הודע את ירושלים את תועבותיה -
תמן תנינן:
הודע את ירושלים - נקרא ומתרגם לאפוקי מדרבי אליעזר.
מעשה באחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר בהודע ירושלים.
א"ל: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, זיל בדוק בתועבות אמך.
בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.

אביך האמורי ואמך חתית -
אמר אביי לרב דימי:
האי קרא במערבא במאי מוקמיתו לה, דכתיב: ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל.
אמר ליה: בשעה שאמר לו המקום ליחזקאל: לך אמור להם לישראל: אביך האמורי ואמך חתית.
אמרה רוח פסקונית לפני הקב"ה: רבש"ע, אם יבא אברהם ושרה ויעמדו לפניך, אתה אומר להם כך: ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל!
ומי אית ליה רשותא כולי האי?
אין.

דא"ר יוסי בר חנינא:
שלשה שמות יש לו:
פסקון,
אטמון,
סגרון.

פסקון - שפוסק דברים כלפי מעלה.
אטמון - שאוטם עונותיהם של ישראל.
סגרון - כיון שסוגר אין פותח.

ומולדותיך ביום הולדת -
א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה:
כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת.

ומולדותיך ביום הולדת אותך -
מכאן שמילדין את הולד בשבת.

לא כרת שרך -
מכאן שחותכין את הטבור בשבת.

ובמים לא רחצת -
מכאן שרוחצין את הולד בשבת.

והמלח לא המלחת -
מכאן שמולחין את הולד בשבת.

והחתל לא חתלת -
מכאן שמלפפין את הולד בשבת.

דרש רבי עקיבא:
בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.
בשעה שהיו הולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהם ושואבות מחצה דגים ומחצה מים ובאות ושופתות שתי קדרות, אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אותם אצל בעליהם בשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות ומשקות אותם ונזקקות להם בין שפתים, שנאמר: אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ - בשכר שתשכבון בין שפתים זכיתם לביזת מצרים.
וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכשמגיע זמן מולדיהן הולכות לשדה ויולדות תחת התפוח, שנאמר: תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך וגו', והקב"ה שולח משמי מרום ומנקר אותם ומשפר אותם, כחיה שמשפרת את הולד, שנאמר: ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך, ומנקט להון שני עיגולין, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר: ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור.
וכיון שמכירים בהם מצריים באים להרגם ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע, ומביאין שורים וחורשים על גבם, שנאמר: על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם.
לאחר שהולכים יוצאים ומבצבצים כעשב השדה, שנאמר: רבבה כצמח השדה.
וכיון שמתגדלים, באים עדרים עדרים לבתיהם, שנאמר: ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים - אל תקרי בעדי עדיים, אלא בעדרי עדרים.
וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר: זה אלי ואנוהו.

ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' =
ר' אליעזר אומר:
וכי מה ראה הקב"ה לומר שני פעמים בדמיך חיי?
אלא אמר הקב"ה: בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להיגאל בסוף מלכות רביעית.

ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים -
מנין שביזת הים גדולה מביזת מצרים?
שנאמר: ותבאי בעדי עדיים -
עדי - זה ביזת מצרים,
עדיים - זו ביזת הים.

וכתיב: כנפי יונה נחפה בכסף - זו ביזת מצרים.
ואברותיה בירקרק חרוץ - זו ביזת הים.

תורי זהב נעשה לך - זה ביזת הים.
עם נקודות הכסף - זה ביזת מצרים:

ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים -
היה ר' מתיא בן חרש אומר:
מפני מה הקדים הקב"ה לקיחתו של פסח קודם שחיטתו ארבעה ימים?
הרי הוא אומר: ואעבור עליך וגו' - הגיע שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו, שהוא גואל את בניו ולא היה בידם מצוות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר: שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום - ועריה מן המצות, ונתן להם הקב"ה שתי מצות, מצוות פסח ומצוות מילה, שנאמר: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, לכך הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים, לפי שאין נוטלין שכר אלא על המעשה.

שדים נכונו ושערך צמח -
תנא:
בא סימן התחתון עד שלא בא העליון, חולצת או מתייבמת.
בא העליון עד שלא בא התחתון, אע"פ שאי אפשר לבא.

ר"מ אומר:
לא חולצת ולא מתייבמת.

וחכמים אומרים:
או חולצת או מתייבמת, שאי אפשר לעליון לבא עד שיבא התחתון, אלא שנשרו.

בשלמא לר"מ, היינו דכתיב: שדים נכונו ושערך צמח.
אלא לרבנן איפכא מבעי ליה?
הכי קאמר: כיון ששדים נכונו בידו ששערך צמח.
בשלמא לר"מ, היינו דכתיב: בעשות מצרים דדיך למען שדי נעוריך.
אלא לרבנן איפכא מבעי ליה?
הכי קאמר, כיון שבאו דדיך, בידוע שבאו ימי נעוריך.
ומאי שדי?
אלא כולה בדדי, והכי קאמר הקב"ה לכנסת ישראל: אכרפו דדיך - לא הדרת בך, אישתדו דדיך - לא הדרת בך:

וארחצך במים -
א"ר תנחום:
בשעה שיצאו ישראל ממצרים באותה שעה קשטם הקב"ה בשלשה עשר תכשיטין, הדא הוא דכתיב: וארחצך במים - מן טנופת עבודת אלילים.

ואשטוף דמיך מעליך -
דם מילה ודם פסח.

ואסוכך בשמן -
זה שמן המשחה.

ואלבישך רקמה -
בשעה שאמרו נעשה ונשמע, מיד ירדו שישים ריבוא של מלאכי השרת והלבישום.

דבר אחר:
ואלבישך רקמה -
זה מעשה המשכן שהיה מרוקם.

ואנעלך תחש - ומכסה עורות תחשים.
ואחבשך בשש - אלו בגדי כהונה.

[ואכסך משי] -
אמר הקב"ה לישראל: עשיתי אתכם ממש בעולם, אני אמרתי אלוהים אתם.

ר' אייבו ור' יהודה בר סימון:
אלו ענני כבוד שהיו מקיפים אותם, כדכתיב: ולא ימיש עמוד הענן.

ואעדך עדי -
שקשט אותם הקב"ה בכל מיני קשוטין.

ואתנה צמידים על ידיך -
אלו שני לוחות הברית.

ורביד על גרונך -
זה ספר תורה.

ואתן נזם על אפך -
אפך כמגדל הלבנון.

ועגילים על אזניך -
אלו עשרת הדברות, שהדבר היה בא ויושב לו לישראל ומתעגל על אזנו.

ועטרת תפארת בראשך -
זו השכינה, שנאמר: ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם.
וכתיב: ואלהיך לתפארתך.

ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידך ורביד על גרונך ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך וגו' ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש והאכלתיך -
הרי שלושה עשר דברים שהפרשתי לכם במצרים, ולעתיד לבא אני נוטל כנגדן שלושה עשר דברים, שנאמר: וברא ה' על כל מכון הר ציון וגו'.
כנגדן תפריש למשכן י"ג דברים, הדא הוא דכתיב: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם.

ואנעלך תחש -
א"ר יהודה:
סנדל התפור בפשתן אין חולצים בו, שנאמר: ואנעלך תחש.
ואיתמא תחש אין מידי אחרינא לא?
נעל - נעל ריבה.

ואתן נזם על אפך -
למה הדבר דומה?
למי שהיה הולך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמין והיא הולכת אצל מכשף לעשות לו כשפים, אמר לה: בתי, אני הולך לעשות לך קוזמין ואת הולכת לעשות לי כשפים?!
כך אמר הקב"ה: ואתן נזם על אפך ואת מכעסת באזניך?!
שנאמר: ויתפרקו כל העם את הזהב אשר באזניהם.
וכתיב: ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'.
חייכם, פעמים הכעסתם אותי באזניכם, אף אני מחריב שני בתים באותו לשון, שנאמר: באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים וגו'.

ויצא לך שם בגוים -
(כתוב ברמז קמ"ט).

ולחמי אשר נתתי -
(כתוב ברמז ע"ד):

ותקחי את בניך ואת בנותיך אשר ילדת לי -
תמן תנינן:
מקום היה בירושלים ותופת שמו (כתוב ברמז רע"ז).
ההוא כומרא אזיל לגבי חד בר נש והוה אמר ליה: צלם פלן שלח לגבך.
בגין דשמע דאית לך בנין סגיאין, בגין מה לית את מקרב חד מנהון?
והוא אמר לו: אינם ברשותי, חד בכסף וחד בדהב וחד בענא וחד בבקרותא.
אמר ליה: אין את אזיל פני לגביה לית הוא מיכעס עלך.
והוא אמר לי: אית לי חד בר זעיר בבי רבה, המתן עד דהוא אתי ואני יהיב לך יתיה ואת אזיל מקרב ליה.
אמר לו הקב"ה: ותקחי את בניך אשר ילדת לי - מכל בנים שהיה לך לא היה להקריב לאלילים, אלא זה שהיה מקודש לשמי.

ר' יהודה בר' סימון בשם ר' לוי בן פרטא:
משל למטרונא שא"ל אהובה: עשה לי חמין!
נטלה לברנטין של מלך עשתה לו חמין.
אמר לה המלך: מכל כלים שהיה לך, לא הוה ליך לעשות חמין אלא בברנטין שלי?

ותפשקי את רגליך לכל עובר -
תמן תנינן:
המפתה נותן שלושה דברים.
האונס ארבעה.
המפתה נותן:
בושת,
ופגם,
וקנס.

מוסיף עליו אונס,
שנותן את הצער.

צער דמאי?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
צער של פיסוק רגלים.
וכן הוא אומר: ותפשקי את רגליך לכל עובר.

ותזני אל בני מצרים שכניך גדלי בשר -
דרש לוי בר סיסי:
מהו גדלי בשר, וכי יש לזה רגל אחד ולזה שלושה רגלים?
אלא שהיו כולם ערלים.
וכן הוא אומר: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו.

ר' אמי אמר:
כלם בעלי גבורה היו.

ולא היית כזונה לקלס -
(כתוב ברמז יש אומרים):

ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך. -
א"ר חסדא:
כל זונה שנשכרה סוף שוכרת,
וכן הוא אומר: ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך.
וכן הוא אומר: מאתנן זונה קובצה ולאתנן זונה ישוב.

הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה -
יוסף מעונא תרגם בכנישתהון דמעונאי:
שמעו זאת הכהנים - עתיד הקב"ה ליטול את הכהנים ולהעמידם בדין, ואומר להם: למה הייתם יגעים בתורה ולא הייתם נהנין מבני ארבעה ועשרים מתנות כהונה?
ואינון אמרין: לא יהבין לן כלום.

הקשיבו בית ישראל -
למה לא הייתם נותנין להם?
ואינון אמרין: אלין דבי נשיאה נסבין להון.

ובית המלך האזינו כי לכם המשפט -
שלכם היה?
וזה יהיה משפט הכהנים.
לפיכך, לכם - ועליכם מידת הדין נהפכת.
שמע רבי ואיקפד.
ובפני רמשא אתא ר' שמעון בן לוי למשאל בשלמיה ומפייס יתיה.
אמר ליה: צריכים אנו להחזיק טובה לעובדי אלילים, שהם מכניסין מיומס לבתי טרטיאות וקרקסאות ומשחקין בו, כדי שלא יהו מסיחין אלו באלו.

ויוסף מעונא אמר מילתא דאורייתא ואיקפדת עליו!
אמר ליה: וידע הוא?
אמר ליה: אין, ואולפן קביל?
א"ל: אין, שאילנא ליה הוא מגיב?
א"ל: אין.
א"ל: יסוק, סליק לגביה.
א"ל: מהו דין דכתיב כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה?
א"ל: כדור כן הנשיא, כמזבח כן כהניו, הכא אמר: לפום גנתא גננא.
א"ל ר' שמעון בן לוי:
עד כדון לא חסלת למיפייסיה מן הדא, ואת מייתי ליה חורי?!

עיקרו של דבר:
כאמה בתה - אין אתתא זני עד ברתא זני.
א"ל: אם כן אמנו לאה זונה היתה, לפי שכתוב: ותצא לאה לקראתו, יצאה מקושטת, לפיכך ותצא דינה בת לאה.

למען תזכרי ובשת וגו' בכפרי לך -
אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב:
כל העושה דבר ומתבייש בו, מוחלין לו על עונותיו, שנאמר: למען תזכרי ובשת וגו' בכפרי לך וגו'.
ודילמא צבור שאני?
אלא מהכא: ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני וגו'.