[ח, א]
אל חכך שופר -
כמו שאמר למעלה תקעו שופר בגבעה, וכשמדבר אל העם ידבר פעם בלשון יחיד פעם בלשון רבים, אמר שים אל חכך שופר כי הנה האויב שידאה כנשר על בית ה', כלומר יבא על כל הארץ וגם על בית ה' להחריבו, יען עברו בריתי והם נטשוהו תחלה גם אני אטשנו ואניחנו ביד זרים, וסמך שופר אל החך והשופר יניחנו אל הפה, לפי שהקול עובר דרך החך אחר שיצא מהגרון.

ויונתן תרגם:

נביא בחיכך אכלי וגו'.

[ח, ב]
לי יזעקו -
היה להם לישראל לצעוק אלי בעת צרתם לאמר -

אלהי ידענוך -
כלומר ידענו שאין מושיע בלתך וישראל המאוחר דינו להיות מוקדם אחר לי יזעקו, וכמוהו רבים במקרא המאוחר מוקדם, כמו מקום שם קבר יחד אנכי עד אעבור והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו.

[ח, ג]
זנח ישראל טוב -
והוא האל יתברך שאין טוב זולתו בלי מגרעת, לפיכך אויב ירדפו ובא הכנוי עם הוי"ו לבדה כמו וזה שמו אשר יקראו.

[ח, ד]
הם המליכו -
המליכו ירבעם ולא שאלו את פי ואע"פ שמלכות ירבעם מהאל יתברך הייתה, כמו שאמר לו אחיה השילוני הם בעת שהמליכוהו, לא שאלו את פי ה' ואחיה הנביא לא אמר להם להמליכו אלא אמר לירבעם מה שיהיה לו.

ועוד כיון שראו שמנעם מלעלות לירושלים לפני ה' ועשה להם העגלים, היה להם להסירו מהמלוכה כי אחיה הנביא בתנאי אמר לו דבר המלוכה, אם תעשה הישר בעיני השם, וכן מלכי ישראל האחרים לא היו ממליכים אותם על פי ה' זולתי יהוא בן נמשי.

השירו ולא ידעתי -
שמו שרים ומנהיגים עליהם ולא מדעתי כי הם היו מכשילים אותם וסומכים ידי מרעים.

כספם וזהבם -
כמו שאמר בראש הספר: וכסף הרבתי לה וזהב עשו לבעל.

למען יכרת -
למען יכרת שמם ויגלו מארצם, או יכרת הכסף והזהב מהם מדה כנגד מדה, הם שמוהו לעכו"ם יכרת מהם.

[ח, ה]
זנח עגלך שמרון -
אע"פ שהעגל לא היה בשמרון כי אם בבית אל, לפי שראש הממלכה למלכי ישראל היה שמרון מאחאב ואילך והמלכים הם היו המחזיקים בעבודת העגלים, כמו שאמר בכל אחד מהם: וילך בחטאת ירבעם לא סר מחטאת ירבעם, לפיכך סמך העגל אל שמרון.
וכן אמר שובבים יהיה עגל שמרון ופירש זנח הרחיק כמו: זנח ה' מזבחו אמר את שמרון הרחיק אותך עגלך, כלומר שבעבורו רחקת מארצך ור"ל שמרון אנשי שמרון.

או יהיה זנח פעל עומד ופירש רחק כמו ותזנח משלום נפשי אמר את שמרון רחק עגלך ממך, כי גלה כי מלך אשור כשלכד שמרון וערי ישראל שבר את העגלים ולקח הזהב.

חרה אפי בם -
בשני העגלים.
או פירש בם - בישראל העובדים אותם.

עד מתי לא יוכלו נקיון -
עד מתי לא יוכלו להיות נקיים מזה העון, כלומר עד מתי יאריך הזמן שלא יוכלו להיות נקיים.

[ח, ו]
כי מישראל -
זה העגל מישראל היה, כלומר לא למדו עבודה זו מהעכו"ם כמו שאר עכו"ם שלמדו מהם, אלא מישראל עצמם יצא מן העגל שעשו במדבר, כמו שפירשנו בספר מלכים.

והוא חרש עשהו -
והוא העגל, אמר אל תחשבו כי אלוהים הוא ויש בו כח כי חרש עשהו, ואיך יהיה למעשה יכולת על העושה אותו?!

כי שבבים יהיה עגל שמרון -
עתה תראו אם יש בו יכולת להציל העובדים אותו, כי אפילו את עצמו לא יוכל להציל.

כי שבבים -
כמו שברים, כלומר שישברו אותו וישאו אותו לפועלת הזהב לא לתועלת שיש בו, בעודו בצורת עגל.

שבבים -
כמו שברים וחתיכות, כמו שיבא מכשורא, בדברי רז"ל.

וכן אמרו:

וישב משה את דברי העם אל ה' - דברים שמשבבין לבו של אדם, כלומר שמשברין.

ויונתן תירגם:

ארי לנסרי לוחין.

[ח, ז]
כי רוח יזרעו -
כלומר לשוא טרחו בעבודה זו כאלו אדם זורע רוח שאין בו ממש, שלא יקצור אלא רוח או פחות ממנו, כלומר לא תשיגנו הנאה של כלום אלא נזק והסופה קשה מהרוח בסתם, כי הסופה כמו הסערה כמו שאמר: בסופה ובשערה דרכו, ותי"ו וסופתה כתי"ו ישועתה והכפל לחזק הענין:

קמה אין לו -
לפי שהמשיל את מעשיהם לזורע רוח, הוסיף עוד על הענין ואמר: קמה אין לו, אמר לא יבא לעת שיהיה קמה וקמה תקרא התבואה כשעומדת לקצר, שיקוו הזורעים הנאה ממנה בקרוב אחר הקצירה שיעשו אותה קמח וגם הם לא יהיה זמן שיקוו תועלת ממעשיהם.

ואמר עוד צמח בלי יעשה קמח, כלומר אפילו יצמח הזרע אחר הזריעה והמשל שיצליחו מעט במעשיהם, אחר שהחלו לעשות הרע ולא יעמוד אותו הטוב ולא יבא לידי הנאה שלמה, כמו הצמח שיבא לידי קצירה וטחינה.

אולי יעשה זרים יבלעוהו -
שמא יעשה פעם א' שיבא לידי קמח, כלומר שיצליחו בנכסיהם עד שיגיע להם מעט הנאה בתחילה, יבאו זרים ויבלעוהו ולא תשלם להם ההנאה.

[ח, ח]
נבלע -
שיבלעוהו העכו"ם ואכלו כל טובו.

עתה היו בגוים -
בעיני הגוים שילכו לבקש עזר מהם והם נבזים בעיניהם וחשבום הגוים ככלי אין חפץ בו, שמשליכין אותו כמו שאמר למעלה זו לעגם בארץ מצרים.
או פירוש היו בגוים - שהלכו בגלות.

[ח, ט]
כי המה עלו אשור -
אמר עלו ואם היא ירידה מא"י לאשור כי פירש עלו נסתלקו מארצם והלכו לאשור, כמו: ועלה מן הארץ.
או אם תאמר כי עלה מן הארץ, רוצה בו עליה ממש ,כלומר לארץ אשר באו משם והיא ארץ כנען, הנה כמוהו לשון סלוק והפסק, כמו: יצועי עלה, כעלות גדיש בעתו, בחצי ימי אל תעלני.

והגאון רב סעדיה פירש:

עלו - כמו באו. שתרגם באו עלו.

ואפשר לפרש עלו אשור - עליה ממש והוא כשבא פול מלך אשור לארץ ישראל בימי מנחם בן גדי ויתן לו מנחם אלף ככר כסף ועלה מנחם אליו למקום שהיה בו פול, כי בארץ ישראל עצמה יש מקום גבוה מחבירו כמו ירושלים שהוא גבוה מכל ארץ ישראל.

פרא בודד לו -
אמר הנה הוא כמו הפרא שהולך יחידי שואף רוח במדבר, כן הוא הולך בעצת נפשו לבקש עזר הנה והנה ממצרים ומאשור.

וכן תירגם יונתן:

גלו לאתור על דהליכו ברעות נפשיהון כערוד מרוד.

אפרים התנו אהבים -
לשון תנאי, כמו אתנה המה לי אתנן זונה.
אמר כי אפרים התנו אהבים עם מצרים ואשור, היו נותנים להם שוחד להיות בבריתם ובאהבתם.

ויונתן תירגם:

אתמסירו ביד וגו'.

[ח, י]
גם כי יתנו -
יתנו גם הוא עניין תנאי, כמו התנו אלא שזה מן הקל וזה מן הכבד.
אמר מה תועלת להם כי התנו בגוים כי עתה בקרוב אקבץ הגוים עליהם להגלותם?!
אלא שמתחלה יתלוננו ויתרעמו ממשא מלך שרים, כמו שכתוב בספר מלכים שהיו נותנים מלכי האומות עליהם עונש מס וזהו מעט כנגד הגלות.

ויחלו מעט -
עניין תחלה.

מלך שרים -
חסר וי"ו השמוש והוא כמו מלך ושרים.
וכן: שמש ירח, ראובן שמעון והדומים להם רבים.
ופירש שרים - שרי האומות.

ויונתן תירגם:

אף אם ישוון וגו'.

[ח, יא]
כי הרבה מזבחות -
שניהם בשוא הבי"ת ובאו כן על דרך הסמיכות ואפשר שחסר הנסמך מזבחות העגלים.
או העצבים וזולתם ממיני עכו"ם, שמצאנוהו בשו"א עם הידיעה, הרבה למזבחות. ואמר הרבה על אשר עשו אבותם, כמו אחאב שהוסיף הבעל והאשרה.
ומה לו להרבות ולהוסיף כי כבר היו לו?
אלא שהוסיף על חטאו.

ויונתן תירגם:

לחטא הראשון למחטיא והשני לתקלא,

ויפה פירש.

[ח, יב]
אכתוב לו -
כתוב בוי"ו וקרי בלא וי"ו בקמץ חטף התי"ו, מפני סמיכותו למלה זעירא.

רבו -
כתיב בוי"ו וקרי ביו"ד בצרי הבי"ת, ופירש הכתוב המצוות שרבו בתורתי, ופירש הקרי, גדולות ונכבדות מתורתי כתבתי לו והנה הם נחשבים לו כמו זר שלא יפנו אליהם, כמו בימי יאשיהו שהיה להם דבר חדש, ספר התורה כשמצאוהו.

אכתוב -
כמו כתבתי ואמר אכתוב כאלו אני כותב אותם להם בכל יום ויום שהנביאים שאני שולח להם יזהירום על דברי התורה ויזכירום להם ולא שוה להם.

רבי -
מן על כל רב ביתו שפירושו גדול ונכבד.

ויונתן תירגם:

כתבית להון סגיאות וגו'.

[ח, יג]
זבחי הבהבי -
אמר תחלה שהרבו מזבחות לעכו"ם ועתה אומר כי מה שיזבחו בבית המקדש אינו לרצון, כי אינם שבים מחטאם ואין זביחתם אלא לאכילתם, כמו השלמים שהיו אוכלים הבעלים.

ופירש הבהבי – מתנותי, והוא כפל העי"ן והלמ"ד מן יהב, כלומר המתנות שהם חושבים שנותנים לי.

ויונתן תירגם:

דבחין דמגבן מן אוניס.

ויש מפרשים:

הבהבי - עניין צליית הבשר מן שקפלה ולא הבהבה מהבהבין באור בדברי רז"ל.

ורש"י פירש:

אותם זבחים שמהבהבין לפני במזבח, מה לי שמביאים אותם לפני, יזבחו אותם לעצמם ויאכלום כי אינני רוצה אותם.

וטוב היה פירושו לולי שקריאתו לפירושו וי"ו ויאכלו בשו"א ואינה אלא בפתח.

עתה יזכור -
עתה בקרוב יזכור עונם כשישובו מצרים עם יוחנן בן קרח ויעברו על דברי, אז אפקוד עונם יותר על אשר פקדתי בחרבן הארץ ובגלותם, כמו שאמר בירמיהו: ותמו כל בארץ מצרים יפלו בחרב וברעב יתמו מקטן ועד גדול בחרב וברעב ימותו.

[ח, יד]
וישכח ישראל את עושהו -
כמו הוא עשך, כלומר גדלך.
וכן: אשר עשה את משה ואת אהרן, אמר כי ישראל שכח מי שגדל אותו והרבה אותו ויבן היכלות לעבוד בהם עכו"ם.

וכן תירגם יונתן:

ובנא היכלא לטעותא,

ויתכן לפרש ויבן היכלות - להשגב בהם מפני האויב כמו שאמר ויהודה הרבה ערים בצורות, כלומר שכחו אל מושיעם ובטחו בהיכליהם ומבצריהם ולא יועילום, כי אני אשלח אש בעריו, כלומר שיבא עליהם האויב ברצוני שישרוף עריו וארמנותיו באש, כמו שכתוב: וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בית גדול שרף באש.

וכן עשה בערי יהודה וכן אמר בנבואת ישעיה: עריכם שרופות אש.
או יהיה פירושו האש החרבן שיהיה גדול, כאלו הערים והארמונות שרופות באש: