[ט, א]
ויקרא, פקדות העיר -
האנשים הפקודים על אנשי החיל.
וכן וישם הכהן פקודות על בית ה' וסמכת אל העיר.

ואמר: פקדות העיר –
שבאו אל העיר תחילה והחיל אחריהם ואלה פקדות העיר שמבואר, שהיו שישה אנשים והשביעי בתוכם שהיה סופר המלך אלה הם שבעת השרים שבאו אל העיר כאשר הובקעה העיר, כמו שנאמר בספר ירמיהו, והם: נרגל שראצר שמגר נבו שר סכיס רב סריס נרגל שראצר רב מג ואע"פ שהם שמנה הראשון פקיד על השבעה ולא נמנה עמהם והראה לו השם יתברך במראה הנבואה, כי בזה הדרך תלכד ירושלם.

ואיש כלי משחיתו -
כלי בחיריק כי הוא יחיד, וכן: כלי מפצו.

משחתו -
בצרי והוא שם וכמוהו שם, אבל הוא בחירק תהרגו למשחית, חרשי משחית.

[ט, ב]
והנה שישה אנשים -
פירשנוהו על דרך פשוטו ועל דרך משל, הם שישה מסכים והשביעי ביניהם שהוא לבוש בדים, וידוע כי בדים הם בגדי פשתן המגוהצין והוא הסופר הגדול ומנהיג העיר, והוא הזורק אש בעיר ואלה הם פקד' העיר.

ובדברי רז"ל:

מאי ניהו שישה אנשים?
משבר משחית מכלה קצף אף וחמה:

שער העליון -
פירשו רבותינו ז"ל:
שהוא שער מזרחי ונקרא עליון שהוא מלמעלה מעזרת ישראל.

אשר מפנה צפונה -
מזרחי צפוני היה וכבר פירשנו הטעם למה הראה המראה בצפון, ובבל היא מזרחית צפונית לארץ ישראל.

מפנה -
פעול בשקל אשר אתה מראה בהר.

מפצו -
כמו משחיתו, שזכר כי מפץ שם כלי הוא שמשברים הסלעים בו.
וכן: מפץ אתה לי והוא בצרי וזה בקמץ.

ואיש אחד בתוכם לבוש בדים -
כבר פירשנוהו על דרך משל.

ורבותינו ז"ל פירשו כן:
וכן אמרו:

זה גבריאל,

והם אמרו:

כי גבריאל מלאך של אש, לפי שהוא הזורק האש על העיר. וכן ראהו דניאל לבוש בדים וראה פניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש.

וקסת הסופר במתניו -
קסת הוא כלי הדיו.

ויונתן תרגם:

פנקס ספרא

והפנקס הוא מה שכותב עליו הסופר והוא נייר או לוח, ואעפ"כ עניין הפסוק הוא על צורך הדיו לא על הלוח שאמר והתוית תיו ואולי לפי שתלוים במתני הסופר הנייר או הלוח עם כלי הדיו, כלל הכל בפנקס.

לבוש בדים -
בקמץ בסמיכות.
וכן: חגור כלי מלחמה ופירושו לבוש בבדים.

ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת -
זהו מזבח העולה שהיה לפני האולם בעזרה ואותו עשה שלמה כמו שכתוב בדברי הימים, ומה שהראה לו עמדם אצל מזבח הנחשת, ראה כי אצל מזבח הנחשת המשתחוים קדמה לשמש, וכיון שבזו כבוד האל יתברך בזה הראהו שבעון זה נעלה הכבוד מעל הכרוב.

[ט, ג]
אל מפתן הבית -
מורה הסתלק הכבוד מבית המקדש.
ובאמרו מעל הכרוב ולא אמר הכרובים, כי שנים כרובים היו.

אמרו רז"ל:

כי נסע מכרוב לכרוב ומכרוב למפתן ואמרו י' מסעות נסעה שכינה ואפשר כי אמר מעל הכרוב הוא דרך משל.

ויונתן תרגם:

אסתלק בכרובא דהוה שרי עלוהי בית קדש קדשיא ובאמרו בכרובא ולא אמר מכרובא,

ר"ל כי עם כרוב נעלה, רוצה לומר מי שנעשה לו הכרוב דמיון הוא והוא השרף העף אל האדם רמז בהסתלק הנבואה מישראל, לא נשארו אלא חגי זכריה ומלאכי שהתנבאו בבנין בית שני ובהם פסקה הנבואה.

וכבוד אלהי ישראל -
מבואר הוא.

הלבוש הבדים -
אותו הנזכר שהיה לבוש בדים ובא בידיעת התאר והמתאר.

[ט, ד]
ויאמר ה' אלו -
כתיב בוי"ו וקרי ביו"ד ובוי"ו והוא כמו: ועליו בשמים ירעם והדומים לו ואחר שאמר בתוך העיר אמר בתוך ירושלם, אף על פי שידוע כי העיר שזכר היא ירושלם, שהרי זכר בענין הפרשה בית ה' והיכל ואולם ומזבח אלא הוסיף ואמר ירושלם, כלומר העיר אשר בחרתי לשכן שמי בה הם הסיעוני ממנה ברוב עונותם.

והתוית תו -
ענין סימן וכתיבה אמר שיתוה בדיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים, לסימן שלא יגעו בהם המשחיתים וזה הענין כענין דם הפסח במצרים לאות ולסימן, אלא שזה היה במראה הנבואה.

ורבותינו ז"ל פירשו:

תיו האות הנקראת תי"ו, אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: כתוב על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם.
ואמר מאי שנא תי"ו?

רב אמר:

תי"ו תחייה תי"ו תמות.

ושמואל אמר:

תמה זכות אבות ואלה האנשים היו הצדיקים אשר בירושלם, שהיו נאנחים ונאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה.

והנאנקים -
ענין צעקה וצוחה כמו האנק דום ושב הפועל נפעל לרוב הפעולה וכן הנדברים בך.

[ט, ה]
ולאלה אמר באזני -
ולאלה הם הששה שזכר אמר להם שיבאו אחר המתוה הזה ויכו.

על תחוס -
כן כתיב, וקרי אל, והכתוב רוצה לומר והכה על אשר תחוס עיניכם וכל שכן על האחרים והקרי כמשמעו, הזהירם שלא יחוסו על האדם ולא יחמלו.

עיניכם -
כתיב לשון רבים וקרי עינכם לשון יחיד, כמו: לא תחוס עינך והיחיד הוא דרך כלל.

[ט, ו]
זקן בחור, תהרגו למשחית -
שם רוצה לומר להשחתה שתשחיתו הכל.

וממקדשי תחלו -
מאשר במקדשי, כי אותם חייבים יותר שעובדים עכו"ם במקדשי על פני להכעיסני.

באנשים הזקנים -
הם שבעים איש מזקני ישראל שזכר שהיו עובדים עכו"ם בלשכה אשר בעזרה לפני הבית.

ורבותינו ז"ל דרשו:

אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי, אלו בני אדם שקיימו כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו.

ואמרו:

לא יצאה מדה טובה מאת הקדוש ברוך הוא וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה, שהרי אמר תחילה והתוית תיו ואמר ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו ואחר כך אמר וממקדשי תחלו.

[ט, ז]
ויאמר אליהם טמאו את הבית -
אל תחושו אם תהרגו בבית המקדש ותטמאו את הבית בחללים, כי הם טמאוהו ראשונה בגלולים.

ומלאו -
צווי מבנין הדגוש אף על פי שהלמ"ד איננה דגושה, כי ימצא כמוהו קלים מבנין הדגוש כמו ובקשו ברחובותיה, כי לא מלאו אחרי, ויקנאו בו והדומים להם.

את החצרות -
חצרות בית המקדש עזרת אנשים ועזרת נשים והר הבית, כי כולם היו חצרות.

[ט, ח]
ויהי כהכותם -
בכף כהכותם בחצרות, כי שם היה הנביא במראה.

ונאשאר אני -
נשארתי אני ביניהם שלא הכוני ומלה זו מורכבת מן ונשאר שהוא נפעל עבר ומן אשאר שהוא איתן מן הקל וטעם ההרכבה אמר, כשהיו מכים נתתי עיני מי נשאר בחצרות שלא הכו וראיתי כי לא נשאר אלא אני, זהו ונשאר ואמר שני טעמים במלה אחת לקצר והוא ע"ד צחות, כמו שפירשנו במלת משתחויתם ובא להודיע, כי לא היה בחצרות בית השם מי שהיה עליו התי"ו אלא הוא לבדו.

ואזעק ואומר -
על ירושלים כי היא הייתה שארית כל ישראל, כי כל ישראל גלו זולתי ירושלים וכבר מתו ברעב או בחרב או בגלות.

[ט, ט]
ויאמר אלי, ותמלא הארץ דמים -
ארץ ישראל ויהודה לפיכך חרבה הארץ מהם ואף על פי שהיו בהם שאר עברות, העונש הגדול הוא בעבור החמס, כי לא יעמוד שום ישוב בחמס והמבול בא בעבור החמס ובקצת ספרים המדויקים, ותמלא הארץ דמים - פירוש שופכי דמים.

והעיר מלאה מטה -
וגם העיר הזאת ירושלים שהיתה מלאתי משפט, עתה היא מלאה משפט מטה ומעוקל והוא החמס, אלא לפי שהיתה ירושלם מקום המשפט ואליה באים כל ישראל למשפט, זכר הטית הדין שבה וכל זה גרם להם אמונתם הרעה.

כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה -
ולא יענוש על הרע ולא יגמול על הטוב וכבר פירשנו עניין זה למעלה.

[ט, י]
וגם אני -
כמו שהם לא חסו ולא חמלו על העניים, גם אני לא תחוס עיני - מדה כנגד מדה.

[ט, יא]
והנה האיש -
האל גמר תשובתו אלי.

והנה האיש לבוש הבדים -
לבוש הבדים, בשו"א כמשפט הסמוכים.

כאשר צויתני -
כתיב וקרי ככל אשר צויתני, כלומר שלא חסר דבר מכל אשר צוהו.