[ה, א]
שמעו זאת הכהנים -
הם כהני העגלים שהיו מסיתים את העם לבל ילכו לירושלים, ובית ישראל היו נפתים אחריהם, ובית המלך האזינו שהם העמידו שומרים על הדרכים והיו הורגים את כל מי שרצה לעלות לרגל, ועל זה אמר: כי לכם המשפט כי משפט ה' יבא בשבילכם שאתם הגורמים לכל הרעה. כי פח הייתם למצפה, מצפה ותבור היו שני הרים שהיו הולכים דרך שם לירושלים, והעמידו שם שומרים לשמור שלא יעלה איש לרגל, וימליץ שבמצפה היה הפח ללכוד את העוברים, ובתבור שהיה מקום רחבת ידים יותר פרשו רשת סביב סביב ההר לתפוש כל העולה שם, ואתם בית המלך הייתם הפח והרשת, כי כל זה נעשה בפקודתכם.

[ה, ב]
ושחטה שטים העמיקו -
ואנשים שהיו נשמרים מלעבור על ההרים ושטו מני הדרך והעמיקו לרדת בעמק ששם לא עמדו השומרים, אם נתפשו בדרכם היו שוחטים אותם שם, ואתם היותכם בית המלך הייתם השחטה, רצה לומר הפוקדים לשחוט ולרצוח, ואני, שיעור הכתובים אני מוסר לכולם אני ידעתי כי לא יתנו מעלליהם לשוב אל ה', יאמר הנביא, אני הנביא אשר אני (איש) מוסר לכולם, אשר אני נפקדתי להוכיח בדברי מוסר לכל הכתות הנ"ל ולהחזירם בתשובה, אני ידעתי שהמוסר שלי לא יועיל מאומה עתה, כי -

[ה, ג]
אני ידעתי -
את אפרים וישראל לא נכחד ממני ידעתי היטב טבעם ותכונתם, כי עתה לא יועיל המוסר שאני אומר להם, כי עתה אשר הזנית אתה אפרים, רצה לומר שאפרים שהוא בית המלכות מסית את העם לזנות אחרי העגלים, ועי"כ נטמא ישראל שהעם נטמא על ידו, א"כ ידעתי כי עתה.

[ה, ד]
לא יתנו מעלליהם לשוב אל ה' אלהיהם -
שעתה לא יעזבו את מעלליהם הרעים לשוב אל ה', ולא יועיל המוסר שלי שישובו בתשובה, וזה משני טעמים:
א) כי רוח זנונים בקרבם שהם מלאים מרוח המינות והתאוה לע"ז ולזנות,
ב) מצד כי את ה' לא ידעו, וא"כ עתה בעת הזאת ידעתי כי לא יתנו ויעזבו מעלליהם הרעים, ולא אועיל במוסר שאיסר אותם, ובכ"ז הגם שעתה לא יועיל מוסרי להם יבא העת שיתנו לבם אל המוסר הזה, והוא בעת אשר -

[ה, ה]
וענה גאון ישראל בפניו -
עת יכנע גאונו וירגיש בעצמו כי מקבל עונש על מעלליו, ועת אשר ישראל ואפרים יכשלו ויפלו, וידעו כי היא בעונם, וגם יהודה יכשל עמהם ויקבל ענשו, אז בעת ההיא יקבלו מוסר, כי אז -.

[ה, ו]
בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' -
אז לא יעמידו עוד שומרים למנוע את העם מלכת ירושלים, כי בהפך אז ילכו לבקש את ה' בירושלים ויביאו עמם צאן ובקר להקריב בבהמ"ק, אבל אז לא יועיל להם הבקשה כי לא ימצאו אותו עוד, כי כבר חלץ מהם והתרחק מאתם, (וגם רצה לומר כי מה שיבקשו את ה' בחוץ ע"י קרבנות בזה לא ימצאו אותו, כי לא בבית מקדשו ימצא ה' רק בתוך לב האומה ובקרב נפשם שם מעונו עת יתקדשו וילכו במצותיו, כמו שאמר: ושכנתי בתוכם, ואחר שחלץ מהם ומתוכם לא ימצאו אותו מבחוץ).

[ה, ז]
בה' בגדו -
יספר פה איך יכלה מלכות יהוא, כמו שאמר (בסי' א') כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא, וזה היה בעת שמלך זכריה בן ירבעם שמלך ששה חדשים ויקשור עליו שלום בן יבש ויכהו קבל עם וימלך ירח ימים בשומרון (כמו שאמר מ"ב ט"ו), על זה אמר: בה' בגדו כי בנים זרים ילדו זה זכריה שהיה זר במעשיו למקום, לכן עתה יאכלם חדש הוא שלום בן יבש שמלך חדש ימים, הוא יאכל וישבית את חלקיהם רצה לומר שבחדש אחד אכל את כל בית יהוא.

[ה, ח]
תקעו -
כבר התבאר למעלה (סי' א' א' וסי' ד' ט"ו) שבעת שמלך ירבעם בן יואש שאז התחיל הושע לנבאות היו שבט יהודה ובנימין נכנעים תחת מלכות אפרים מעת שכבש יואש את אמציה מלך יהודה, וכן בימי פקח בן רמליה נלחמו בני ישראל עם בני יהודה וכבשום תחתם, וזה היה בימי אחז (כנזכר במ"ב ובישעיה סי' ז'), ונחלת בנימין היה שכן לנחלת בני יוסף כנז' ביהושע. והיתה בעתים האלה תחת מלכות אפרים, הנביא מצוה לבני בנימין שיתקעו בשופר בגבעה שהיתה לבנימין, ויתקעו בחצוצרה ברמה שהיתה ג"כ לבנימין ושיריעו בבית און שהיה ג"כ בגורל בנימין (כמו שאמר ביהושע בנחלת בנימין והיה תוצאותיו מדברה בית און) בכל אלה המקומות יריעו ויזהירו את העם לאמר אחריך בנימין שלא ילכו אחרי מלכות אפרים רק שילכו אחריך אתה בנימין, שהוא מחובר למלכות יהודה, ויפרדו ממלכות אפרים.

[ה, ט]
אפרים -
באר הטעם שיפרדו ממלכות אפרים, מפני שאפרים תהיה לשמה ביום תוכחה, היינו ביום המוגבל לה' להוכיח אותם על עונותיהם ולשלם להם גמול, בשבטי ישראל מוסב למטה, ושיעור הכתוב וסדרו.

[ה, י]
בשבטי ישראל היו שרי יהודה כמסיגי גבול, הודעתי נאמנה כי עליהם אשפוך כמים עברתי - רצה לומר בשבטי ישראל שהם עשרת השבטים, אשר עתה היו שרי יהודה, רצה לומר שהם נהיו עתה שרים ומושלים על יהודה, (והם דומים בזה כמסיגי גבול של מלכות בית דוד, כי יהודה שייך למלכות בית דוד שהבטיח לו ה' לתת ניר לבניו כל הימים שיהיה לו שבט אחד כמו שאמר במ"א ט') בשבטי ישראל אלה הודעתי נאמנה (היינו גזרה נאמנה וחרוצה) שאשפוך עליהם כמים עברתי, (כמו שאמר ישעיה ז') ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, והנה גדר העברה הוא שמעניש בעברתו גם את הבלתי חוטא עם החוטא, כי עקר החוטא היה שבט אפרים שהוא בית המלכות שהם עשו את העגלים, ושבטי ישראל שהם העם מיתר השבטים היו נפתים אחריהם והיו כאנוסים וכמפותים ובכ"ז ע"י החרון אף שיש לי על שבט אפרים תעבור העברה הכללית להעניש גם את יתר השבטים, כמים הנשפכים שהולך ומתפשט לכל צד.

[ה, יא]
עשוק אפרים -
רצה לומר השבטים הם יהיו למשסה רק ע"י העברה הכללית לא ע"י המשפט, אבל שבט אפרים עצמו שהוא החטיא את הרבים הוא יהיה רצוץ משפט, לא מצד העברה רק מצד המשפט והדין, כי הואיל רצה לומר שהוא התחיל בעברה תחלה והלך אחרי ציוי של ירבעם שהיה משבטו והם החזיקו בידו בדבר העגלים להחטיא את הרבים.

[ה, יב]
ואני כעש לאפרים -
רצה לומר הענין המכלה ומשחית את אפרים ויהודה אינו ענין טבעי רק השגחיי, שאני המשחית אותם כעש וכרקב המכלים וממיקים את הכל, ומדמה את ה' שהוא כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה, כי העש בא אל הדבר מבחוץ, והרקב הוא בא מן הדבר עצמו שנרקב ונימוק, עפ"ז מצייר את ה' שבא אל אפרים מבחוץ להשחיתו, כי אינו שוכן באפרים כי שכינתו הוא בציון ובא מציון לאכלו ולכלותו כעש הנכנס מבחוץ, אבל ביהודה שהוא שוכן שם דומה כרקב שסבת הרקבון נמצא בתוכו, וירא אפרים את חליו אבל הם לא השכילו כי ה' הוא המכה אותם ומשחיתם, וחשבו שהוא חולי ומזור טבעי שצריך לבקש רפואות טבעיות להסיר החולי ולהבריא את הגוף, ולכן שלח אל מלך אשור שהוא ירפא את חולי הגויה הכללית בחילו ובמחנהו, וכיון בזה על מה ששלח מנחם בן גדי אלף ככר לפול מלך אשור להחזיק הממלכה בידו (כמו שאמר במ"ב ט"ו) ואחז שלח לו שוחד ומנחה להחזיק בידו נגד פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם שנלחמו עליו כנזכר (שם ט"ז). וצייר שאפרים ראה את חליו ויהודה ראה את מזורו.
כי יש הבדל בין חולי ובין מזור,
שהחולי - הוא החולי הבא מבפנים מסבת השחתת המזג וחולשתו,
והמזור - הוא הבא ע"י מכה שהוכה מבחוץ וזורים עליו אבק סממנים מבחוץ.
כי אפרים שלח אל מלך אשור שיחזיק הממלכה בידו נגד המרד שנתהוה בפנים, שזה דומה כחולי פנימית, ויהודה שלח אליו שיושיעהו מיד המלכים הלוחמים עליו ומכים אותו מבחוץ, שזה דומה כמזור ומכה הבא מבחוץ, וילך אפרים אל אשור שישקיט המרד הפנימי וירפא החולי, וישלח, ויהודה שלח אל מלך ירב, רצה לומר ששלח שלוחים אל מלך אשור שירב את ריבו נגד פקח ורצין הקמים עליו שהוא המזור שמבחוץ, ושניהם לא השיגו את תקותם, שנגד מה שהלך אליו אפרים שירפא החולי הפנימית, אמר: והוא לא יוכל לרפא לכם, וכמו שאמר אצל מנחם בן גדיף ולא עמד שם בארץ, ונגד מה ששלח אליו יהודה שיגהה מזורו החיצון, אמר והוא לא יגהה מכם מזור, כמו שאמר: אצל אחז (דה"ב סי' כ"ט) ויצר לו ולא חזקו.

[ה, יד]
כי אנכי כשחל לאפרים -
כי אינה חולי ומכה טבעיית שיוכל איש לרפאות ולהציל, כי אני המכה בם כשחל וככפיר, וכבר הזכירו בספורי הטבע כי האריה בעודו צעיר לימים שאז נקרא בשם כפיר לא יצא חוץ לסוכתו לטרוף טרפו, רק ישב בסוכה למו ארב לטרוף את הקרב אל מעונתו לבד, וכשבא במעמד האריה והשחל שהוא האריה הזקן אז יצא לחוץ לטרף טרף ולהביא ללבאותיו, ועל זה אמר: כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה כי לאפרים ידמה כשחל שבא ממקום אחר לטרוף טרפו, כן בא ה' עליהם מציון ששם סוכו ומעונתו, אבל לבית יהודה דומה ככפיר שטורף במקום אשר הוא שוכן שם, כי משכנו ביהודה, (והוא עצמו מה שאמר: כי אנכי כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה). אני אני רצה לומר ואיך שיהיה אין רעתם ענין טבעי או מקריי רק השגחיי, כי אני אני הוא הטורף, בין באפרים ששם אטרף ואלך, רצה לומר שאלך עם הנטרף להוליכו למקומי כדמיון השחל שטורף ונושא למרחוק, ובין ביהודה ששם אני טורף בסוכתי, שם אשא ולא אלך, כי מקומי שם כדמיון הכפיר, ובשני מיני טריפות אלה אין מציל מידי, ולא יועיל אשור לכם.

[ה, טו]
אלך -
נגד מה שאמר אני אטרוף ואלך מוסיף לאמר לא לבד כי אלך מאפרים לירושלים כי גם אשובה אל מקומי, שאתרחק מציון ג"כ ואשוב לשמים להתרחק מהם לגמרי, עד אשר יאשמו, וזה ימשך עד עת שישובו בתשובה מעצמם ע"י שיאשמו ובקשו פני, רצה לומר שיכירו אשמתם ויבקשו פני וישובו בתשובה, או אם לא יכירו אשמתם מעצמם, עכ"פ בצר להם ישחרונני תמצאנה אותם רעות רבות וצרות ואז ישחרונני ע"י תוקף הצרות.