בך אש.

והכרתי ממך צדיק ורשע -
במקום ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש:

[כא, ו]
ויהי דבר ה' בן אדם, והטף אל מקדשים -
אמר לשון רבים, כי בית המקדש ג' בתים:
אולם,
היכל,
ודביר
לבד העזרות.

או אמר מקדשים - רמז לחרבן בית ראשון ולחרבן בית שני.

[כא, ח]
ואמרת, מתערה -
הוא תיק החרב.

ותירגם יונתן:

מלדנה,

והוא כמו בעברי: וישב חרבו אל נדנה.

וכן בארמית:

אתכרית רוחי אנא דניאל בגו נדנה,

בחלוף נו"ן בלמ"ד כמו נשכה ולשכה.

והכרתי ממך צדיק ורשע -
כמו שכתבנו למעלה, כי הצדיקים נספים בעון הרשעים וכן אמר: נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים.

ורב סעדיה פירש:
צדיק לבעל ורשע לבעל, כי מי שעובדו תמיד ובכל לב נקרא אצלם צדיק ומי שאינו עובדו תמיד נקרא אצלם רשע ושניהם רשעים אצל הקב"ה.
וכן מדבר עם יעקב מטוב ועד רע טוב היה אצל לבן, אם היה גוזל מיעקב רכושו ולא היה הורגו ורע אם היה הורגו, ושניהם רעים אצל יעקב.

ותירגם יונתן:

ואגלי מינך זכאך בדיל לשיצאה חייבך.

[כא, ט]
יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע -
בעבור שעשיתי נקמה גדולה בך ושמחו עליכם אויביכם ועזרו לי לרעה יותר מדאי, לכן ילקו כולם כמו שלקיתם אתם, זהו שנאמר לכן תצא חרבי מתערה.

אל כל בשר -
אל כמו על וכמוהו רבים.
ובאמרו כל בשר - רוצה לומר האומות שהתנבאו עליהם הנביאים.

מנגב צפון -
כמו שפירשנו למעלה אמר כמו שתכרות חרבי אתכם מנגב לצפון, שתגלו אתם שמה, ונכרתם בחרב מלך צפון, וכן ילקו שאר האומות על ידו והוא ילקה אחר כך על ידי מדי ופרס.

[כא, י]
וידעו, לא תשוב עוד -
לא תשוב אל תערה עד אשר תכרות האומות הנזכרות בדברי הנביאים.

[כא, יא]
ואתה, האנח בשברון מתנים -
כי כל הנאנח על צרה גדולה הוא כאילו נשברו מתניו ויפול מכובד האנחה.

ובמרירות -
רוצה לומר ובמרירות לב תאנח לעיניהם, כדי שישאלו אותך על מה אתה נאנח.

[כא, יב]
והיה, אל שמועה -
כמו על וכמוהו רבים.
ואמר שמועה, כי הם היו בבבל ותבא להם זאת השמועה מירושלם.

וכהתה כל רוח -
תקצר.
וכן רוח כהה, כי כהה לשון קצור ועצור וקטוע.

תלכנה מים -
תלכנה כמו מים שינועו ויזועו מרוב בהלה.

הנה באה ונהיתה -
הנה בקרוב השמועה הרעה באה לכם, וכן תהיה כמו שתשמעו.

[כא, יד]
ויהי, בן אדם, אמר חרב חרב הוחדה וגם מרוטה -
אמור להם כי זאת החרב הנזכרת שאמרתי והוצאתי חרבי מתערה הוחדה לכרות היטב ומהר וגם מרוטה שעברה החלודה מעל פניה כדי שתבריק ותפחיד בני אדם במראה, ופירש בפסוק הבא אחריו למען טבוח טבח וכפל חרב חרב, כדרך הנוהים והכואבים שכופלים דבריהם כמו מעי מעי ראשי ראשי.

ויונתן תירגם:

חרבא דמלכא דבבל תקטול וחרבא דבני עמון תיתני ותשיצי,

פירוש חרב בני עמון חרב ישמעאל, כי בעליס מלך בני עמון שלחו.

מרוטה -
ענין המריקה והעברת החלודה יפה, עד שתבריק כמו נחושת ממורט.

[כא, טו]
למען טבוח טבח -
בא שם הפועל עם הפעול לחזק הפעולה.
וכן למען בצוע בצע,
קצף ה' על אבותיכם קצף,
ומעלה מעל בה',
ויצם דוד צום והדומים להם, כמו שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו.

למען היה לה ברק -
היה מקור כמו היות וכן הבט ימין וראה.

מרטה -
משלא נזכר שם פועלו ודגש הטי"ת לתפארת הקריאה לחזק קריאת הטי"ת, כי כן דרך העברי ובמקומות רבים נמצא כמו זה במקרא, כמו שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו.

או נשיש שבט בני מואסת כל עץ -
או שמא תאמרו שנשיש ונשמח לזאת החרב, כי לא יצאה לנו אלא לאויבינו, לא נוכל לשמוח לה, כי לכרות שבט בני יצאה ומואסת כל עץ לכרות עתה, אלא שבט בני - זהו ישראל.

ויונתן תרגם הפסוק כן:

בדיל למקטל קטול אישתליפת וגו'.

[כא, טז]
ויתן אותה למרטה -
מקור בתוספת ה"א כמו לקרבה אל המלאכה, כי הה"א רפה ר"ל האל יתברך שהוציאה מתערה נתנה למורט.

לתפוש בכף -
שיתפוש אותה ההורג בכף אחר שימרטו אותה וכפל הענין עוד ואמר: היא הוחדה חרב והיא מורטה לתת אותה ביד הורג.

מרטה -
גם זה בדגש הטי"ת.

היא הוחדה חרב -
כמו הפוך, היא חרב הוחדה.
וכן: כל רבים עמים כמו: כל עמים רבים,
רבות עתים כמו: עתים רבות והדומים להם.

[כא, יז]
זעק והילל בן אדם -
כי היא הייתה בעמי החרב הזאת תהיה בעמי, לכן זעק והילל בן אדם, לא שתשיש כמו שאמר או נשיש.

היא בכל נשיאי ישראל -
כי יאשיהו מת בחרב, וכן יהויקים ובני צדקיהו שנשחטו לעיניו, וכן אותם שגלו בעבור החרב שעברה עליהם גלו.

מגורי אל חרב היו את עמי -
מענין ויגר מואב עניין פחד ויראה. פחדי חרב היו עמי קודם שבאה עליהם החרב, כמו שאמר חרב יראתם וחרב אביא עליכם ובאה מלת מגרי בסמוך על מלת אל, כמו שבא הסמיכות על מלת על ועל מלת את כמו והולכי על דרך שיחו ומשוש את רצין.

ויונתן תרגם:

כן צוח ואיליל וגו'.

לכן -
שהחרב הזאת היא בעמי ובכל נשיאי ישראל.

ספוק אל ירך -
אל כמו על.

[כא, יח]
כי בחן ומה -
כי החרב הזאת הוציאה לבחון בה בני אדם, וכל המריטה שנעשית להבריקה ולהפחיד בה בני אדם, כדי שישובו בני אדם לדרך הטובה, והוחדה לכרות בה - אם לא ישובו.

ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה -
ומה יהיה זה הבוחן?
אם גם שבט בני תמאס לכרתן, כמו שמואסת כל עץ.
מה יהיה הבוחן הזה?
הנה לשוא מורטה והבריקה, והברקת החרב היא משל להזהרת הנביאים.

ויונתן תירגם:

ארי איתנביאו עליהון נבייא ולא תבו וגו'.

[כא, יט]
ואתה בן אדם ותכפל החרב שלישיתה -
מלעיל והה"א נוספת והוא כמו שלישית, כלומר תכפל שלושה פעמים, לכך נקראת החרב שלישית, רוצה לומר שיהיו הצרות שונות ומשלשות עליהם.

יש מפרשים:
שלישיתה - גדולה כמו השליש אשר למלך ושלישים על כולו.

חלל הגדול -
דרך כלל, כלומר חללים רבים וגדולים שיפלו בה מלכים ושרים.

החודרת להם -
המכה אותם בחדרי בתיהם.
או שהיתה צפונה בחדר עד עתה שיצאת בעבורם.

ויונתן תירגם:

שלישיתה – תליתאה,

ותירגם:

החודרת להם - דמזיעא להון,

ותרגומו:
כמו הפוך החודרת, עניין חרדה.

[כא, כ]
למען למוג לב -
אמר כאן מלת הטעם ואות.
הטעם: כי די לו אם יאמר למען מוג לב או למוג לב מבלי זכר למען, והיא לתוספת דבר ולחזק הדבר, ופירושו בעבור שימס לבבם וירבו מכשוליהם.

והרבה -
מקור בשקל, והחיה אותם, הזנה הזנו.

על כל שעריהם נתתי אבחת חרב -
פירש עניין בעתה כמו אבעת בך, כך פירשוהו המפרשים לפי ענינו, כמו ברק חרב והדומה לו.

ויש מפרשים:

אבחת - טבחת בחלוף אל"ף בטי"ת באלפא ביתא דא"ט ב"ח.

ויונתן תירגם:

קטלי חרבא.

אח עשויה לברק -
אוי, וכן אמר אח.

וכן תירגם יונתן:

ווי.

ואחי רבי משה ז"ל פירש:

ענין אנחה ונפלה הנו"ן כנו"ן אמן מאמת, אמר כי זאת החרב עשויה לברק המעשה שנפל בה והיא המריטה נעשה בה לברק, כלומר להיות ברק להפחיד בה בני אדם.

מעטה לטבח -
לפי ענינו כמו הוחדה, כמו שאמר למען טבוח טבח הוחדה ואין למלה הזאת חבר לפי הענין.

ואדוני אבי ז"ל כתב:

כי פירושו מלשון והוא עוטה מעיל, אך מעטה מבנין פועל הדגוש כמו מגולה מן גלה מכוסה מן כסה וענינו כענין לוטה בשמלה, כלומר מעוטה עד עתה שגלתה לטבח.

ויונתן תירגם:

וי חרבא אשתליפת למקטל אשתנינת לשיצאה.

[כא, כא]
התאחדי הימיני השימי השמילי -
השמילי בחסרון אל"ף שמאל, כי איננה עקרית כי אם למשך אמר כנגד החרב, התאחד באחת הפאות כי לא נכר בך אנה פניך מועדות, או לצד ימין שהוא ירושלים או לצד שמאל שהוא בבל.

ופירושו השימי - שימי פניך לצפון, השמילי שם או פירוש השמילי לרבת בני עמון, כמו שאמר אחרי זאת רבת בני עמון ואת יהודה.

ויונתן תירגם:

אישתליפי וקטילי מדרומא ושיצי מן ציפונא לאן אפך מזמנין.

[כא, כב]
וגם אני אכה כפי אל כפי -
אמר לפי שאמר הנביא והך כף אל כף, אמר לו האל יתברך גם אני כמוך אכה כפי אל כפי אמר דרך משל, אכה כפי אל כפי על ירושלים ועל ישראל, כי עליהם מועדות פני החרב הזאת והם בהבריקי אותה על פניהם, לפיכך ילקו בה.

והניחותי חמתי -
ובזה תנוח חמתי אחר שאנקם מהם, על דרך וחמת המלך שככה.

אני ה' דברתי -
ובידי לקיים מה שדברתי.

ויונתן תירגם:

ואף אנא אייתי פורענות וכו'.

[כא, כד]
ויהי דבר יי, ואתה בן אדם שים לך -
תחשב בלבך שיהיו שנים דרכים, או תקן לך ועשה שני דרכים כענין קח לבנה והכל במראה הנבואה.

לבא חרב מלך בבל -
שחרב מלך בבל יבא על אחד משני הדרכים והיא החרב שהוצאתי מתערה והוחדה ומרטה ונתתי ביד הורג וההורג הוא מלך בבל.

מארץ אחד יצאו שניהם -
שני הדרכים יצאו מארץ אחת והוא בבל.

ותירגם יונתן:

ממדינתא חדא יפקון תרויהון,

וזכר ארץ בלשון זכר ואמר אחד והוא כמו ולא נשא אותם הארץ.
או פירוש אחד על המלך, כאילו אמר מארץ מלך אחד.

ויד ברא בראש דרך עיר ברא -
ויד - פירושו מקום, כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה.

ברא -
צווי. מענין ברו לכם איש, שהוא עניין בחירה אלא שמלת ברו מן הקל ומן בעלי הה"א וברא מן הדגש ומבעלי האל"ף וכמוהו ובראת לך שם.
אמר בחר לך מקום שיפנו אליו שני דרכים, כי כן יעשה מלך בבל יעמוד על אם הדרך לראות באי זה דרך ילך, ואמר עוד זה המקום ברא בראש דרך עיר ברא - אותו דרך שיהיה מבואו לעיר.

ותירגם יונתן:

ואתרא אתקין בריש פרשות אורח קרתא אתרא אתקין פרשות,

כמו שמצאנו בדברי רבותינו ז"ל בפרשת דרכים:

[כא, כה]
דרך תשים, את רבת בני עמון -
כמו אל וכן ואת יהודה כמו ואל יהודה.
וכן והראה את הכהן, כמו אל.

בירושלים בצורה -
יהודה היושב בירושלים שהיא עיר בצורה וחזקה וחושבים להשגב בה, אמר החרב שתבא, תבא לאחת משתי הערים האלה וזכר רבה וירושלים שהם ערי הממלכה.

ויונתן תירגם:

ארחא אתקין דייתון בה קטולי חרבא וגו'.

[כא, כו]
כי עמד מלך בבל אל אם הדרך -
כמו על וכמוהו רבים ונקראת אם הדרך, שהדרכים פונים אליה והיא להם כאם והם לה כבנות.

לקסם קסם -
לראות בקסמיו לאיזה דרך ילך, אם לדרך שהיא לירושלים, או לאותה שהיא לרבת בני עמון.
ובאמרו לקסום קסם - בא שם הפועל עם הפעול לחזק הפעולה, כמו למען טבוח טבח והדומים לו שכתבנו ואחר שאמר לקסם דרך כלל פירש הקסם מה הוא ואמר.

קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד -
וכל זה ממעשי הקסם.

ופירוש קלקל –
כמו והוא לא פנים קלקל והוא שמחדדין ומלטשין פני ברזל החץ, עד שיהיה בהיר מאד ורואין בו בעלי הקסם כמו שרואים בבוהן היד בצפורן לבהירות הציפורן.
וכן רואים בסיף וכן במראה וכן רואים בכבד, שיש לו בהירות.

ותרפים -
הם צלמים וראו בהם העתידות ובשלשת מיני קסם אלה ראה נבוכדנצר אם ילך לירושלים שהיתה לצד ימינו, או לרבת בני עמון שהיתה לצד שמאלו ונפל לו הקסם לירושלים.

ואדוני אבי ז"ל כתב:

קלקל - עניין קלות, כלומר ירה החצים והפריחם באויר לראות לאי זה צד יפלו.

וכן תירגם יונתן:

קשת בגירריא.

[כא, כז]
בימינו -
מבואר הוא בפסוק של מעלה מזה.

לשום כרים -
נגידים, שרי חיילות.
וכן ושים עליה כרים.

ואדוני אבי ז"ל פירש:

כרים – כבשים, כמו עם חלב כרים ואלים והוא שעושין אילי ברזל לנגח החומה.

לפתוח פה ברצח -
שיפתח בו נבוכדנצר פיו וכן שרי החיל ברצח לעם, כלומר שירצחו כל הנמצא בעיר.

להרים קול בתרועה -
שירומו כולם קול בתרועה, להבהיל העם אשר בעיר.

לשום כרים על שערים -
כשיסגרו אנשי העיר השערים ישימו כרים עליהם לשברם ולהכנס בהם לכל אחד מן הפירושים שפירשנו במלת כרים לפי עניינו.

לשפוך סוללה -
כתרגומו:

למצבר מליתא,

והוא שצוברים עפר נגד החומה ועושים תל גבוה מן החומה להלחם משם ולהכנס בעיר.

לבנות דיק -
הוא מגדל עץ שעושים נגד העיר לכבשה.

[כא, כח]
והיה להם כקסום שוא בעיניהם -
כקסום כתיב בוי"ו וקרי בלא וי"ו בקמץ חטף והוא מקור, אמר כי בעיני ישראל היה קסם נבוכדנאצר כמו אם היה קסם שוא שהיו בוטחים על דברי נביאי השקר שהיו מבטיחים אותם על שקר, שלא תנתן העיר ביד מלך בבל.

שבועי שבועות -
כאילו היו הכשדים שבועי שבועות להם, כלומר כאילו נשבעו להם שבועות רבות.

והוא מזכיר עון להתפש -
וזה הדבר היה מזכיר להם עון שיתפשו בו, כי הנה צדקיהו מלכם לא שמר שבועתו למלך בבל כמו שאמר: וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ואיך יחשבו שישמרו להם הכשדים שבועתם ואפילו אם נשבעו להם כי הם אינם שומרים שבועתם, כמו שאומר: על כן אלה אכלה הארץ.
וכן אמר: רצוח ונאוף והשבע לשקר.

שבועי -
שם תאר בשקל השכיני באהלים.

ואדוני אבי ז"ל פירש:

והיה להם כקסום שוא בעיניהם - הכשדים חשבו להם כי הקסם היה כזב כי דעתם היה לבני עמון והאל יתברך משכם לירושלים, בעבור שלא המתין על חלול ה' שחלל צדקיהו וזהו שבועי שבועות להם, והוא מזכיר עון להתפש, הזכיר עונותיהם האחרים.

ויונתן תירגם:

והוה להון קיסומיהון וגו',

תירגם:

שבועי שבועות - כמו שבעה שבועות.

[כא, כט]

לכן כה אמר, יען הזכרכם -
עונכם כמו שאמר מזכיר עון.

הזכרכם -
מקור מבנין הפעיל ובא בפתח, כמו: ואון ותרפים הפצר.
אמר בעבור שאתם מזכירים לפני עונכם והוא עון שבועת שקר.

ובמה אתם מזכירים אותם?
בהגלות פשעיכם להראות חטאתיכם בכל עלילותיכם, כי בכל מעשיכם יש פשעים וחטאות נראים ונגלים לכל, כל שכן לי ובזה אתם מזכירים העונות הישנים עם החדשים והחמורים עם הקלים. יען הזכרכם בעבור שאתם נזכרים לפני כאנשים חוטאים ופושעים, לפיכך בכף תתפשו.

ופירש בכף –
בפת"ח הבי"ת מורה על ה"א הידיעה, רוצה לומר בכף הידוע והוא כף מלך בבל.

וכן תירגם יונתן:

ביד מלכא דבבל תתמסרון.

[כא, ל]
חלל רשע -
חלל -
כתרגומו:

חייב קטלא,

ויש לפרשו כמשמעו, כמו: אשה זונה וחללה:

נשיא ישראל -
הוא צדקיהו.

אשר בא יומו -
הגיע זמנו להסיר ממנו המלוכה.

בעת עון קץ -
בעת שעונו גרם לו הקץ שהוא קצו וסופו במלוכה.
ומה שאמר עון קץ, שסמך עון אל קץ, רוצה לומר העון שבעבורו בא קצו והוא עון שבועת שקר שהשביעו נבוכדנצר באלהים והוא מרד בו, ובזה עלה להפר ברית, לפיכך עלה עליו נבוכדנצר ועור עיניו והגלהו והחריב הארץ.

ותירגם יונתן:

דמטא יום תבריה עידן תושלימת חובוהי,

פירשו כמו הפוך:

[כא, לא]
כה אמר אדני ה' הסיר המצנפת והרים העטרה -
הסיר והרים - עניין מקור.
וכן הגבה והשפל - כאילו אמר אסיר המצנפת וארים העטרה מעל ראש המלך, ר"ל שיסיר מעל ראש המלך מלכות יהודה שיגלה המלך צדקיהו לארץ אויביו.

ויונתן תרגם:

אעדי מצנפתא משריה כהנא רבא ואבטל כיתרא מצדקיהו מלכא,

ואני תמיה למה זכר שריה כי יהוצדק בנו הוא שגלה עם צדקיהו?!

זאת לא זאת -
העטרה שהיא היום לא תהיה זאת, כמו שחושב צדקיהו שתתקיים מלכותו, לא תהיה זאת העטרה לו אלא למי תהיה?

השפלה הגבה -
יהויכין שגלה כבר והיה שפל, אגביה אותו כי זרובבל בנו היה מלך בשובו מגלות בבל וגם הוא בגלותו נשא אותו אויל מרודך וישם כסאו גבוה וגו'.

והגבוה השפל -
צדקיהו שהיה גבוה ונתגאה ומרד במלך בבל אשר השביעו באלהים, אשפיל אותו שלא יהיה עוד מלך מזרעו שהרי בני צדקיהו שחט מלך בבל לעיניו והמלכות עמדה מיהויכין.

השפלה -
הה"א בו נוספת כי המלה מלעיל והוא כמו השפל, כמו שאמר והגבוה השפל ועוד כי אלו הייתה לנקבה היה אומר השפלה השי"ן בשוא.

[כא, לב]
עוה עוה עוה אשימנה -
ענין עוה כמו ועות פני ה' אמר זאת העטרה אשימנה עוה, שלא תשיב ליושרה ולמתכונתה עד זמן רב.

ואמר שלושה פעמים עוה, כי ג' דורות הייתה בטלה העטרה אחר הגלות, והם: אסיר שאלתיאל פדיה ובדור הרביעי שהוא זרובבל הושבה העטרה לישנה.

גם זאת לא היה -
גם זאת השפלות שהיתה לא הייתה לעטרה, כי אע"פ שהיו חייבים בני יאשיהו יהואחז ויהויקים ויהויכין ואף על פי שלקו כל אחד בעצמו, לא הוסרה העטרה עד צדקיהו שבא נבוכדנצר.

אשר לו המשפט ונתתיו -
בידו כי הוא לקח המשפט מצדקיהו שהיה חייב, זהו שאמר: עד בא אשר לו המשפט ונתתיו.

[כא, לג]
ואתה בן אדם, ואל חרפתם -
שחרפו וגדפו את ישראל ושמחו להם בגלותם וצאתם מארצם, לכן הנבא אליהם ואל חרפתם כי החרב שהוחדה לישראל פחותה גם כן להם, ואם לא תהיה עתה על ידי נבוכדנצר תהיה על ידי מדי ופרס, כי מתחלה כבשם מלך בבל והיו לו עבדים ואחר כך מרדו בו כמו שמרד צדקיהו, לפי שהיה מגמת פניו אל בני עמון ואל ירושלים ונפל גורלו על ירושלים והחריבה ושב לו לארצו ולא הלך אל בני עמון, לפיכך חרפו בני עמון את ישראל בגלותם וחרפתם ואמר גם כן בנבואת צפניה שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון.

פתוחה -
החרב שהיתה פתוחה לישראל, כן תהיה פתוחה לבני עמון.
ואומר פתוחה - לפי שהוציאה מתערה כי כשהיא בתוך תערה היא סגורה וכשהוציאה מתערה היא פתוחה.

ויש מפרשים:
פתוחה - כמו לטושה, וכן חרב פתחו רשעים ואין צורך להוציא מענין פתחו.

וכן תירגם יונתן:

אשתלפת.

לטבח מרוטה -
מבואר הוא.

להכיל למען ברק -
פירוש החרב הוחדה ומורטה לסבול ולהחזיק הרג רב ולמען הראות ברקה להפחיד העמים.

להכיל -
כמו: ונורא מאד ומי יכילנו.

ואדוני אבי ז"ל פירש:

להכיל כמו להאכיל, וכן אזון עד תבונות כמו אאזין ולא יהל שם ערבי, כמו לא יאהל והאדם האוחז החרב הוא המאכיל והחרב אוכלת והחללים אכולים להאכיל הוחדה למען ברק מרוטה.

ופירוש למען ברק –
למען היות לה ברק, כמו שאמרנו למעלה למען היה לה ברק מרוטה.

ועל הדרך הזה תירגם יונתן:

אישתנינת לשיצאה בדיל למיהוי לה צחצוחין תירגם להכיל לשיצאא.

[כא, לד]
בחזות לך שוא -
אמר כנגד בני עמון ואמר לשון נקבה כנגד הכנסה, אמר בעת שיהיו חוזיך וקוסמיך חוזים וקוסמים לך שוא וכזב בהבטיחם אותם שלא תבא החרב עליך, ולא ידעו כי החרב פתוחה:
לתת אותך אל צוארי חללי רשעים, כמו עם, כלומר עם צוארי החללים ביד החרב.

וכן תירגם יונתן:

למימסר ית צוארך בצוארי קטיליא רשיעיא

ואלה החללים אמר על חללי רשעי ישראל שנפלו בחרב, אמר כי גם בני עמון יפלו בחרב כמו שנפלו בני ישראל אשר בא יומם בעת עון קץ וכבר פירשתי למעלה עון קץ.

ותירגם יונתן:

דמטא יום תברהון עידן סעורן בישתהון.

[כא, לה]
השב אל תערה -
השב מקור השי"ן בפתח מקום צרי ופירושו בתמיה, כלומר סבורה את שאשיב החרב אל תערה אחר שתכרות ישראל?!
לא כן, לא אשיבנה אל תערה עד שאשפוט אותך בה.

במקום אשר נבראת בארץ מכורותיך אשפוט אותך -
ר"ל בארץ בני עמון שנבראו שם מקדם וגרו בה עד היום, שם אביא להם החרב ושם אשפוט אותם שלא יצאו ממנה לארצות אחרות, מרוב בטחם שלא תבא עליהם חרב אויב.

מכורותיך -
כמו מגורותיך.

[כא, לו]
ושפכתי עליך זעמי, אפיח עליך -
מענין נופח באש פחם ואף על פי שהם שני שרשים וכן אמר למטה: ונפחתי עליכם באש עברתי, ר"ל אבעיר אש עברתי עליך כמו שנופחים באש להבעירו.

וכן תירגם יונתן:

באשתא פורענותי אתקיף עלך.

בוערים -
כסילים ונמהרים שיהרגו פתאום, כמו: בינו בוערים בעם.

ויש לפרש בוערים - מענין כאש תבעיר יער, כלומר מכלים ושורפים.

וכן אמר המסרה:

על בינו בוערים - בתרי לישני

ויונתן תרגם:

בוערים רשיען.

חרשי משחית -
שהם אומנים להשחית.

משחית -
שם כמו השחתה, וכן: תהרגו למשחית.

[כא, לז]
לאש תהיה.-
אמר תהיה לשון זכר הנמצא,
ואמר דמך ואמר תזכרי לשון נקבה הנמצאת,
כי כן דרך המקרא כמו שכתבנו כמה פעמים כי כשידבר לשון זכר ידבר כנגד העם וכשידבר לשון נקבה ידבר כנגד הכנסה והעדה שהוא לשון נקבה ושניהם עניין אחד.

דמך יהיה בתוך הארץ -
הפך ארץ אל תכסי דמי, רוצה לומר שלא ינקם דמך, זהו שאמר לא תזכרי.