[ד, א]
ואתה בן אדם קח לך לבנה -
למה ציווה לו לבנה ולא אמר לו שיצור על לוח כל הענין, לפי שבונים בלבנים הערים או באבנים תהיה הלבנה משל בזה, והלבנה נחה לחקק בה יותר מהאבן.

ויונתן תרגם:

לבנה אבנא.

[ד, ב]
ונתת, ובנית עליה דיק -
מגדל עץ שבונין נגד העיר לכבשה.

ושפכת עליה סוללה -
כתרגומו:

ותבצר עלה מליתא,

והוא ששופכים עפר בחפירות שסביב העיר למלאתם ולעשות מן העפר תל גבוה, כדי לעלות עמנה אל החומה או להלחם.

ושים עליה כרים סביב -
נגידים ושרי חיילות.

ואדוני אבי ז"ל פירש:

כרים - כבשים כמו עם חלב כרים והדומים לו, והוא שעושין אילי ברזל לנגח החומה.

[ד, ג]
ואתה, מחבת ברזל -
מחבת אין לו עניין קבול אלא שהיא פשוטה יותר מפרור ושאר כלי ברזל לדמותה לקיר, וענין קיר ברזל לשני דברים האחד לחזק הברזל שלב ישראל חזק כברזל והשחרות לשחרות הברזל משל לעונותיהם שהם שחורים וכעורים כמו שדמה אותם לתאנים השחורים והם רחוקים מלהלבין והם מבדילים בינם לבין אלהים, כקיר המבדיל בין בית לבית וענין והכינות את פניך אליה כי פני ה' אליהם אם ישובו אליו או עניין הכנת פנים כמו ושמתי את פני באיש ההוא ומה שאמר וצרת עליה אחר שאמר והיתה במצור רוצה לומר וצרת עליה עד רדת חומותיה.

אות היא -
כי כן יצורו האויבים על ירושלם, עד בקעם אותה.

[ד, ד]
ואתה שכב -
עוד ציווה שיעשה אות אחר להם.

שכב על צדך השמאלי -
לפי שרוב שכיבת האדם היא על צדו השמאלי, לפיכך ציווה לשכב עליו על עון בית ישראל שהם הרוב וצוה לו שישכב עליו ש"צ יום כי כן היו שני עונם.

ורש"י ז"ל פירש:

לפי ששמרון הייתה לשמאל ארץ יהודה כמו שכתוב ואחותך הגדולה שמרון היושבת על שמאלך, לפיכך ציווה לו לשכב על שמאלו לשאת עון בית ישראל.

ופירוש תשא את עונם - תסבול עונם, כי השכיבה על צד אחד זמן רב שלא יהפך לצד אחר הוא קשה מאד והנה זה היה למופת להם, כי השנים שלא עבדו האל עבדו הגוים וסבלו עבודתם הקשה וכל השכיבה הזאת ואע"פ שארכו הימים הכל היה במראה הנבואה.

[ד, ה]
ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלוש מאות ותשעים יום -
רוצה לומר שנתן לו ימים במספר כנגד השנים שחטאו יום לשנה יום לשנה.

ושני עונם -
היו שלוש מאות ותשעים שנה ורובם מצאנו בפירוש כי בימי השעבוד אשר בין שופט לשופט שהיו עושים הרע בעיני ה' היו משועבדים לגוים מיהושע ועד שמשון, תמצא בחשבון קי"א שנים ובימי מלכי ישראל שעשו הרע בעיני ה' והיו בשעבוד מלכי העכו"ם תמצא בחשבון מירבעם עד הושע מאתים וארבעים ואחת שנה, הרי שלוש מאות וחמשים ושתים חסרו שלשים ושמנה הוסף בהם עשרים של שמשון שהיו מושלים בהם פלשתים, לפי שהיו עושים את הרע בעיני ה' כמו שכתוב הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים, אף על פי שהושיעם שמשון לא הייתה תשועה שלמה, לפי שלא היה לבם שלם עם ה' חסרו עדין שמונה עשרה שנה, אלו שמנה עשרה שנה היו בין ימי שמגר שלא נתפרשו שלא הייתה תשועתו אלא מעוטה.
וכן כתיב: בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות ובין ימים שבין שמשון לעלי, שנאמר: בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה ואז נעשה פסלו של מיכה כמו שפירשנו במקומו ותימה הוא מה שתרגם יונתן.

את שני עונם - על חד תרין בחוביהון.

[ד, ו]
וכלית את אלה -
רוצה לומר כי אחר שגלו עשרת השבטים החלו מלכי יהודה לעשות הרע בעיני ה', כי בשנת שש לחזקיהו גלו ואחרי מות חזקיהו החלו לעשות הרע בעיני ה' ואף על פי שאחז היה רשע, לא נגזרה גזרה בחרבן ירושלם עד מנשה, שנאמר עליו: אשר עשו האמורי אשר לפניו ויחטיא גם את יהודה בגלוליו ונאמר: הנני מביא רעה על ירושלם וגו' ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה את הצלחת והנה מנשה מלך חמישים וחמשה שנה ועמד ברשעו עשרים ושתים שנה ועשה תשובה כדברי בעל הדרש וסמך זה לפסוק: ויעש אשרה כאשר עשה אחאב.

וכמה מלך אחאב?
עשרים ושתים שנה וזה הדרש רחוק כמו שכתבנו הטעם בספר מלכים, ולפי זה הפירוש נחשב עשרים ושתים למנשה ושמנה עשרה ממלכות יהויקים וצדקיהו ואע"פ שמלכו בין שניהם עשרים ושתים לא נחשב הארבעים שנים האחרונות לצדקיהו, שהיתה הארץ חרבה רבה ולפי דעתי כי הארבעים שנה נחשבים כולם למנשה, כי בעונותיו חרבה הארץ כי לולי כובד עונותיו היה האל סולח לעונות הבאים אחריו ולצדקיהו וליהויקים תלה בחטאות מנשה, כמו שאמר ביהויקים: אך ע"פ ה' הייתה ביהודה להסיר מעל פניו בחטאות מנשה ולא אבה ה' לסלוח וכן אמר בצדקיהו: כי על אף ה' הייתה בירושלם וביהודה עד השליכו אותם מעל פניו וארבעים שנה היה מנשה ברשעתו והיה בתשובה חמש עשרה שנה.

הימיני -
כתוב, הימני קרי.

[ד, ז]
ואל מצור ירושלם תכין פניך -
אמר לו כי בשכבו על הצד יהיו פניו כנגד הלבנה שחקק בה ירושלם והמצור.

וזרעך חשופה -
מגולה, כי הרוצה להכות ולהלחם בחזקה חושף זרועו מן הבגד שעליו וכן חשף ה' את זרוע קדשו.

ויונתן תרגם:

ודרעך תתקף.

ונבאת עליה -
בעוד שתצור עליה תנבא עליה ותאמר לה דברי מוסר ושתהיה נכבשת אם לא תשוב.

[ד, ח]
והנה נתתי -
כאילו נתתי לך עבותים שלא תוכל להתהפך מצדך אל צדך עד שתשלים ימי המצור שהם ארבע מאות ושלשים.

ומלת מצוריך כתיב ביו"ד הרבוי האחד מצור שמרון והאחד מצור ירושלם, ואלו הארבע מאות ושלשים שנה שהיו ברשעם בטלו השמטות והיובלות ותמצא בהם שבעים שמטות וכנגדם היו בבבל בגלות שבעים שנה, כמו שאמר: אז תרצה הארץ את שבתותיה.

וכיצד הם ע' שמטות?
בשלש מאות וחמשים שנה יש חמישים שמטות, נשארו לך מן הארבע מאות ושלשים שמנים שנה בחמשים שנה שבע שמטות, הרי הם חמישים ושבע שמטות נשארו שלשים שנה שבהם ארבעה שמטות ועוד שתי שנים, הרי לך שישים ואחד שמטות, ובארבע מאות שנה שמנה יובלים הם שישים ותשעה שמטות שבטלו והשמטה האחת למלאת שבעים, תחשוב ב' שנים שנשארו לנו משלשים וארבע שנים שלא חשבנו לצדקיהו, הרי שש שנים ובשביעית גלו ולא הספיק להם לשמוט אפילו אם רצו.

[ד, ט]
ואתה קח לך חטין -
בנו"ן כמו במ"ם.
וכן לקץ הימין, כמו הימים.
את קול הרצין, כמו הרצים, והדומים לו, ציווה לו גם זה לעשות לאות לבני ישראל כי יאכלו במצור אלה המינים מעורבין מפני הרעב, שלא יברור אדם חטים למאכלו אלא יאכלם עם המינים הפחותים מעורבים מפני הרעב.
ופול ועדשים - ידוע ולא יעשה אדם מהם לחם אלא בימי הרעב.
ודוחן - הוא שקורין לו בלע"ז מיליי"ו.
וכסמים - בדגש בסמך והוא שקורין בלע"ז ש"יגלא.

בכלי אחד -
כלומר שתערבם כולם והכל במראה הנבואה.

אשר אתה שוכב על צדך -
ולא אמר השמאלי כי למספר הימים שזוכר ידוע שעל השמאלי אמר או אמר על דרך סתם לכלול שניהם וזכר מספר הימים של השמאלי והוא הדין לימינו גם כן ארבעים יום ציווה שיאכלנו כי גם כן היו בני יהודה במצור וברעב.

[ד, י]
ומאכלך, במשקול -
בחולם בשקל מזמור וזה אות לבני ישראל כי במשקל יאכלו לחמם מפני הרעב ולא יאכלו פעמים ביום אלא פעם אחת בין היום והלילה - מעת לעת מחסרון הלחם.

[ד, יא]
ומים במשורה תשתה -
אמרו רבותינו ז"ל:

כי משורה מדה קטנה אחד משלשים בלוג ומה שאמר ששית ההין לא אמר שהמשורה ששית ההין אלא שלא ישתה מעת לעת אלא ששית ההין ומאותו ששית ישתה במשורה מעט מעט, שלא ישבע מהמים באחת מן הפעמים אלא מעט מעט ישתה, אות לבני ישראל שלא יהיה להם מים ומה שישתו מהם יהיו מעט במדה מחסרון מים בירושלם כל ימי המצור, שהיה משנת תשע לצדקיהו עד שנת אחד עשר:

[ד, יב]
ועוגת שעורים תאכלנה -
חסר כף הדמיון כמו לב שמח ייטיב גהה וזולתה, רוצה לומר וכעוגת שעורים כך תאכלנה כאילו הייתה עוגת שעורים לבדם בלא ערוב, כי המעורב מכל אלו המינים קשה לאוכלה ולא אמר כעוגת חטים כי זה רחוק שיאכל בתאבון העוגה המעורב כעוגת חטים לבדם.

והיא בגללי צואת האדם -
מלת והיא מורה על פירושינו כי עוגת שעורים היא דמות, כי אילו היה אומר עוגת שעורים על העוגה המעורבת וסמכה לשעורים לומר שרובה שעורים, היה אומר ובגללי צואת האדם לא היה אומר והיא, אלא אמר והיא שב אל העוגה המעורבת.
גם לפירוש שפירש עוגת שעורים שתהא עריכתה כעריכת עוגת שעורים שאינה נאה, לא היה לו לומר תאכלנה אלא תעשנה.

תעוגנה לעיניהם -
תעוגנה הנשים.

ויש אומרים:

כי הנו"ן והה"א לפעלה והיתה הנו"ן ראויה להדגש, פירוש אתה בעצמך תעוג אותה.

וכן תרגם יונתן:

תחררינה,

רוצה לומר תאפנה על הגחלים כי לפיכך נקראת העוגה חררה.
וענין תעגנה - תעשה החררה והמעשה לעוגה היא אפיתה ואמר לו שיאפה אותה בגללי צואת האדם ונקראת הצואה היבשה גלל, לפי שהיא מתגלגלת ואמר לו שידליק גללי צואת האדם ויאפה בהם העוגה והוא דבר טמא ומאוס, והיא אות לבני ישראל שיאכלו לחמם טמא בגוים

ופירוש לעיניהם –
לעיני בני ישראל, כדי שיראו כי אות היא להם.

[ד, יג]
ויאמר ה', את לחמם טמא -
כי בגלותם בין הגוים לא יוכלו לשמור מאכלם מטומאה ולא יוכלו לאכול בנקיות.

[ד, יד]
ואומר, הנה נפשי לא מטמאה -
לא נפשי ולא גופי אינה מטומאים, לא נפשי ממחשבה רעה ולא גופי ממאכל טמא, וזהו שאמר: נבלה וטרפה לא אכלתי, כי הכהנים מוזהרים על הנבלה ועל הטרפה יותר מישראל מפני הטומאה.
וכן כתיב: כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים לטמאה בה:

מנעורי -
אפילו מנעורי נזהרתי מטומאה.
וכן: ולא בא בפי בשר פגול, שהכהנים מוזהרים עליו ואיך תאמר לי שאעשה לחמי בדבר טמא ומאוס.

ורז"ל פירשו:

הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה ונבלה וטרפה לא אכלתי - שלא אכלתי מבשר כוס, כוס מעולם פירוש בהמה מסוכנת שאומרים עליה שחוט שחוט, כלומר ממהרים לשחטה שלא תמות.

כוס כמו נכוס, תרגום:

שחוט,

כי אם רוצה לומר נבלה וטרפה ממש, מאי רבותיה דיחזקאל.

ולא בא בפי בשר פגול -
שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם.

משום דרבי נתן אמרו:

שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.

[ד, טו]
ויאמר אלי, צפועי -
כתיב בוי"ו וקרי צפיעי ביו"ד, ואותיות אהו"י מתחלפות.

וצפיעי הבקר –
פירוש גללי הבקר וצפיעי כמו צואות עניין יציאה היא וכן הצאצאים והצפיעות וצואת הבקר אינה מאוסה כצואת האדם.

[ד, טז]
ויאמר, מטה לחם -
מסעד, כמו שהמטה מסעד האדם החלוש, וכן אמר בתורה בקללות בשברי לכם מטה לחם עתה פירש מה שאמר לו שיאכל לחמו במשקל וישתה מימיו במשורה, כי אות היא לבני ישראל.

ובדאגה -
שידאגו ויפחדו באכלם שיחסרו לחם ומים.

ובשממון -
בתמהון לבב.

[ד, יז]
למען -
עתה פירש הדאגה לפי שיחסרו לחם ומים.

ונשמו איש באחיו -
כלומר איש את אחיו שלא יהיה לאחד יתרון על חברו.

ונמקו -
ימק לבבם מרוב צרות וכל זה בעונם שיכירו כי הם גרמו להם זה, כי עונם גרם להם כל זה.