[יד, א]
תאשם שומרון -
כאשר שמע החוזה כי אין נוחם וה' לא ישיב את הגזרה החרוצה בלי השנות, הוא מסב פניו אל כלל ישראל, אומר להם הלא עיקר החוטא במרד ובמעל היה שומרון עיר המלוכה שהם החזיקו בעבודת העגלים והכשילו את כלל ישראל, וישראל רק נכשלו ע"י מלכי שומרון שהכשילו אותם, וא"כ הלא יש להם תקנה בתשובה, א"כ אני אומר למה יאבדו ישראל עם שומרון, מהראוי הוא כי תאשם שומרון היא תשא האשמה כי היא מרתה באלהיה במרי ובמרד, וראוי שהיא תענש עד שבחרב יפלו ועולליהם ירוטשו, זה מגיע להם מצד הדין כי אין להם תקנה, אבל -

[יד, ב]
שובה ישראל -
אבל אתה ישראל שהם העם בכללם מבלעדי שומרון הלא אתה תוכל לשוב בתשובה, כי כשלת בעונך, כי אתה לא חטאת במרי ומרד, רק נכשלת ע"י המכשילים אותך שהם מלכי שומרון, והיית כשוגג וכאנוס ויש לך תקנה, והנה תחלה אמר: שובה עד ה', מלת עד מציין שה' עומד רחוק מהם והם צריכים ללכת אליו עד שיגיעו עדיו, עד המקום אשר הוא שם, רצה לומר שיעזבו את עונותיהם הקודמים ויתחרטו על העבר שטעו מני דרך בטעות ובאונס ומבקשים הדרך לשוב עד ה'.

[יד, ג]
קחו -
מוסיף עוד שאחר שתגיעו עד ה' ותהיו קרובים אצלו אז תוסיפו להטיב מעשיכם להבא ולעשות תשובה מאהבה עד שתקחו עמכם דברים היינו ענינים שהם ידברו ויליצו יושר עליכם וילמדו עליכם זכות, שהוא מצות ומעשים טובים שתעשו, ושובו שנית אל ה', והיא התשובה מאהבה, שלא יוחשבו הזדונות לשגגות רק לזכיות, ואז לא תהיה הסליחה בעבור שיוחשב אונס ושוגג ומוטעה, רק תהיה הסליחה ע"י שיראה זכיותיהם וצדקותיהם שיקחו עמהם לדבר זכות עליהם, ובזה יסלח להם הגם שיוחשב שחטאו תחלה במזיד, בראותו שאחרי שפשעו נגדו שבו לאהבתו ועבודתו בכל לב ולא מיראת העונש רק מאהבה, ואז אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב,
א) שתשא כל העון, לא כמו בתחלה שלא נשא את כל העון רק מקצתו כי עדיין נשאר חטא שוגג ולא נשא רק מה שיחשוב אותו כחטא שוגג, ועתה תשא אותו גם מזה הצד שתחשוב שהוא עון מזיד ובכ"ז תשא להם, וזה יהיה ע"י שתקח טוב שתקח לנגדו טוב המעשים והזכיות, (וגם כדברי חז"ל שהעון עצמו יתהפך לזכות ויעשה מן העונות זכיות, עד שהעון יתהפך לטוב). ונשלמה פרים שפתינו, רצה לומר כי בתחלה שלא נשא כל העון רק חשב אותו כמכשול בשוגג עדיין היו חייבים להביא פרים לקרבן על השוגג, (שהצבור שחטאו ע"י שגגת הוראה צריכים להביא פר חטאת על כל שבט ושבט) אבל עתה שתעביר גם את השוגג נשלם תחת פרי החטאת בדברים שנאמר בשפתינו, ומפרש מה הן הדברים שיאמרו בשפתותיהם.

[יד, ד]
אשור -
נאמר אליך בשפתותינו, שמעתה לא נבטח עוד על דבר זולתך, לא על אשור שבטחו בו מלכי ישראל בצר להם, כי אשור לא יושיענו, ולא נבטח על מצרים שנתנו לנו סוס ורכב שנלחם בכחנו, כי על סוס לא נרכב, ולא נבטח עוד על הפסילים והמערכת, כי לא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, כי רק בך נבטח, מצד שידענו אשר בך ירוחם יתום, שמי שאין לו שום עוזר וסומך מצד הטבע אתה תרחם עליו מצד רחמיך וכן אחר שאין לנו בטחון ותקוה על שום דבר נמצא רחמים אצלך.

[יד, ה]
ארפא -
ה' משיב להם, אני ארפא תחלה את משובתם, מדמה השובבות שלהם כמכה דבוקה בם, וארפא את המכה, שע"י התשובה ירפאו ממכתם, ואחר זה אהבם נדבה אשוב לאהבה אותם, שלא לבד שאשא להם את העבר כי אאהב אותם וזה אעשה מצד נדבת לב, אחר כי שב אפי ממנו, היינו מן משובתם, שעד עתה חרה אפי על משובתם וע"י שישוב אפי אשוב לאהבה אותם.

[יד, ו]
אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה -
כבר הביאו בספורי הטבע כי יש שושנה הנקראת שושנת יריחו, שאינה נשרשת בקרקע והרוח נושאה לארצות רחוקות דרך מדבריות והיא מתלחלחת מן הטל ופורחת וגדלה בהוד והדר, והוא משל לישראל הנישאים ע"י הרוח ממקום למקום גולים ומטולטלים, וה' הוא הטל המחיה אותם בגלותם, והיא פורחת ביופי והוד כשושנה.

ויך שרשיו כלבנון -
רצה לומר והגם שהכה את שרשיו שהיו נשרשים תחלה בארצם בחוזק כלבנון, שהארזים נשרשים בעומק, והשרשים האלה הכו ונעקרו ממקומם, ואין להם שורש ומקום קבוע, בכ"ז הגם שהכו השרשים -

[יד, ז]
ילכו יונקותיו -
שהם ענפים הרכים שעולים מן הארץ אצל השרשים הם ילכו ויתפשטו, רצה לומר הבנים שיהיו באחרית הימים שהם היונקות שעלו אחרי השרשים הקדמונים שהכו ונתבטלו הם יהיו לעצים רעננים נושאי פרי, ויהי כזית הודו שהזית יתן שמן למאור, כן יאירו פרים באור ה', והזית עלהו רענן בקיץ ובחורף וכן יתמידו בהצלחתם בכל הזמנים, וריח לו כלבנון ועדן יהיה להם ריח הלבנון שהיא הקדושה והטהרה המתיחסת אל הלבנון שהוא בא"י מקום הטהרה והקדושה.

[יד, ח]
ישובו -
ומהם ישובו אלה שירצו להיות יושבי בצלו רצה לומר בצל הלבנון, נבא שרבים מן הגולים ישובו לשבת בארץ ישראל ויקבעו דירתם בארץ הקדושה בצל הלבנון, והם יחיו דגן שיהיה להם שם דגן ללחם ביתם. ויפרחו כגפן המתפשט למרחוק כי ירבו ויפרו שמה ויעשו פרי ותנובה. זכרו, רצה לומר זכרו של לבנון יהיה כיין לבנון, שגם אלה שלא ישובו לישב בצל הלבנון ולדור בא"י יזכרו תמיד בהלבנון כמו שזוכרים את היין של לבנון הטוב מאד ולא ימוש זכרונו מלב השותהו, כן יזכרו ההר הטוב והלבנון בכל תפלותיהם ויעלו את ירושלים על ראש שמחתם.

[יד, ט]
אפרים -
גם אפרים שהם עבדו ע"ז תחלה, יאמר אז מה לי עוד לעצבים, ויכיר שאין בה ממש. אני עניתי ואשורנו, ואז אענה אותם על תפלותיהם ואשגיח עליהם מרחוק בהשגחתי, ומפרש מה שיענה להם, יאמר אליהם אני כברוש רענן אני דומה כברוש שענפיו רבים ומתפשטים ועליו רעננים תמיד עד שהיושב תחתיו ימצא מחסה מחום השמש ומסתור מזרם וממטר כי כן החוסה בי ימצא מחסה מכל פגעי הזמן בכל עת ובכל זמן, ולא תדמה שאני כברוש שאינו נושא פירות. כי ממני פריך נמצא, הפירות שנמצאים אצלך הם ממני, רצה לומר שאני המשפיע גם את הטוב הגשמי והרוחני. ופריי פרי עץ חיים.

[יד, י]
מי חכם -
החכמה היא המקובלת, והבינה היא מה שאדם מוציא דבר מתוך דבר. ויוכל האדם להבין מתוך בינתו גם בדברים שאין לו קבלה מרבותיו, כמו ההיקשים השכליים שיעשה האדם עפ"י הדברים הבנוים על המושכלות ראשונות והמוחשות, אמנם בדבר שאין לשכל מבוא בהם, כמו לדעת הנהגת ה' והשגחתו וכל עניני האלהות א"א שיבינם האדם משכל אם לא יש לו הקדמות מקובלות שקבל בדרכי החכמה כמו הפנת התוריות והאמונות שקבל מפי הנביאים, ואז יוכל להבין דבר מתוך דבר מדברים שקבל בחקי החכמה, וזה שאמר: מי חכם ויבן את אלה.

וכבר התבאר אצלנו שאין על חקי החכמה מופתי הדעת, כי גדר הדעת הוא דבר שיש לו בו ידיעה ברורה, כמו דברים שהשיג בחושיו, אבל חקי החכמה לא ידעם מעצמו רק מי שהוא נבון וחקר בחקי החכמה להבין דבר מתוך דבר הוא יגיע בם לכלל דעת שידע ידיעה ברורה, ועל זה אמר: נבון וידעם, והוא כי ישרים דרכי ה', שכל התלונת שמתלוננים על ההשגחה ממה שרואים צדיק ורע לו ורשע וטוב לו שידמה לנו רוע הסדר בהנהגה ושאין השגחה ושכר ועונש, מי שהוא מקובל בחקי החכמה שה' משגיח ושדרכיו טוב וחסד ורחמים אז יבין וידע שדרכי ה' מצד עצמם המה ישרים, ושרוע הסדר הנדמה לנו הוא מצד המונהגים, שהפושעים יכשלו בהדרכים הישרים מצד שלא ייטיבו צעדיהם בדרך הישר ובכ"ז אין חסרון בהדרך, רק בההולכים שאינם מישרים צעדיהם ללכת בדרכי יושר, אבל הצדיקים הם ילכו ולא יכשלו, ואמר זה נגד המתלוננים על הגלות ועל עונשי ה' את עמו שנראה כאילו עזבם אל המקרה וההפקר, שהחכמים והמבינים ידעו שהכל הוא בהשגחה ודרכי ה' ישרים צדיק וישר הוא.