[ה, א]
שמעו -
עתה שב להוכיח יהודה ואותם שהיו ראוים להוכיחם והם כהני בית המקדש, שהיו בחלקו של יהודה ובית המלך גם כן היה להם להוכיח את ישראל ולעשות משפט, וקרא שבט יהודה בית ישראל, כי הם עיקר בית ישראל.

ויש מפרשים:

בית ישראל הסנהדרין שהם שופטי ישראל.

כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור -
לכם היה לעשות משפט ואתם הייתם פח ומכשול לעם, כי הם רואים שאתם עושים מעשים רעים ולומדים מכם והנה אתם להם בהפך מה שהיה ראוי להיות, ואתם להם כמו הפח והרשת שלוכדים בהם החיות והעופות, כן הם נלכדים במעשיכם הרעים שעושים ככם.

וזכר מצפה ותבור - שהם הרים גבוהים בארץ ישראל והציידים פורשים עליהם מצודותיהם.

ויונתן תירגם:
מצפה - מן צופה נתתיך.
שתרגם:

ארי תקלא הויתון במלפיכון וכמצודא דפריס על טור רם.

ובדרש:

רב לכם מעלות ירושלים.
מה עשה?ירבעם?
הושיב שתי פרדסיאות אחת על תבור ואחת על המצפה, וזהו שאמר הושע: כי פח הייתם למצפה.

[ה, ב]
ושחטה שטים העמיקו -
מקור, כי השי"ן פתוחה והוא בשקל לאהבה.
אמר השטים - שהם עובדי עכו"ם ששטים מדרכי האל יתברך ומעבודתו, כמו אשה שהיא סוטה תחת אישה, העמיקו סרה לשחוט ולזבוח לעכו"ם.

ואני מוסר לכלם -
אמר הנביא לא תאמרו שלא ייסר אותם אדם ולא יוכיחם, לפיכך הם חוטאים כי אני איש מוסר לכלם, ויום ויום אני מייסר אותם ולא ישמעו לי.

ואני מוסר -
חסר איש כמו ואני תפילה, שפירושו: ואני איש תפילה.

ויונתן תירגם:

ודבחן לטעון וגו'.

[ה, ג]
אני ידעתי אפרים -
אמר זה על ירבעם בן נבט שהיה משבט אפרים שעשה העגלים והפריד ישראל מעבודת האל בבית המקדש, אמר: אני ידעתי את לבבו, כמ"ש: ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב וגו'.

וישראל לא נכחד ממני -
ממה שנועץ עם שרי ישראל לא נכחד ממני, כי ידעתי כמ"ש ויועץ המלך ויעש ב' עגלי זהב.

כי עתה הזנית אפרים
אתה ירבעם הזנית עם העגלים ואח"כ נטמא ישראל בעכו"ם, ויהיה הזנית פעל עומד, כמו שכתבנו.
או יהיה פעל יוצא, ר"ל אתה הזנית ישראל אחר הבעלים.

ובדרש:

כי אתה הזנית אפרים - עד הושע בן אלה היו תולין הקלקלה במלכיהם, כיון שמלך הושע בן אלה ביטל פרדסיאות שהושיב ירבעם, שנאמר רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו ואע"פ כן לא עלו לירושלים, לפיכך נתחתם גזר דין עליהם לגלותם, הדא הוא דכתיב: אני ידעתי אפרים, כי עתה הזנית אפרים - עתה נראה שאתה הזנית, שאין לך לתלות במלכך.

[ה, ד]
לא יתנו -
כמו ולא נתן סיחון, לא יתנני השב רוחי והדומים להם, עניין עזיבה והנחה אמר לא יניחו אותם מעלליהם הרעים לשוב אל אלהיהם, כלומר כל כך הרבו לפשוע עד שלא נשאר להם דרך לתשובה, עד שיקבלו ענשם.

או פירש: כל כך הם דבקים במעשיהם הרעים עד שאפילו יהרהרו פעם אחת תשובה בלבם, הם מתחרטים מיד.

כי רוח זנונים בקרבם -
המתעה אותם.

ואת ה' לא ידעו
לא דרשוהו אפילו פעם אחת אלא תמיד הם דבקים במעשיהם הרעים.

ויונתן תירגם:

ואולפן וגו':

[ה, ה]
וענה גאון ישראל בפניו -
כמו שאמר הוי עטרת גאות שכורי אפרים אמר כי גאונו יעיד בפניו כשיקבל עונשו עליו.

ויונתן תרגם:

וימאך יקר ישראל ואינון חזן.

תרגם:

וענה - מלשון הכנעה,

כמו לענות מפני.

ופירש גאון ישראל –
גדולתם ויקרם וכבודם.

ומה שאמר:

ואינון חזן,

כלומר בעודם בארצם טרם גלותם יראו בהכנעתם ושפלותם, תחת הכבוד שהיה להם מתחלה.

וישראל ואפרים -
אמר אפרים בעבור ירבעם בן נבט המתעה אותם ובעבור שבטו שהוא שבט אפרים וישראל, אמר בעבור שאר ישראל שהלכו אחריו, כולם ייכשלו בעון העגלים.

כשל גם יהודה עמם -
כי אפילו יהודה שהיה בחלקו בית המקדש, עזב עבודת השם יתברך לעבוד אלוהים אחרים, וגם הוא ייכשל בעונו.

[ה, ו]
בצאנם ובבקרם ילכו.-
שבט יהודה ישובו לעבודת האל יתברך בבית המקדש, זהו בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' וזה היה בימי יאשיהו שבערו העכו"ם ושבו לעבוד את השם ועשו פסח, ואמר: כי לא נעשה כפסח הזה וגו'.

ולא ימצאו חלץ מהם -
לא מצאוהו כשבקשוהו, כי כבר נגזרה גזרה, כמו שכתוב: אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה וגו' ואמר ואת יהודה אסיר מעל פני כאשר הסירותי את ישראל וגו'.

חלץ -
נפרד מהם וסר מעליהם והוא פעל עומד וכיוצא וחלצה נעלו, חלצו שד.

[ה, ז]
בה' בגדו כי בנים זרים ילדו -
כמשמעו, שהתחתנו בעכו"ם ובעבודת כוכבים שלהם וזהו בגידה בה', שצוה אותם לא תתחתן בם כי יסיר את בנך מאחרי.

ותירגם יונתן:

במימרא דה' שקרו ארי בנין מבנת עממיא קיימין להון,

ויש לפרש: כי בנים זרים ילדו שהלכו בחקות העכו"ם.
וכן אמר: ובילדי נכרים ישפיקו.

ותרגם יונתן:

ובנימוסי עממיא אזלין.

עתה יאכלם חדש את חלקיהם -
עתה בקרוב יבא חדש שיאכל האויב אותם ואת חלקיהם, רוצה לומר שדותיהם וכרמיהם, כמו ואכלה את החלק שהוא כמו חלקת השדה.
והחדש הזה הוא חדש תמוז שהובקעה העיר וחדש אב שחרבה.
או פירש: חדש בזמן מועט כמו חדש.
וכן ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד.

לדעת יונתן:

רוצה לומר חדש בחדש, כלומר תמיד יאכלם האויב יום ביום וחדש בחדש.

וכן תרגם יונתן:

כען איתי עליהון עממיא ירח בירח ויבזון ית פרי ארעהון.

[ה, ח]
תקעו שופר -
כמו שתוקעים בשופר להזהיר העם ולהתאסף אל העיר העם והצאן, ואלו המקומות הם לבנימין ובית און היה לבני יוסף לאפרים סמוך לבנימין, כי ארץ חלק בנימין הייתה בין יהודה ובני יוסף.

אחריך בנימן -
הנה האויב אחריך בנימן, כי כבר כבש ארץ אפרים.

ויונתן תירגם:

נבייא ארימו וגו'.

[ה, ט]
אפרים לשמה תהיה -
עדת אפרים.

ביום תוכחה בשבטי ישראל הודעתי נאמנה

כשהוכחתים במדבר כשהיו כל השבטים כאחד, הודעתי אותם נאמנה כלומר דבר אמת: אם בחקותי תלכו אם תשמעו אם לא תשמעו וכיון שלא שמעו לי אחריב את ארצם ואגלה ממנה, כי כן הודעתים באמת.

ויונתן תירגם:

ביום תוכחה - ביום תשלומת חובין.

ובדרש רבי אבהו אמר בשם רבי יוסי בר' חנינא:

ביום שנתווכח הקב"ה עמהם בדין אתה מוצא כשגלו עשרת השבטים לא גלו יהודה ובנימין והיו עשרת השבטים אומרים: מפני שהם בני פלטין שלו לא הגלה אותם וכי משוא פנים יש בדבר?!
וח"ו שאין משוא פנים אלא שעדיין לא נתמלאת סאתם, וכיון שחטאו גלו אז שמעו עשרת השבטים מאין מענה בפיהם, ואמרו: הא אלהא תקיף הא קשוט דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אפין לקיים מה שנאמר בשבטי ישראל ,הודעתי נאמנה הודעתי שאני נאמן.

[ה, י]
היו שרי יהודה כמסיגי גבול -
בסמ"ך, כמו: ארור מסיג גבול רעהו וכ"ף כמסיגי לאמת הדבר כמו כ"ף השבעה לי כיום, כי אותו כהיום והדומים להם, ואמר כי שרי יהודה היו מסיגי גבול רעיהם החלושים, שהיתה להם נחלה סמוך לנחלתם והיו מסיגים גבולם ולוקחים מנחלתם, כמו שאמר בנבואת יחזקאל: ולא יונו עוד נשיאי את עמי להונותם מאחוזתם.

ורש"י פירש:

כי כאדם המדבק גבול חברו, כן הם מהרו לאחוז דרכי חבריהם, לפיכך אשפוך וגו'.

ורבינו סעדיה ז"ל פירש:

כמסיגי גבול - המצוות היו שרי יהודה כמו שרי אפרים שהסיגו גבול המצוות ועברו על אלות הברית, כן עשו הם.

ואדוני אבי ז"ל פירש:

השרים היו כמו מסיגי גבול שהיו צועקים לפניהם בעלי הגבול כי חביריהם היו מסיגים גבול שדותיהם וכרמיהם או בתיהם, והם לא היו מקשיבים לצעקתם והנה השרים כמו המסיגים שסומכים את ידיהם בהסגתם הגבול.

והחכם רבי אברהם אבן עזרא פירש:

עושים רע לאשר היה ברשותם, כמסיגי גבול בסתר.

[ה, יא]
עשוק אפרים -
ביד האומות שעשקוהו ורצצוהו במשפטים קשים.

ולמה בא לו כל זה?
כי הואיל הלך אחרי צו, לפי שרצה ללכת אחרי מצוות ירבעם בן נבט, הואיל הלך כלומר ברצונו הלך שזה כמה שנים לא סר מדרכו הרעה, ומאד התרצה בדבר הרע ההוא.

צו -
שם כמו מצווה, וכן צו לצו בשקל קו ואע"פ שחסר ירבעם שלא זכרו אחרי צו, כן מנהג המקרא במקומות לחסר במקום שהענין מובן וידוע היה, כי לא היו הולכים באותו הדור אחרי מצוות האל כ"א אחרי מצוות ירבעם, לפיכך שנה ה' לגרעון ואמר במקום מצווה צו.

ויונתן תירגם:

אניסין דבית אפרים וגו'.

[ה, יב]
ואני כעש לאפרים -
כן אהיה לאפרים וליהודה, כמו העש שאוכל הבגדים.

וכרקב -
האוכל העצם והעץ, כלומר כן אכלה אותם.

[ה, יג]
וירא, מזורו -
כמו מכתו כי המכה לפי שיזורו אותה נקראת מזור.
אמר: כשראו אפרים ויהודה שהאויבים באים עליהם תמיד ושוללים אותם, בקשו עזר ממלך אשור ולא שבו אלי ולא בקשו עזר ממני, אלא מבשר ודם שלא יוכל לעזור אותם אם אין רצוני.

וישלח -
ר"ל וישלח יהודה, כי כבר זכר שניהם ובפסוק זה זכר אפרים בפירוש ויהודה בסתם, כי כבר זכרו בסמוך.

וילך אפרים -
ר"ל המלאכים ששלח.
או אמר וילך על מנחם שהלך לפול מלך אשור כאשר בא על הארץ, ויתן מנחם לפול מלך אשור אלף ככר כסף וגו' ולא הואיל כלום אלא לפי שעה, כי מלך אשור הוא שהחריב את הארץ גם שוסים אחרים שסו אותם ולא עזרם מלך אשור, וכן אחז מלך יהודה שלח למלך אשור, ואמר ויתן למלך אשור ולא לעזרה לו.

ירב -
הוא שם עיר בארץ אשור ובזה הספר זוכר אותו שתי פעמים, ואפשר כי אשור היו לו שני שמות.

לא יוכל לרפא -
לפי שהמשיל הצרה לחולי אמר לרפא.

ולא יגהה -
כלומר ולא ירפא.
וכן: לב שמח ייטיב גהה, רפואה אפילו מזור אחד מכם לא ירפא.

ויונתן תירגם:

וחזא אפרים וגו'.

[ה, יד]
כי אנכי -
איך יוכל מלך אשור להועיל לכם אפילו אם ירצה, כי אנכי לכם כשחל ואין מציל מידי.

אני אני -
הכפל לחזק הענין וכן ראו עתה כי אני אני הוא:

[ה, טו]
אלך אשובה אל מקומי -
כלומר אסלק שכינתי מהם ואשובה אלי בשמים, שהוא מקום כבודי כי הם הקילוני ולא ישכון כבודי ביניהם.

עד אשר יאשמו -
האל"ף והשי"ן בשו"א וענינו עד שישימו עצמם אשמים.

וכן תירגם יונתן:

עד דידעון דחבו.

ישחרנני -
ידרשוני ויבקשוני, כמו אם תשחר אל והדומים להם והנו"ן הראשונה כנו"ן ישמעון הנוספת, פעמים בעתיד הרבים.