[ב, א]
והיה מספר בני ישראל -
אף על פי שעתה קרואים לא עמי, עוד יבא זמן שיהיה מספר בני ישראל כחול אשר לא ימד ולא יספר לא ימד כ"ש שלא יספר, וכן: אין אמת ואין חסד, ולשון מדידה נופל על החול ועל הכוכבים לא ייפול אלא לשון מספר, לפיכך חלקם ירמיהו הנביא כשהמשיל בשניהם ואמר אשר לא יספר צבא השמים ולא ימד חול הים ואף על פי שהוא אמר זה המשל על שתי משפחות מישראל, וזה הנביא אמרו על כל ישראל אין לתמוה בזה, כי בזה ובזה הוא דרך הפלגה ואין החפץ בהם כי אם עניין רבוי.

והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם -
תחת אשר נאמר להם בזמן הזה לא עמי אתם, לפי מעשיהם הרעים.

יאמר להם -
בזמן ההוא.

בני אל חי -
כי ישובו אל ה' והוא ישיב שבותם וירחמם.

וטעם בני אל חי -
כי בזמן הזה עושין עצמן בנים לאלהים אחרים שאינם חיים ואפילו החיים שבהם, שהם המזלות אינם חיים אלא בעילת המחיה אותם, אבל הוא יתברך חי מבלי סבה ועילה.

ויונתן תרגם:

במקום כמשמעו. ויהא באתרא דאתגליאו לביני עממיא כד עברו על אורייתא ואתאמר להון לא עמי אתון יתיבין ויתריבון ויתאמר להון עמיה דאלהא קיימא.

[ב, ב]
ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו -
וזה יהיה בקבוץ גליות בימי המשיח, כי בבית שני לא עלו אלא יהודה ובנימין שגלו בבבל ולא היו בני יהודה ובני ישראל יחדיו.

ושמו להם ראש אחד.-
זהו מלך המשיח,

וכן תרגם יונתן:

וימנון להון רישא חד מדבית דוד.

ועלו מן הארץ -
מארץ גלותם יעלו לארצם, והמפרשים זה הענין על הגלות איננו נכון, כי מה עניין ושמו להם ראש אחד למי שילך בגלות וגם ועלו מן הארץ כי היה לו לומר וירדו או ויצאו כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות והבא אליה יעלה ומי שיצא ממנה ירד, וי"ו ועלה מן הארץ פירשו בו אחר שעלו מן הארץ כוי"ו הן אתה קצפת ונחטא, וירד מעשות החטאת והעולה, וירם תולעים ויבאש והדומים להם, כי המשיח לא יהיה להם לראש עד שיהיו בירושלם.

ויש מפרשים:

ראש אחד אליהו הנביא שיעלה אותם מן הגלות.

כי גדול יום יזרעאל -
יום עת שנשבר קשתם בעמק יזרעאל גדול הוא ומאד ארך זמן גלותם ותם עונם בגלות, שארך זמן רב.

ואדוני אבי ז"ל פירש:

זמן ארוך וגדול היו זרועים בגוים ועתה אקבצם, לפיכך קרא שם ישראל יזרעאל, שהאל זרעם בגוים.

ויונתן תירגם:

ארי רב יום כנישתהון.

[ב, ג]
אמרו לאחיכם עמי -
פירש רב סעדיה גאון ז"ל:

אומר לשבט יהודה ובנימין אחיכם עשרת השבטים שהיו קרואים לא עמי בזמן שהיו עושים הרע, בעיני ה' בזמן שיבת הגלות אמרו להם עמי.

ולאחותיכם רחמה -
ולפי שהמשל היה בבן ובת אמר: אחיכם ואחותיכם.

ומלת ואחותיכם ברבוי אחד לבד, כי היה לו לומר בשני רבוים אחיותיכם כמו: את אחי את אחיותי.

[ב, ד]
ריבו באמכם -
עתה שב לדברי התוכחה שאמר בתחילה ולפי שהמשיל כנסת ישראל לאשת זנונים והנולדים בדור ודור ילדי זנונים אמר כנגד ילדי זנונים - ריבו באמכם, והכנסה נמשלת לאם על דרך כלל והפרטים לבנים והענין שיריבו איש ברעהו להשיבם לדרך טובה.

כי היא לא אשתי -
כיון שזנתה תחתי.

ותסר זנוניה מפניה -
כיון שהמשילה לזונה כתב עליה דרכי זונות, כי דרך הזונה לקשט פניה במיני צבעונים שתראה יפה בעיני הזונים.

ונאפופיה מבין שדיה -
היא מעיכת השדים שזכר יחזקאל: שמה מעכו שדיהן, כי גם זה מדרכי הזונות, והפנים הוא משל לנביאים שהיו העם מחליפים נביאי ה' בנביאי השקר ואלה הם הזונים.

ושדים -
הוא משל לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, כמו שפירש בספר יחזקאל והיו מחליפים אותם בחוקי עכו"ם ואלה הם הנאפופים.

[ב, ה]
פן אפשיטנה ערומה -
ואניחנה ערומה.

והצגתיה כיום הולדה -
עמידנה ערומה כיום שנולדה,כמו שאמר: ערום יצאתי מבטן אמי והענין כפול במלות שונות והוא על דרך משל, כמו שאמר יחזקאל: ביום הולדת אותך.
ואמר ואת ערום ועריה.
ואמר: ואלבישך רקמה וכל הענין כמו שהוא.
ומשל הלידה היא כשהיו במצרים עבדים, כמו שפירשנו שם.

ושמתיה כמדבר -
שהוא הפקר לכל.
ועוד: שלא ימצא בו שום מחיה ושום צורך האדם, כן אסיר כל טובי מהם ויהיו מופקרים לכל כמו שאמר: והסתרתי פני מהם והיה לאכול, גם מורה על חורבן הארץ, כמו שאמר: נצתה כמדבר.

ושתיה כארץ ציה -
הענין כפול במלות שונות, וכן והמתיה בצמא, כי המדבר הוא צמאון אשר אין בו מים.
ואפשר שיהיה בצמא משל לבטול התורה והנבואה, כמו שאמר: מלכה שריה בגוים, אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'.
והצמא הוא משל לבטול התורה והמצוות והנבואה, כמו שאמר: לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'.

[ב, ו]
ואת בניה לא ארחם -
כמו שפירשנו, כי הכנסיה בכלל תקרא אם ונקראו הפרטים בנים, או הילודים כל דור ודור שנהגו מנהג הדור הראשון, העובד עכו"ם.

[ב, ז]
כי זנתה אמם הובישה הורתם -
תרגם יונתן:

ארי תעו כנישתהון בתר נביאי שקרא בהיתו מלפיהון.

אחרי מאהבי -
אשור ומצרים שהיו לישראל ברית עמהם ומצילים אותם מאויביהם והיו הולכים בטח בשוחד אשר היו נותנים להם, וכיון שהיו בשלום בבריתם עמהם כאלו הם מספיקים צרכם, כי בעזרתם היו עובדים את אדמתם והולכים מארץ אל ארץ בשלום, וזהו לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי.

ומה שאמר הובישה - יש לה להכלם ממעשיה וממאהביה שבטחה בהם, כי לא יועילו לה בעת צרתה.

ואדוני אבי ז"ל פירש:
אחרי מאהבי השמש והירח והכוכבים שהיו עובדים להם וכוונתם הייתה כי הם היו נותנים מזונם וסיפוקם כמו שאמרו: ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו.

ושקויי -
היין ושאר משקים.

[ב, ח]
לכן הנני שך את דרכך בסירים -
שלא יוכלו לצאת מהעיר מפני החרב ולא יועילום מאהביה והם אשור ומצרים.

או לפירוש אדוני אבי זכרונו לברכה:

המזלות, והנה דרכה כאלו יש בה מסוכת חדק וקוצים שלא תוכל לעבור בה, וכאלו גדורה בגזית שלא תוכל לעבור ולא תמצא נתיבותיה שהיתה הולכת בהם, ועל הדרך הזה נאמר: גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה.

שך -
כמו אתה שכת בעדו מנחי העי"ן ולפי שעושין גדר הכרמים והשדות משכים, נאמר הפעולה ממנו שך שכת ושכים, ידוע שהם כמו קוצים, וכן סירים וכן צנינים כולם מיני קוצים הם ולא באה הפעולה כי אם משכים.

[ב, ט]
ורדפה -
אם לאשור ולמצרים תרדוף שלומם ועזרתם ולא יתנו לה, ואם למזלות תרדוף אחר נביאי השקר ואחר המתעסקים במזלות, לשאול לה במזלות ותקטיר להם ולא יועילו לה.

ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון -
וזה לא תאמר עד שסבלה הגלות זמן רב כמו שכתוב בתורה: בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוהיך כי אלו אמרה זה בעודה בארץ, לא הייתה גולה.

[ב, י]
והיא לא ידעה -
כי היו מתעים אותה ראשיהם ונביאי השקר וכל הטוב שהיה לה, לא היה לה אלא מאתי שהייתי שולח ברכתי בדגן ובתירוש וביצהר, ושולח ברכה במעשי ידיהם, עד שהיה להם רוב כסף וזהב וישמן ישורון ויבעט ועשו הכסף וזהב בבעלים, כמו שאמר: בכסף וזהב ייפהו.

[ב, יא]
לכן אשוב -
כדי שתדע כי מידי היה לה הטוב דגני בעתו ותירושי במועדו שאשלח בהם מארה בעת הקציר ובעת הבציר הפוך הברכה שהייתי שולח בהם, וכן בכל מעשה ידיהם אשלח מארה, וכל המשתכר משתכר אל צרור נקוב ולא יהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש לכסות את ערותם, כי הצמר והפשתים שנתתי לה לכסות את ערותה, אציל אותה ממנה.
וכן תרגם יונתן.

וענין והצלתי –
כענין אשר הציל אלוהים מאבינו, עניין ההסרה והשלילה.

[ב, יב]
ועתה אגלה את נבלתה -
כיעורה ומעשיה הרעים יהיו מגולים כשאסתיר פני ממנה.

לעיני מאהביה -
שלא יצילוה.

ולפירוש אדוני אבי ז"ל:

לעיני השמש.

ואיש לא יצילנה מידי -
איש מכל מאהביה.

ובדרש:

אף תמה זכות אבות.

[ב, יג]
והשבתי -
כי עם הצרה אין חדש ואין שבת וראשי החדשים והשבתות שהיה בהם קרבן מוסף, היו ימי שמחה, וכן החגים והמועדים שהיו ימי מנוחה ושמחה, לא יהיה להם בהם שמחה מרוב הצרות.

וכל מועדה -
אמר מועדה אחר שאמר חגה והמועדים הם חגים, וכן אמר יחזקאל בחגים ובמועדים, לפי שיש חג שאינו מועד אלא שמחה שישמח אדם ויאכל וישתה ויקרא חג, כמו ויעש שלמה בעת ההיא את החג וגו', שבעת ימים ושבעת ימים הנה קרא שבעת ימי חנוכת הבית חג, וכן אוכלים ושותים וחוגגים ויש מועד ג"כ שאינו חג, כמו לאותות ולמועדים, למועד אשוב אליך, וכן כל זמן שיתן אדם לחבירו, כמו: למועד אשר יעדו.

ורב סעדיה גאון ז"ל פירש:

חגה - שלוש רגלים וכל מועדה - ר"ה ויום הכפורים ושמיני עצרת:

[ב, יד]
והשימותי גפנה ותאנתה -
אשר אמרה אתנה המה לי. בעבור שאמרה כי מיד מאהביה הדגן והתירוש והיצהר וכל הטוב אני אשים אותה לשממה, ותדע אם היה לה הטוב ההוא מאתי או מאתם.

אתנה -
לפי שהמשילה לזונה קרא הטוב ההוא אתנה כמו אתנן זונה וענינם כמו תנאי ושרשה תנה והאל"ף נוספת.

ויונתן תירגם:

אתנה יקר,

וזכר הגפן והתאנה כי הענבים והתאנים מיטב מאכל האדם אחר התבואה, וכבר זכר ולקחתי דגני בעתו.

ושמתים ליער -
שיבואו בו חיות השדה, לפיכך ואכלתם חית השדה וזהו מפני חורבן הארץ.
או המשיל האויבים לחית השדה.

[ב, טו]
ופקדתי עליה -
על פשעי עונם בגלות, אפקוד עליה הזמן שעבדה הבעלים ואאריך אותם בגלות לעונש שהניחו עבודתי ועבדו לאלהים אחרים, ואף על בני בניהם יהיה זה העונש, אעפ"י שהם לא יעבדו עכו"ם בגלות כן הוא משפט ענשם, לפי שבני בניהם לא יהיו שלמים בעבודת האל ובמצותיו בגלות, לפיכך יצטרף עון אבותם העובדים עכו"ם עם עונם ואמר בתורה: והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי.

ותעד נזמה וחליתה -
לפי שהמשילה לזונה אמר עליה מעשי הזונה שמתקשטת בתכשיטים נאים, כדי שתראה יפה בעיני מאהביה.

וחליתה -
מן וחלי כתם.

ותרגם יונתן:
ובחליטת אחד מתוקנים העדיים,
לכן תירגם יונתן:

ובתי הנפש והלחשים וקדשיא וחליטתא.

[ב, טז]
לכן הנה אנכי מפתיה -
ביו"ד במקום למ"ד הפעל, והענין אתן בלבה לשוב בתשובה בעודה בגלות, וזה כענין פתוי, כי המפתה את חברו מעבירו מדעתו שהיה בו לדעת אחר, כן הקב"ה מעביר ישראל מדעתם שהיו בו בגלות לרדוף אחר התאוה ויצר הרע ויתן בלבם לעזוב הרע ולקחת הטוב, ועל זה אמר: והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר.

והולכתיה המדבר -
זהו שאמר יחזקאל הנביא והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים.

ודברתי על לבה -
אנחם אותה מצער הגלות שסבלה.

[ב, יז]
ונתתי לה את כרמיה משם -
מהמדבר אתן לה כל ארצה כמו שהיתה לה, כלומר איעד אותה שם במדבר להיטיב לה בארצה, לפי שבמדבר העמים יצרוף אותם ויכלה המורדים והפושעים ויפחדו הנותרים, לפיכך יהיו צריכים תנחומין ודבר על לבם שיתן האל יתברך את ארצם כבתחילה, לפיכך אמר: ודברתי על לבה ואע"פ שפירשנו כי התנחומין יהיו מן הצער שסבלה בגלות, הכל יהיה לזה ולזה.

ומה שזכר כרמיה –
לפי שזכר בפורענות והשימותי גפנה אמר בנחמה כרמיה.

ואת עמק עכור לפתח תקוה -
לפי שבתחילת בואם לארץ בימי יהושע קרה להם העון הזה והוא דבר עכן, הבטיחם שלא יפחדו בהכנסם לארץ ושלא יקרם שום עון, כי כולם יהיו מצורפים וטהורים כי במדבר העמים יצרפו, ואותו עמק עכור לא יקרא עוד כן כי שמו הוא לגנאי, אלא יקרא לו שם לשבח והוא פתח תקוה.

ומה שאמר פתח ולא אמר עמק כמו שהיה, לפי שיהיה להם כפתח כי משם יכנסו לארץ, כמו שעשו בתחילה ויהיה להם תקווה ואחרית טוב, לפיכך יקראו לו: פתח תקוה.

והחכם ר' אברהם פירש:

עמק עכור - עמק יזרעאל שעכרתיה שם, ישוב לפתח תקוה.

ורש"י ז"ל פירש:

עומק הגלות שהיו שם עכורים אתן לפתח תקווה ותוחלת, שמתוך אותם הצרות אתן להם לב לשוב אלי.

ורבינו סעדיה גאון פירש:

יעשה האל יתברך נפלאות בעמק שנהרג בו עכן באותו הזמן ויקראו לו פתח תקווה וישירו לאל יתברך על הנפלאות, וזהו שאמר: וענתה שמה מן ותען להן מרים.

כימי נעוריה -
כמו הנס שעשה האל יתברך לישראל בימי סיסרא, שנאמר: ותשר דבורה וכן בדוד ע"ה אמר: וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת.

וכיום עלותה מארץ מצרים -
שירת משה על ים סוף.

[ב, יח]
והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי -
ר"ל תקראי לי איש, כי בעל האשה יקרא איש, כמו אלקנה אישה וכנסת ישראל נמשלה לאשת איש, ובעל הוא שם משותף, כי היו קוראים לעכו"ם בעל, לפיכך אמר: ולא תקראי לי עוד בעלי, כדי להסיר שם הבעלים מפיה.

ורבותינו ז"ל פירשו:

ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה.

[ב, יט]
והסירותי -
טעם והסירותי כי האל יתברך ייחד את לבב ישראל ליראה את שמו לבדו ויעזרם בזה, על דרך שאמרו: בא לטהר מסייעין אותו.

אמר מפיה ואמר תקראי, כי כן דרך המקרא לדבר לנכח ושלא לנכח כאחד, וכפל הענין במלות שונות, ואמר ולא יזכרו עוד בשמם.

ורבינו סעדיה ז"ל פירש:

מפיה מפי ישראל, ולא יזכרו עוד בשמם בפי אומות העולם, כי אף האומות לא יעבדו עכו"ם באותו זמן, כמו שאמר: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.

ועוד פירש:

מפיה - מפי דור הישועה ולא יזכרו עוד בפי דורות עולמית, ואמר בשמם, לפי שיש להם שם זולתי בעל.

[ב, כ]
וכרתי -
על דרך: כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, ונאמר בנבואת ישעיה: וגר זאב עם כבש וכל הענין כמו שאמר שם.

ועם עוף השמים -
כמו ארבה וזולתו שלא יאכלו פירותיהם ותבואתם.

ורמש האדמה -
כמו נחשים ועקרבים.

וקשת וחרב -
כמו שאמר: וכתתו חרבותם לאתים:

ומלחמה -
כתרגומו:

ועבדי קרבא,

או פירושו שאר כל כלי מלחמה זולתי קשת וחרב שזכר.

[ב, כא]
וארשתיך -
כנגד מה שאמר אשת זנונים וזכר שלושה פעמים וארשתיך כנגד שלושה גליות שגלו ישראל: גלות מצרים,
וגלות בבל,
וזה הגלות שאנחנו בו היום,
וכל זמן צאתם מן הגלות היה האל יתברך כאלו מארס אותם.

הארוסים הראשונים כשהוציאם ממצרים לא היו לעולם שהרי גלו, לפיכך אמר כנגדו וארשתיך לי לעולם.

והארוסים השניים כשהוציאם מבבל לא היו בצדק ובמשפט שהם היו עושים הרע, שהרי כתוב שהיו בהם מחללי שבתות ונושאים נשים נכריות והיו כובשים אחיהם לעבדים ושדותיהם הנה כי לא היה בהם צדק ומשפט חסד ורחמים, לפיכך אמר כנגדו וארשתיך לי בצדק ובמשפט שיהיו הם עושים שהרי ישובו בתשובה, כמו שכתוב: ושבת עד ה' אלהיך.

[ב, כב]
ואמר: וארשתיך לי באמונה - שענינו בקיום שלא ימוט לעולם, כמו אמונה אומן במקום נאמן.

וידעת את ה' -
כמו שאמר: כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.

[ב, כג]
והיה ביום ההוא -
אענה את השמים, כמו שאמר ולקחתי את דגני, אמר כי אז בזמן הישועה, השמים יתנו טלם והארץ תתן את יבולה.

ואמר: אענה את השמים –
שהיו נעצרים בהיותם בארץ כמו בימי אחאב בשובם לארץ בזמן הישועה לא יעצרו עוד,

ואמר אענה - כאילו השמים שואלים שיתנו מטר כמשפטם, ואני אענם וארצם שיתנו מטר כמשפטם גשמי ברכה, וזהו אענה, שיהיה רצוני בהם.

והם יענו את הארץ -
כאילו הארץ שואלת מטר ומתאוה לו.

[ב, כד]
והארץ תענה -
שתתן את יבולה ועץ השדה יתן פריו.

והם יענו את יזרעאל -
כי ברבות הטובה רבו אוכליה, כי תהיינה החרבות מלאות צאן ישראל, בפורענות קרא שם ישראל – יזרעאל, לפי שהיו זרועים בגוים ובזמן הישועה קורא אותם ג"כ יזרעאל, שהיו נזרעים בארצם, לפיכך אמר אחריו וזרעתיה לי בארץ.

ויונתן תירגם:

הענין כן, ויהא בעידנא ההיא וגומר.

[ב, כה]
וזרעתיה לי בארץ -
שיהיו רבים כזרע הארץ ויהיו לי לא כבתחילה.

ויונתן תירגם:

ואקיימנכון וגו',

ורז"ל פירשו:

בארץ העמים שאמרו.

אמר רבי אלעזר:

לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה חטין?!
אלא כדי להכניס כמה כורין.