[ט, א]
על תשמח ישראל -
אתה ישראל, לא תוכל לשמוח אל גיל כיתר עמים, כי העמים הם נתונים תחת המערכה כמו שאמר: אשר חלק ה' אלהיך לכל העמים, ובעת שהמזל מצליח להם והמערכה טובה הם שמחים. אבל אינך תחת כוכבי השמים וכסיליהם, כי אתה מאורשה לה' כמו שאמר בועליך עושיך ה' צבאות שמו, וכשתסור מהשגחתו לעבוד אלהים אחרים את דומה כזונה מתחת אישה, וזה שאמר: כי זנית מעל אלהיך, אהבת אתנן את דומה כזונה שאוהבת אתנן ועי"כ היא סובבת על כל גרנות דגן לזנות שם ולקחת אתנן, כן אתה סובב מגוי אל גוי למצוא שם מחיתך.

[ט, ב]
גורן -
כי גורן ויקב שהיה להם בארצם, שהם המזונות שפסק לה בעלה בעת הנשואין, לא ירעם, לא ימצאו מזונותיהם מגרן של ארצם, ותירוש יכחש בה בארץ (הנזכר למטה) שלא ימצא עוד שם דגן ותירוש כמקדם, כי -

[ט, ג]
לא ישבו בארץ ה' -
כי יגלו מן הארץ ע"י עונותיהם והארץ תשאה שממה, ועי"כ ושב אפרים מצרים להתישב שם, ובאשור שלשם יגלו יאכלו את לחמם טמא בגוים, והנה היין היה מתברך בזכות היושבים בארץ ועתה תירוש יכחש בארץ כי לא ישבו בארצם, ועוד היה היין מתברך בשביל הנסכים שהיו מקריבים כמו שאמרו חז"ל, וגם זה לא יהיה עוד, כי -

[ט, ד]
לא יסכו לה' יין -
ולא לבד שלא יביאו נסכים שהנסכים הם טפלים אל הזבח, כי גם לא יעברו לו זבחיהם, שלא יקבל מהם גם זבחים, שהזבחים היו נקראים לחם ה', כמו שאמר כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש, אבל זבחיהם לא יקראו לחם ה'. כי הם כלחם אונים להם, הם דומים כלחם שאוכלים האוננים על מתיהם שאוכלים סעודת הבראה משל אחרים, וכן השלמים שיאכלו לא יהיו שלמי שמחה רק סעודת הבראה, ותחת אשר לחם אוננים יטמא ע"י האונן שהוא טמא לנפש ומטמא את הלחם, לחם של הזבחים שלהם כל אוכליו יטמאו הלחם יטמא את האוכלים אותו, כי לחמם לנפשם כי הוא הלחם שאוכלים על נפשם המתה, שנפשם מתה בגופם והם אוכלים הזבח לחם הבראה על מיתת עצמם, וע"כ לא יבא בית ה' כי לחם טמא הוא.

[ט, ה]
מה תעשו -
מוסב על מה שאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, ואיך תרצו לשמוח ביום מועד שהאומות היו שמחים בימי מועדיהם בעת קציר שעורים וחטים ובעת האסיף, ואתם איך תשמחו אל גיל אחר שדגן ויקב לא ירעם, וכן מה תעשו ליום חג ה' שבימי החג היו מקריבים זבחים ומנסכים יין ואחר שבטלו הזבחים והנסכים במה תחוגו את חג ה'.

[ט, ו]
כי הנה הלכו משד -
לעומת מה שאמר ושב אפרים מצרים, וישראל היו חושבים שהם שבים לארץ מולדתם כי האומה בראשיתה נולדה במצרים, ודומה בעיניהם כמי ששב אל ארץ מולדתו ששם ינק משדי אמו, והוא שב אל שדי אמו ואל חדר הורתו, ועפ"ז אומר הנביא כי הוא דמיון כוזב, כי באמת א"י הוא שדי אמם, שם ינקו דבש וחלב והיא ארץ הורתם, כמו שאמר: על שדים סופדים (ישעיה ל"ג), ועתה שגלו מארצם הנה הלכו משוד אמם, ודומים כמי שהולך מארץ מולדתו אל ארץ קבורתו, כי למצרים הם הולכים למות ולהקבר שם, כי מצרים תקבצם כדי שמוף תקברם כי שם תהיה קבורתם, ומי יהיה היורש את נחלתם ואת עשרם, אמר המקום שהיה מחמד לכספם קימוש יירשם וחוח הוא יהיה השוכן באהליהם אשר ישארו שממה.

[ט, ז]
באו -
עד עתה לא ידעו את ה' ולא האמינו בנביאיו אשר יעדו להם העונשים שיבואו מאתו, עד אשר באו ימי הפקודה שיפקוד ה' את עונותיהם, וגם באו ימי השלום שיגיעו דברי הנביאים וישלם להם כמדתם, אז ידעו ישראל כי צדקו דברי הנביאים, כי עד עתה אויל הנביא, הנביא שנבא לך את העתיד לבא עליך היה בעיניך כאיש אויל, ואיש הרוח היה כמשוגע בעיניך, על רוב עונך מסבת רוב עונך שהעוית במזיד ולא האמנת למוכיח על עון, ולכן רבה משטמה.


[ט, ח]
צופה -
רצה לומר רבה משטמה שלך על צופה של אפרים עם אלהי, שהיה לך משטמה רבה על הצופה שיעד לך פורעניות וגם על אלהי ששלחו להנבאות, כי היית שונא את ה' ואת נביאיו, עד כי נביא שנבא לך בשם ה' היית מכין פח יקוש על כל דרכיו היית מזמין לו מוקשים ללכדו ולהרגו כמו שאמר כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי, וגם משטמה בבית אלהיו, גם בבית אלהים נמצאה המשטמה עליו, כי את זכריה הרגו בבית המקדש, וגם בית ה' לא הגין עליו.

[ט, ט]
העמיקו -
וחוץ מכל זה יעמיקו מה' לסתיר עצה, וישחיתו את דרכם בזנות, כמו שעשו בימי הגבעה שהיו מעשיהם כמעשה סדום, עד שהם רעים לה' וחטאים בין אדם לחברו ג"כ, וע"כ יזכר עונם ויעניש אותם עליהם.

[ט, י]
כענבים -
על מה שאמר שהשחיתו דרכם בע"ז ובזנות כימי הגבעה ושע"כ יזכר עונם, אומר שילמדו ק"ו ממה שהעניש את יוצאי מצרים על עון פעור ועל הזנות עם בנות מואב הגם שדור ההוא היו חשובים ויקרים בעיני ה', וכ"ש שיעניש אותם שהם קלים ונבזים בעיניו, על עונות אלה, אומר הלא כענבים במדבר מצאתי ישראל, בעת שמצאתי את ישראל במדבר היו יקרים בעיני כמי שמוצא ענבי' שהוא הפרי היותר חשוב במדבר שאינו מקום זרע וגפן ותאנה, (ורצה לומר שהוא היה הכרם הראשון אשר נטע ה' כמו שאמר גפן ממצרים תסיע, והנה הענבים אין מקבלים הרכבה ובפרט ענבים במדבר שהם בלתי מורכבים, כן היו אז ישראל קדושים נזהרים מן הזנות.

כמו שאמרו חז"ל:

ששלומית בת דברי אחת היתה ופרסמה הכתוב),

וכן כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם, שהתאנה גם היא הפרי החשובה מאד ואין בה פסולת, והמתבשלת ראשונה היא חשובה ביותר מצד מעוט מציאות הפרי אז, וכן היו חשובים אם מצד המקום כענבים במדבר, אם מצד הזמן שחל עליהם הענין האלהי בראשונה בעוד החשך כסה ארץ וערפל לאומים, ובכל זה הגם שהיו חשובים מאד אצלי, המה באו בית פעור וכו' כאהבם רצה לומר גם המה עם כל חשיבותים כאהבם כאשר אהבו את בנות מואב יצאו עי"כ מדחי אל דחי, שעי"כ באו בית פעור, כמו שאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב ועי"כ ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, ועי"ז וינזרו לבושת, כמו שאמר: ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, ועי"ז ויהיו שקוצים, ששקץ ה' אותם ומאס בהם כמו שאמר: ויחר אף ה' בישראל וכ"ז היה כאהבם ע"י שאהבו את בנות מואב, עתה דון קל וחומר אם המה כאהבם בנות מואב נעשו שקוצים הגם שהיו חשובים בתחלה, וכ"ש -

[ט, יא]
אפרים אשר כעוף יתעופף כבודם מלדה ומבטן ומהריון -
אשר לא היה להם כבוד ויקר גם בתחלת לדתם, כי בלדתם ואף בהיותם בבטן אמם ואף בעת הריונם לא היה להם כבוד כלל כי רובם ממזרים ונולדו בזנות, וא"כ כל שכן שיהיו שקוצים בעיני ע"י זנותם.

[ט, יב]
כי -
רצה לומר ואפרים יש לומר שני חסרונות נגד דור המדבר:
א) שאם יגדלו את בניהם כבר שכלתים מאדם שהבנים אינם אצלי במדרגת אדם כלל, כי הם שקוצים מני רחם כבע"ח נבזים ומשוקצים אחר שלא שמרו את מינם כלל והולידו ממזרים.

ב) כי גם אוי להם עצמם, ואפילו להאבות של הבנים שנולדו שלא בזנות והם בכלל בני אדם, אוי להם בשורי מהם, שאף שתחלה הייתי עמהם הלא סרתי מהם והשלכתים מעל פני מפני רוע מעלליהם.

[ט, יג]
אפרים -
יוסיף לאמר הלא אפרים אינו דומה כדור הראשון שהיו כענבים במדבר, כי הוא אינו שוכן במדבר רק דומה לצור שהיא שתולה בנוה, שאני שתלתי אותו מן המדבר להיות נטוע בנוה, רצה לומר שיש לומר ארץ מושב ואני רואה אותו מכונן בארצו על רוב טוב כצור. ובכ"ז הרע מעשיו כ"כ עד כי נגזר על אפרים להוציא אל הורג בניו, הגם שלפי הטבע היה ראוי שיצלחו וירבו ויפרו בארץ טובה ורחבה שנתתי להם.

[ט, יד]
תן להם -
הנביא מסב פניו אל ה' ומתפלל שלא יגלם בגולה אומר תן להם ה' מה תתן, רצה לומר תן להם העונש הראוי לתת להם בעון הניאוף כמו שדרכך ליתן מדה כנגד מדה, שבעון הזנות ראוי שתתן להם רחם משכיל ושדים צומקים בענין שלא יוכלו להוליד בני זנונים ולא יוכלו לגדלם ולא יתרבו ממזרים, זה העונש הראוי, אבל לא עונש של גלות וגירוש מארצם שאינו מדה כנגד מדה.

[ט, טו]
כל -
משיב לו ה', הגלות אינו בעבור עון הזנות לבד, כי הזנות הוא רק מקצת מרעתם, אבל כל רעתם נמצא בגלגל שם עשו רעות אחרות עבודת אלילים ורציחה ויתר תועבות חוץ מן הזנות, כי שם שנאתים על רוע מעלליהם שהם יתר תועבות שנמצאו ביניהם, ובעבור זה מביתי אגרשם, איני רוצה שיהיו עוד בביתי שהוא בארץ שנתתי להם לשבת שם, כאיש השונא את אשתו על רוע מעלליה ומגרשה מביתו בל יתן לה עוד מעון ומזונות, ואין תקוה עוד שאשוב להתפייס עמהם כי לא אוסיף אהבתם, כי אין תקוה שייטיבו מעשיהם אחר כי כל שריהם סוררים והם המתעים אותם מני דרך.

[ט, טז]
הכה -
וגם א"צ שאתן אני להם רחם משכיל שלא יעשו פרי. כי זה נעשה מעצמו, שאפרים בעצמו הכה שרשם עד שהוא יבש ופרי בל יעשון, שנעשה כעץ שיבש שרשו וא"א לו שישא פרי גם מצד הטבע גם בלעדי עונש השגחיי, וחוץ מזה גם כי ילדון במקרה, אז והמתי מחמדי בטנם בדרך עונש השגחיי.

[ט, יז]
ימאסם אלהי -
ואותם בעצמם ימאס אלהים על כי לא שמעו לו ויהיו נודדים בגוים ולכן נגזר עליהם שיגלו מארצם אל ארצות הגוים.