ראב"ע הושע פרק יד
[יד, א]
תאשם -
תהיה שממה.
בחרב יפלו -
אנשיה.
והריותיו -
אחר שהמלה לשון נקבה לא חשש לומר
יבוקעו, כדרך:
אם תעירו ואם תעוררו.
[יד, ב]
שובה -
מעט מעט עד השם.
וטעם
כי כשלת בעונך –
ואין מי יקימך רק השם לבדו.
[יד, ג]
קחו -
איננו מבקש מכם כאשר תלכו לבקש רצונו הון, או עולות, רק דברים שתודו כדרך
ונשא השעיר עליו.
אמר רבי מרינוס:
כל תשא עון הפוך כל עון תשא.
והנכון: כל אשר תשא עונינו - נשוב.
וקח טוב -
מעולה או הדיבור הטוב שנוכל לומר לפניך, והטעם להתודות.
ורבי יוסף אמר:
מיעוט מעשים טובים.
ונשלמה -
שלום פרים, כמו:
כי הכית את אויבי לחי, שפירושו: מכת לחי או חסר כ"ף והזכיר פרים, כי הם גדולים והיקרים בעולה וזהו שתאמרו.
[יד, ד]
אשור -
כי כתוב
ואשור הוא מלכו לא נשען על אשור ולא על סוסינו המובאים ממצרים.
ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו -
כנגד מעשה חרשים, כי אין מי שיעזור מי שאין כח לו כמו היתום, רק אתה וכתוב:
אבי יתומים וזה כנגד
כי כשלת בעונך ואין עוזר לך.
[יד, ה]
ארפא -
מלת משובה לגנאי בכל המקרא ואיננו כאומר משובתם בכל מקום שהכיתים, רק המשובה בנשמה כחולי בגוף על כן מלת
ארפא כנגד
הכה אפרים.
אהבם -
אהבת נדבה הפך ימאסם אלהי.
כי שב -
הפך
חרה אפי בם:
[יד, ו]
אהיה -
הפך שרשם יבש ויבוש מקורו והשושנה תפרח מהרה, ובעבור שאין לה שורש רק דק, אמר ושרשיו יהיו כשורש עצי לבנון.
ויך שרשיו -
באורך וברוחב כדרך ומחה אל כתף ים כנרת ובמידות שברים ותבריתא.
[יד, ח]
ישובו -
אמר יפת:
יושבי בצל הלבנון.
ולפי דעתי: יושבי בצל ישראל והם העבדים, שיהו אכריהם וכורמיהם.
יחיו דגן -
והקמות יפרחו כגפן.
וזכרו -
ריחו כדרך אזכרתה.
ויפת אמר:
זכר גפנם למרחק כיין לבנון.
[יד, ט]
אפרים -
באמרו:
אפרים מה לי עוד, אין לי צורך אליהם אני אענהו לתת לו כל חפצו, כדרך
והכסף יענה את הכל.
ואשורנו -
לתת עיני לטוב עליו, עד שאשורנו נמצא שיהיה
כברוש רענן ואל תפחד, בעבור שאין לו לברוש פרי כי
ממני פריך נמצא.
[יד, י]
מי חכם -
מי ישרת בעבור אחר ואלה הם דרכי השם.
והטעם קשור כי בשובכם אל השם ירפא אתכם.
ופושעים -
הם היוצאים מהרשות, כמו:
על כל דבר פשע, אז תפשע אדום והמעוות נפשו בדרך הישרה יכשל, והשלם על דרך:
כי כשלת בעונך.