[ד, א]
שמעו. עם יושבי הארץ -
היא א"י שהשם בחר.
והנכון: יושבי הארץ שלו, כמו ומארצו יצאו.

[ד, ב]
אלה -
שבועה ואת אלית מגזרת אלה.

פרצו -
מגזרת פריצים.

ודמי -
דמי הרוג אחד נוגעים בדמי הרוג אחר.

[ד, ג]
על כן -
למ"ד אומלל כפול וטעם בחית השדה ובעוף השמים, שלא ימצאו מה יצודו והעד: וגם דגי הים יאספו - ימותו.

ויפת אמר:

כי אלה רעים מדור המבול כי דגי הים לא מתו.

וזה דרך דרש.

[ד, ד]
אך -
אין איש שיריב אחר או יוכיחנו, ומשפט הכהנים היה להוכיח לישראל ועתה שבו הם להוכיח הכהן, כי גם הוא רע מעללים כאשר יפרש וזהו ועמך כמריבי כהן.

[ד, ה]
וכשלת -
עם הכהן הגדול שהיה בימי זה הנביא מדבר ומתנבא עליו.

וכשלת היום -
והטעם ביום שהוא אור, כאילו היתה בלילה אתה ונביא השקר המפתה אותך וזהו וכשל גם נביא עמך לילה.

ודמיתי -
והכרתי.

[ד, ו]
נדמו עמי מבלי הדעת -
זאת המלה אם היתה מגזרת דמות יהיה אחריה אל בשלש נקודות, כמו אל מי דמית ובאפס מלת אל מטעם כריתה כמו ודמיתי אמך והטעם שלא תלד עוד אחר שיהיה במקומך כהן ואתה תכשל במהרה, גם ימותו בניך נדמו אומר לכהן בחסרון דעתך נכרתו עמי.

כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך -
הטעם כפול, כי אתה הדעת מאסתה כי לכהן ניתנה התורה.
ועוד: כי הם השופטים, כי שפתי כהן ישמרו דעת.

אשכח בניך -
חלילה שהשם ישכח, רק הטעם שיכשלו בני הכהן וילכו לאבדון.

[ד, ז]
כרבם-
אני הרביתי בניך.

כן חטאו לי -
חטאים רבים, על כן כבודם בקלון אמיר - אחליף.

[ד, ח]
חטאת עמי יאכלו -
בני הכהן ונפש עמי ישאו על עונם כאמור סמוך אלי לכפר העון, כדרך ואליו הוא נושא את נפשו וזה עון גדול, על כן יבא רע על הכהן ועל העם ולא תהיה מעלה לכהן על ישראל.

[ד, ט]
והיה -
כבר אמרתי כי דרך הכפי"ן דרך קצרה והיה העם ככהן והכהן כעם, וכמוהו כעמי כעמך.

ופקדתי עליו -
על כל אחד מהם.

[ד, י]
ואכלו -
זאת היא הפקידה.

הזנו -
נפשם גם אחרים ולא ירבו, כמו: ויפרץ האיש.

כי את ה' עזבו -
לשמור דרכו או תורתו.

[ד, יא]
זנית -
בחסרון ווי"ן, כמו שמש ירח עמד זבלה והטעם כי הזנות גם היין כל אחד מהם יקח לב - ולקיחת הלב כאילו נשארו בלא לב להבין.

[ד, יב]
עמי -
והאות כי הם בלא לב ששב עמי לשאול בעצו הוא הפסל.

כי רוח זנונים התעה -
אותו.

ויזנו -
כולם מתחת אלהים, כאשר הזכיר עמי.

[ד, יג]
על ראשי -
טעם ראשי בגלוי וככה על הגבעות יזבחו יאמרו לכהני הבעל שיזבחו, ובעבור שהולכים האנשים להקטיר חוץ מהערים, תשארנה הבנות והכלות בבתים, על כן תזנינה.

[ד, יד]
לא -
הטעם אין לתמוה אם הבנות תזנינה, כי הם בעלותם לראשי ההרים להקטיר הם אוכלים ושותים עם הזונות וזונים כולם.

ומלת יפרדו -
אנשים יודעים עם זונה אחת.

ומלת ילבט -
בלשון ישמעאל כמשתבש שלא ידע מה לעשות, וכמוהו: ואויל שפתים ילבט והנה אין טעם לא אפקוד - שלא יפקוד עליהם, רק דבר כנגד האבות כי הם מלמדים אותם לזנות לעשות כמעשיהם, אולי הבנות קטנות הן, על כן לא אפקוד.

[ד, טו]
אם -
ישראל חטאו עם ירבעם שפחד שתבוא המלוכה לבית דוד, על כן עשה שני עגלים בשני קצות ארץ ישראל. למה יאשם יהודה שהניח בית המקדש שהוא בחלקו וילך למקום רחוק לעכו"ם, והנביא מוכיחם: אל יאשם יהודה ואל תבואו הגלגל ואל תעלו בית און - הוא בית אל, בעבור העגל ששם שם ירבעם.

כתוב בתורה: ובשמו תשבע והטעם את ה' אלהיך תירא - שלא תעבור על מצות לא תעשה, לא בעבור יראת מלך או דבה או נזק בגוף, רק בעבור יראת השם ואותו תעבד - מצות עשה, מהם בפה ומהם במעשה.

ובו תדבק - במחשבת הלב שלא יעבור רגע בכל יכולתו שיחשב בלבו מעשה השם ונפלאותיו בעליונים ובשפלים ובתחתונים, ובאותות הנביאים ואחר שיהיה דבק בשם, חייב הוא להזכיר השם בכל דבריו ולהשבע בשמו, בעבור שיבינו ממנו כל השומעים הברואים שהוא דבק באהבת השם, ותמיד שמו וזכרו שגור בפיו ובאהבתו אותו, וכל העם ישמעו וילמדו ממנו האהבה והיראה, וככה מנהג הנביאים שישבעו כדוד ואליהו ואלישע, וכמוהו כל לשון לך תשבע, והנה הטעם למה תראו, כי אתם בני השם ואתם באים בית און יותר טוב הוא שלא תעשו זה וזה, או פירושו כנגד אלה וכחש הכתוב בתחילת הפרשה.

[ד, טז]
כי -
סורר הוא שיסור מן הדרך שצוה שלא ילך בה, והנה דמה ישראל כפרה סוררה, שלא יוכל אדם לחרוש בה. וטעם עתה השם היה רועה אותם ככבש במרחב, אילולי הייתם סוררים, או הטעם עתה ירעם השם ככבש לבדו במקום מרחב והוא טועה.

[ד, יז]
חבור -
יש אומרים:
כי עצבים - כמו: וכל עצביכם.
והנכון: כמו העצב נבזה לעצבי כנען והכל מגזרת עצבון, כי אין תועלת בפסיליהם רק עצבים. והטעם: מחוברים הם לפסילים הם חברתם.

הנח לו -
עד שיסור אותו אולי יפקחו עיניהם.

[ד, יח]
סר -
באה עליהם רעה שסר סבאם מחסרון התירוש ולא שבו מדרכם הרעה,רק מלכיה הזנו אחרים בעבור מתנות שהם אומרים: הבו.
ובאה מלת הבו כמו: את אשר תאפו אפו ועיקר אפו גם אהבו.

הבו -
גם הבו לכם הכל, כמו: רדו צאו והשנוי היה בו, בעבור אות הגרון.

מגניה -
הם המלכים, כמו: כי לה' מגיני ארץ וסוף הפסוק מוכיח, כי הטעם כפול.

ומגניה -
שב אל בית און.

[ד, יט]
צרר -
כאדם שיצרור הרוח בכנפיו שלא ימצא מאומה, או בכנפיה בכנפי בית און.

ויבשו -
המגנים.

מזבחותם -
בבית און.